מדובר בילדים גדולים... בין 7 ל- 10.

לי זה קרה עם אחת הבנות. לקחתי אותה לשיחה והסברתי לה שגם אמא לפעמים שומעת דברים לא נעימים מאנשים, אבל כל אחד יכול לחשוב מה שמתאים לו. העיקר הוא מה שהיא חושבת ויודעת.

הסברתי לה שגם לפעמים אבא ואמא לא מסכימים. ושאלתי אותה האם היא חושבת שאבא/אמא נעלבים מזה? הסברתי שאפשר להקשיב, למישהו שחושב משהו אחר מאתנו, אבל לא צריך להעלב אם הוא חושב אחרת מאתנו.

הי

קחי בבקשה את דבריי בערבון מוגבל , כי אינני מכירה את הנקרה, לא את הילדים ולא את הנסיבוץ. זו רק עצה מאד כללית-

ככלל, אני מאד מעודדת דיאלוג כדרך חיים וככלי להתמודד עם קשיים.

את כתבת "מה לומר, מעבר ללהבין אותם?"- להבין אותם זה עולם ומלואו ולפעמים זה כמעט כל מה שצריך לעשות. אם את עושה את זה טוב, באמת מבינה לליבם, מכבדת את ההרגשה שלהם, מעודדת שיתוף, מקשיבה, משוחחת איתם על זה, או פשוט רק מקשיבה- זה המון! אל תזלזלי בזה. נפלא שזה קיים.

תפקידנו כהורים , לתפיסתי, הוא לא לפתור בעיות ולא למנוע מהילדים להתמודד עם דברים, אלא לעזור להם להתמודד עם החיים. היום זה ילד שהעליב אותו בגלל ספר ומחר זה יהיה בחור שיגיד לו משהו מעליב לעיני רבים. אין לזה סוף ולא נהיה לידם תמיד.

אם תצאי מנקודת הנחה שלא מטרתך היא לפתור לו את הבעיה, אלא לעזור לו לבנות סל כלים ובסיס רגשי יציב - או אז יוקל עלייך ועליו.

בשיחות שלכם תביעי אמפתיה. לא רחמים. זה שונה. תביני, תקשיבי. תגיבי קצר ולא להגזים את הדרמה שהוא כבר עשה. ("אני מבינה שזה העליב אותך קצת / נשמע שממש נפגעת ממה שהוא אמר").

לפעמים די בשיקוף הזה כדי שהילד כבר לבדו יעשה עיבוד נתונים ויגיע לפתרון.

את יכולה לשאול אותו :"מה לדעתך אפשר לעשות כדי שזה לא יקרה שוב? / בפעם הבאה שזה קורה?".

לא להוכיח את הילד על "טעותו" שזה "לא באמת מעליב". זה כן מעליב. מי שמינו לקבוע מה הוא מעליב ומה לא? עלבון הוא תתחושה סובייקטיבית, ובכל גיל משהו אחר מעליב אותנו ברמות שונות. גם אנחנו נעלבנו כשילד חטף לנו טוש אדום בגן. היום ניעלב ממשהו אחר. הנקודה היא שבכל שלב התפתחותי- הילד חווה את הפגיעה כפגיעה אמיתיתי. להגיד לו "זה לא מעליב" או לשכנע אותו למה זה לא נורא- זה לא מנחם. זה מכניס את הילד לפרדוקס ("היא אמרה לי לא להעלב אבל למה אני כן נעלב? איזה טיפש אני. אז מה אני אעשה?") .הוא נשאר ללא פתרון וגם עלול לכעוס על עצמו שמרגיש את מה ש"לא צריך" להרגיש.

באופן כללי שימו לב לדוגמא אישית. הרבה פעמים הילדים לומדים מאיתנו- איך אנחנו מגיבים למקרים דומים, ואיך אנחנו מתייחסים למה שהוא מספר (בחומרה, בהגזמה, בעודף רגשנות, בכעס, בשתיקה).

בהצלחה

היא באה ואמרה לי לא רוצה שוקולד בלחם(היא נורא אוהבת ממרח שוקולד)

שאלתי למה? כי חברות בגן אומרות לי שממרח שוקולד זה איכס

עניתי לה (מודה זה לא היה חינוכי לעניין ...) הן אומרות איכס כי הן מקנאות,

בד בבד דיברתי עם הגן שענו שישימו לב שלא ידברו כך לאף אחת על האוכל שלה.

יום אחר חזרה אלי ואמרה אמא (עם דמעות בעיניים) ילדות בגן אמרו לי שהבננה זה איכסה. (הייתה לה בננה באותו יום), ונפל לי הסימון של לחזק לה את הביטחון עצמי,

שאלתי אותה נו וזה איכסה??? והיא ענתה לי לא אני אוהבת בננה , אז אמרתי לה מה אכפת לך , את כן אוהבת , תגידי להן אם אתן לא אוהבות לא צריך, אני כן אוהבת

יום אחר הגיעה ואמרה אמא חברות אמרו לי שמה שיש לי זה שוקולד ולא ריבה , אמרתי לה נו ומה באמת היה לך ענתה לי ריבה , אז אמרתי לה נו אז את רואה הן לא יודעות מה שהן אומרות ,אז מה אכפת לך זו לא האמת.

אורו עיניה !

לפני כמה זמן זה היה? את רואה אצלה שיפור בבטחון העצמי במשך הזמן?

כשהיא אומרת "חברות אמרו" את מנסה לברר איזה חברה? אולי יש ילדה מסוימת שבאמת מקנאה בה ויורדת עליה באופן שיטתי? ניסית לבקש מהגננת לעקוב אחרי זה ולבדוק?

גם אם זה כך אני מאמינה שצריך להעצים את הילדה אבל בכל אופן אם זה משהו שיטתי אולי ההתייחסות היא אחרת?

בעקרון כל פעם שאני אומרת לגננות שישימו לב,

הן תמיד עונות שאני היה בטוחה שגם היא לא נשארה חיבת,

אבל אנסה לשים לב.. תודה !!!

מלבד העצות המקסימות שכבר נתנו פה, אני ממליצה על הספרים "מה עושים עכשיו" ו"ילדים מעצימים את עצמם" שניהם של חיים ולדר. ספרים מתוקים ומחכימים בנושא.

וכן, יש לי ילדה ש"חברה" מעליבה אותה באופן שיטתי (אפילו ליד ההורים), אז קודם כל אני לא מאפשרת לה לבוא אלינו (היא חברה של בת נוספת). דבר נוסף, אני עושה שיחות הם הבת הנפגעת, שבד"כ מי שמעליב הוא מקנא. הרבה פעמים אני מזכירה את הסיפור "השיבולת הגאוותנית" (לא זוכרת את שם הסופרת) ומשם אנחנו מבינות שיש אנשים שכדי להרגיש שווים וגדולים חייבים להנמיך את מי שנמצא לידם. 

בנוסף צריך לעשות להם הרבה העצמה בבית, זה דבר מתיש לגמרי אם זה לא בא לך טבעי, אבל משתלם.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....