אתה.
הקול הצלול והעמוק.
שואב את כולנו לדפי התורה; בעת קולך מנער את קירות בית הכנסת, קורא בהנגנה שאין כמותה את קריאת התורה, בכל שבת ושבת.
אתה.
הגוף החסון והחזק.
דמותך הייתה ברורה, ניכרת למרחקים. חיוכך הרחב, חוש ההומור שלך נצצו למרחקים.,הדבקת כל אחד בשמחתך.
אתה.
גופך נעשה צנום, גם אתה לקית.
כרסמה המחלה כל חלקה טובה בגופך, נעשת דקור לאימים, כימותרפיה פה, ועוד בדיקה שם.
אתה.
טיסה בהולה. מצבך מדרדר, אבל אתה אופטימי.
"אני אצא מזה", כך טענת בחרפת נפש.
"אתה תראה, אני אחזור לארץ בריא ושלם על רגליי".
אתה.
חזרת לארץ, השבוע, עצמות ועפר.
מכוסה בטלית, אותה טלית שהיית עטוף בעת קריאת התורה.
טלית חייך. מהות חייך.
חזרת לארץ.
בארון.

והלב מסרב להאמין.
וכולנו בוכים את החסר.
אפילו לא נפרדנו ממך.
אפילו לא הודנו לך על תפילות מאירות לב,
על ענג שבת מידי שבת,
על קולך הערב; שחיבר לבבות והרקיע שחקים.

מתגעגעים.