הרמב''ם כתב בהלכות מאכלות אסורות פ''ו ה''י: "אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, כיצד עושה מדיח הבשר תחלה ואחר כך מולחו יפה יפה ומניחו במלחו כדי הילוך מיל, ואחר כך מדיחו יפה יפה עד שיצאו המים זכים ומשליכו מיד לתוך מים רותחין אבל לא לפושרין כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם". מכאן הבינו כולם בדעת הרמב''ם שלא מספיק למלוח את הבשר אלא צריך גם לחלוט אותו, וכמובן התקשו להבין מה המקור שלו.

לענ''ד כוונת הרמב''ם היא לא שחליטה היא שלב נוסף בתהליך ההכשרה ובלעדיה הבשר אסור אפילו אם מלחו, אלא שהחליטה היא דרך נוספת להכשרה - במקום מליחה ולא בנוסף לה (ו' יכולה לשמש כתוספת, או כחילוף. כאן לטענתי המילה "ומשליכה" משמעה לא 'ואחר כך משליכה' אלא 'או משליכה' 'וכן משליכה'). וראיותיי:

א. בהלכה ז' לגבי כבד (עוד לפני שהוזכרה מליחה בכלל) הרמב''ם כותב "הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ או לתוך מים רותחין עד שתתלבן הרי זו מותרת לבשל אותה אחר כן", כלומר שמותר לבשל כבד חלוט אפילו שאינו נמלח כלל (זה מעיקר הדין ע''פ הגמרא, הרמב''ם כותב ע''פ הרי''ף, שמנהג ישראל לא להקל בזה אלא לבשל רק אחרי צלייה), כל שכן לבשר.

ב. לגבי בשר חי כתב בהלכה יב: "והרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ואחר כך יאכל, ואם חלטו בחומץ מותר לאכלו כשהוא חי". כלומר שלשיטתו בשר חי חייב הכשרה (בניגוד לדעת ראשונים אחרים), ואיך היא ההכשרה? או מליחה והדחה או חליטה, מפורש שההכשרה בחליטה לבד או במליחה בלבד מספיקה (אמנם היה אפשר לחלק ולומר שדווקא לבישול הצריכו את שניהם, אבל זה נסתר מהראיה הקודמת).

ג. לגבי בהמה ששבר מפרקתה כתב בהלכה ט: "השובר מפרקת בהמה קודם שתצא נפשה הרי הדם נבלע באברים ואסור לאכול ממנה בשר חי ואפילו חלטו, אלא כיצד יעשה יחתוך החתיכה וימלח יפה יפה ואחר כך יבשל או יצלה", כלומר - בבהמה שהדם נבלע בבשרה לפני השחיטה לא מועילה חליטה (אפילו לא לבשר חי) אלא רק מליחה, לכן רק ימלח ואחר כך יבשל - בלי חליטה כלל! אפילו בבהמה שיש בה יותר דם בלוע מאשר בהמה רגילה, כל שכן בבהמה רגילה...

ד. כותב הרמב''ם לגבי בשר שלא הועילה בו חליטה בהלכה יג: "וחתיכה שהאדימה בתוך חומץ היא והחומץ אסורין עד שימלח אותה יפה יפה ויצלה, בשר שהאדים וכן ביצי בהמה וחיה בקליפה שעליהן, וכן העורף שבו המזרקים שהן מלאים דם, אם חתכן ומלחן כדת מותר לבשלן" כלומר שהחליטה לא הועילה ולכן יש לבצע מליחה, משמע שמלכתחילה הייתה חליטה בלבד בלא מליחה. וכן לגבי חתיכה האדומה מעיקרה מספיקה מליחה, אפילו בלא חליטה.

ה. לגבי המקור: הגמרא מדברת על חליטה כהכשרה לגבי כבד (וכאמור - חליטה בפני עצמה ולא כתוספת למליחה), לענ''ד הרמב''ם הבין שאם בכבד החמור חליטה מכשירה ואפילו לבישול כל שכן שבבשר שאינו מרובה בדם היא תועיל. מה גם שהגמרא מזכירה חליטה בחומץ לגבי 'אומצא' שזה בשר רגיל, כך שהסברא הזו גם נתמכת במקור מפורש. כך שלפי ההסבר שלי גם מובן מה המקור של הרמב''ם, כי מקור לזה שחייבים חליטה בנוסף למליחה באמת אין.

