הי
קחי בבקשה את דבריי בערבון מוגבל , כי אינני מכירה את הנקרה, לא את הילדים ולא את הנסיבוץ. זו רק עצה מאד כללית-
ככלל, אני מאד מעודדת דיאלוג כדרך חיים וככלי להתמודד עם קשיים.
את כתבת "מה לומר, מעבר ללהבין אותם?"- להבין אותם זה עולם ומלואו ולפעמים זה כמעט כל מה שצריך לעשות. אם את עושה את זה טוב, באמת מבינה לליבם, מכבדת את ההרגשה שלהם, מעודדת שיתוף, מקשיבה, משוחחת איתם על זה, או פשוט רק מקשיבה- זה המון! אל תזלזלי בזה. נפלא שזה קיים.
תפקידנו כהורים , לתפיסתי, הוא לא לפתור בעיות ולא למנוע מהילדים להתמודד עם דברים, אלא לעזור להם להתמודד עם החיים. היום זה ילד שהעליב אותו בגלל ספר ומחר זה יהיה בחור שיגיד לו משהו מעליב לעיני רבים. אין לזה סוף ולא נהיה לידם תמיד.
אם תצאי מנקודת הנחה שלא מטרתך היא לפתור לו את הבעיה, אלא לעזור לו לבנות סל כלים ובסיס רגשי יציב - או אז יוקל עלייך ועליו.
בשיחות שלכם תביעי אמפתיה. לא רחמים. זה שונה. תביני, תקשיבי. תגיבי קצר ולא להגזים את הדרמה שהוא כבר עשה. ("אני מבינה שזה העליב אותך קצת / נשמע שממש נפגעת ממה שהוא אמר").
לפעמים די בשיקוף הזה כדי שהילד כבר לבדו יעשה עיבוד נתונים ויגיע לפתרון.
את יכולה לשאול אותו :"מה לדעתך אפשר לעשות כדי שזה לא יקרה שוב? / בפעם הבאה שזה קורה?".
לא להוכיח את הילד על "טעותו" שזה "לא באמת מעליב". זה כן מעליב. מי שמינו לקבוע מה הוא מעליב ומה לא? עלבון הוא תתחושה סובייקטיבית, ובכל גיל משהו אחר מעליב אותנו ברמות שונות. גם אנחנו נעלבנו כשילד חטף לנו טוש אדום בגן. היום ניעלב ממשהו אחר. הנקודה היא שבכל שלב התפתחותי- הילד חווה את הפגיעה כפגיעה אמיתיתי. להגיד לו "זה לא מעליב" או לשכנע אותו למה זה לא נורא- זה לא מנחם. זה מכניס את הילד לפרדוקס ("היא אמרה לי לא להעלב אבל למה אני כן נעלב? איזה טיפש אני. אז מה אני אעשה?") .הוא נשאר ללא פתרון וגם עלול לכעוס על עצמו שמרגיש את מה ש"לא צריך" להרגיש.
באופן כללי שימו לב לדוגמא אישית. הרבה פעמים הילדים לומדים מאיתנו- איך אנחנו מגיבים למקרים דומים, ואיך אנחנו מתייחסים למה שהוא מספר (בחומרה, בהגזמה, בעודף רגשנות, בכעס, בשתיקה).
בהצלחה 
) לא בילדים שיש סיבה לדחות בכיתה.