וזו הסיבה שאני לא מחמיר בחליטה.

(בסוף יצא לא כל כך בקצרה אבל לא נורא )

ואני עדיין יכול.  

אבל השארתי כדי לומר שלפחות השתדלתי לכתוב בקיצור ושלא התיימרתי להקיף את הנושא. 

ואפילו עכשיו, למרות האריכות, זה עדיין יצא יחסית בקיצור (לכן התמקדתי רק במשנה תורה ולא הבאתי לא את המקורות בגמרא וגם לא את הרי''ף ואפילו לא את פירוש המשנה במסכת תרומה).

כל חליטה עניינה לא להוציא דם אלא לצמות את הבשר שלא יפלוט - בין בחומץ בין ברותחים. מה הקשר?

ולמה שענית:

א. ודאי שיש 'כל שכן', עניין החליטה כאמור הוא לצמות את הבשר שלא יצא דם - אם היא מספיקה לכבד לכל הפחות היא תספיק גם לשאר הבשר. איך בשר רגיל יהיה חמור ממנו וידרוש גם מליחה וגם חליטה? אתה טוען שבשר מלא דם מבחוץ יותר מכבד? זה לא נכון מציאותית וגם לא קשור שכן עניין החליטה הוא כנגד הדם הבלוע.

ב. נכון לר''ע לא צריך הכשרה לבשר חי, אבל הרמב''ם פסק שכן ופירש שמספיק או חליטה או מליחה. גם כתבתי במפורש שאני לא מקיש מזה לבישול כי אפשר היה לומר שיש הבדל בין חי לקדרה, אלא רק מראה דוגמה שבה מספיקה או חליטה או מליחה, לזה שזה נכון גם לגבי בישול הבאתי ראיות נוספות.

ג. דם שנבלע באיברים זה כל העניין של החליטה, והוא קיים גם בבשר של בהמה רגילה. ההבדל בין שנשברה מפרקתה לרגילה הוא בכמות, לפי שיטתך גם לא יהיה צורך במליחה - גם היא כנגד הדם הבלוע.

ד. אתה טועה, בהמשך ההלכה הוא מדבר במפורש על בישול, החיוב בצלייה הוא לאפוקי גם חי וגם בישול ובשתיהן עוסקת ההלכה.

ה. לא נכון? אז תביא מקור אחר. אומצא זה אכן בשר חי והגמרא אומרת במפורש שחומץ מכשיר אותה - אם רק לאכילה כבשר חי או לא היא לא חילקה, כדי לחלק צריך ראיה.

הגירסה הזו לא מעוגנת באף כתב יד של הגמרא, אני לא מבין למה אתה חוזר על זה (גם הנציב כותב את זה במפורש ובכל זאת אתה מביא אותו כמקור, זה מאוד מוזר). אין רבנו חננאל על המסכת, לא יודע למה התכוונת.

אתה ממשיך לכתוב בתוקפנות ובזלזול, אני לא מבין מה זה נותן לך אבל לי לא מתאים לדון ככה אז אני פורש. כל טוב.

גם אני ראיתי את זה ונזכרתי בך. אתה הרי לא ראית את ההסבר שלי בעבר, לא עצרת כדי לבחון אותו אלא ישר שללת אותו אפילו בלי להתייחס לראיות שהבאתי.

הציטוט הזה נכון, אבל זה לא חכמה להביא את זה כלפי הצד השני - שנינו חושבים שאנחנו צודקים (וזה בסדר), לפקפק בכנות של השני זו חכמה מאוד קטנה.

אבל עיקר העניין הוא שמותר ואפילו רצוי לחלוק, גם מותר לך לחשוב שאני טועה ומסלף, טיפש ולא בריא בדעתי ובנפשי - כל זה לא מצדיק התנהגות תוקפנית והתבטאות מזלזלת.

גם אני חושב שאתה טועה, ושהראיות שהבאתי הן חזקות ואתה לא הבנת אותן (אני בחנתי אותן במשך שעות וימים, כמה אתה השקעת כדי לפרוך אותן?) - אני עדיין לא מרשה לעצמי לחשוב עליך דברים רעים באופן אישי בגלל זה, בטח שלא לבזות ולתקוף אותך אישית.

באמת שאני לא מבין מה הצורך בזה ומה זה נותן לך, ולמה אתה מרשה לעצמך להתנהג ככה שוב ושוב. אנחנו לומדים תורה או הולכים מכות? זו לא צורה של לימוד. מצטער.

אני לא מקפיד עליך אבל כל עוד זה לא משתנה אני מקבל על עצמי לא להגיב לך.

פירטתי למה זה מוכרח (ואם הבנתי ככה בדעתו אתה לא יכול לומר ש'ביטלתי את דעתו', אפילו שבעוונותי הבנתי אותו אחרת ממך...).

הגירסה הזו של 'אפיל' קשה מאוד מהרבה סיבות (היא מתעלמת מחליטה בחומץ, היא מצריכה חליטה אפילו לבשר חי והרמב''ם במפורש פסק הפוך, היא לא תואמת לגירסת הרי''ף, היא מתעלמת מלשונות מקבילים בשתי סוגיות נוספות) אבל בעיקר - אין לה שום מקור (מלבד השאילתות שגם בהם זו טעות דפוס כמו שכותב במפורש הנצי''ב שבכתבי יד כתוב 'אפילו', וגם אני בדקתי בחילופי הנוסחאות במהדורה המדעית של השאילתא ואכן בכתבי היד הגירסאות הן 'אפילו' או בקיצור 'אפי''), בכל עדי הנוסח של התלמוד הגירסה היא 'אפילו'.

הרי''ף כותב שלא נוהגים לחלוט, וכן הרבה מהראשונים. גם לא מצינו את המנהג הזה בראשונים אחרים, רק תמיהה על דברי הרמב''ם (כמו שכתב הראב''ד "לא שמענו ולא ראינו מימינו").

הרמב''ם כותב הרבה פעמים ו' בתור אפשרות נוספת, אני לא רואה את זה כאילוץ. במיוחד לאור כל הראיות שהבאתי שמכריחות להבין שחליטה היא לא חיוב נוסף - אליהן לא התייחסת בכלל.

נ"ב

תשתדל בבקשה לכתוב בצורה מכבדת, אין צורך לתקוף ולזלזל גם אם אני חושב אחרת ממך.

(אם כי אני לא מחפש את ההבנה הראשונית דווקא אלא את הנכונה) תודה על האבחון.

"משליכו מיד (!!!) לרותחין" לא מיד אחרי המליחה (גם לשיטתך חליטה מועילה גם אחרי הרבה זמן מהמליחה) אלא מיד (!!!) לרותחין ולא לצונן ואח''כ להרתיחו. זה המשמעות של המשפט המלא "ומשליכו מיד לתוך מים רותחין אבל לא לפושרין כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם".

את ההמשך לא קראתי. כל טוב לך.

כיוון שביקשת אגיב לעניין עופות הממולאים:

מולייתא לא קשור בכלל לחליטה - אתה אומר שזה בגלל שהוא לא עבר חליטה, הרמב''ם לא הזכיר אותה שם בכל אפילו ברמז...

לשיטתך שמדובר בעוף שלא עבר חליטה העוף יהיה מותר כשאינו ממולא?

ואם הוא עבר חליטה יהיה מותר לבשל אותו ממולא? אם כן מה ההבדל בין ממולא ללא? מה ההו''א שיהיה מותר אם הוא לא חלוט?

אתה אומר שהיה מנהג רווח כזה? תוכיח. צטט כאן את המקורות. וגם - את המקור בגמרא (לא גירסת הדפוס של השאילתא...) בנוסף למנהג.

בשר אצל מי שלא עושה חליטה

הגיוני שיביאו את דבריו, לא?

הרבה מאמרים נכתבו בתור סיכום של לימוד. לפעמים הכישרון של הכותב הוא בבהירות ויכולת ההגשה אז מפרסמים.

והם לא קריאים למי שלא בקיא בשיטה שלהם.

יש ספרים שמיועדים לזה, שזה מעולה למי שרוצה ללמוד איך להתפלפל. אבל צריך תמיד סיכומים בהירים

דור השטיינזלץ!

למשל הספר אגלי טל נכתב בין השאר כדי ללמד את דרכי הפלפול הישרים.

לא ראית אף פעם מישהו מנסה להתפלפל בגמלוניות? (לענ"ד כולנו עברנו את השלב הזה בתחילת הלימוד). יש ספרים שתורמים הרבה בעניין הזה...

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום