עבר עריכה על ידי חותם-צורי בתאריך כ"ב בחשון תשע"ח 19:47
הייתי שם חודשיים, בין הפרות והעיזים, התנסיתי בלהיות גבר. לא הצליח לי. אני זוכר שבאיזה מרעה גשום וקשוח אלרועי התעקש לדרבן את הפרות העצלות שעה הוא רכוב על סוס, למרות הנסיון הדל שלו ברכיבה. כשקלטתי את התרחיש, הייתי רטוב מדי ומיואש מדי מכדי לנהוג בהגינות ובנימוס והתנפלתי עליו בצעקות, שמה הוא רוכב, הוא לא רואה שאנחנו לא זזים ואם כבר שיתן לי לרכב. מסכן. למותר לציין שלא תפעלתי את החיה בצורה יותר מקצועית ממנו. פשוט דידתי איתה בתנועה עיקשת מסביב לעדר המפוזר עד שהגענו, איכשהו, לחווה.
לסבר פנים החמורות של יורם, ולמרק החם של שרית.
זו תמיד היתה החלוקה. יורם נוזף רוטן ומשרה הרגשה וודאית לחלוטין שאנחנו לא בסדר, ואנחנו מנסים לעבוד בכל כוחותינו כדי שהוא יהיה מרוצה,
(לא קרה,) ושרית תמיד הייתה נחמדה, נמרצת, מבשלת אוכל טעים ומתעניינת בנו במלוא הכנות.
חבל שכל פעם שהיינו יחד בצריף, המילים נבלעו לי בגרון. או יצאו מבולבלות להחריד. לא היה ברור לי טיב הקשר הזה בינינו, בתוך כל הבדידות הקשיחות הסלעים והכפור, פתאום אמא חמה ואוהבת. אולי פשוט חששתי שאם אלוט כמה מילים בטעות אפרוץ בבכי נורא. לא הנחתי לה ולצחוקה להשיל ממני את מעטה הבדידות שלי.
היינו שלושה. אני. יצק. ואלרועי.
יצק שתק תמיד, צנום ושרירי, היה מתרוצץ בין הפרות במומחיות, מטיח כמה אבנים בקיצוניות שבהם שורק 2-3 שריקות והופס העדר בתלם. אחלה גבר. כמו שאומרים; יצק? אחלה גבר!
ואלרועי היה נער יפה. עם עיניים גדולות ובהירות. וחיוך ספק נבוך ספק מתנשא. קצת ילדון. הוא היה חכם מספיק כדי להבין בכל דבר יותר ממני, ולא מספיק בשביל להבין מה אני מרגיש.
ולמה אני אומר את זה בקול.
והיה גם לבד, אצלי בבטן. בדרך כלל במרוצת העבודה הוא היה שקט. מניח לעומס המלאכה לכסות עליו בהמולת הבהמות המתגוששות והתערובת הנשפכת.
כששרית הגיע הוא היה נזכר, ומזעיף אליה פנים. סוג של-איפה היית עד עכשיו?
לעיתים בשמירות, כשישבתי עם קפה שחור ואם הבנים שמחה, דווקא כן הייתי מדמיין איזה נערת גבעות עם רדבק, מכנסיים מתחת לחצאית, גיטרה ופשמינה.
שותה איתי קפה שחור, ושנינו צחוקים ביחד על איך שיורם מזייף זמירות שבת או על שושנה הפרה שצריך להרוג היום, או לפחות לסרס, שלא ירבו עקשניות ומטומטמות כמותה. בדרך כלל הייתי מנער את עצמי.
בלילה תמיד הלבד התעורר. לפני השינה בקראוון הדולף גשם קפוא של הרי השומרון. הגיח מעומקי הבטן המתחשלת אט אט. וצורח. הייתי מרפרף בשבילו כל אנשי הקשר בווצאפ. מנסה להרגיע אותו.
כולם היו מחוברים מתישהוא, אני לא. אף פעם לא הייתי.
הייתי ישן איתו בסוף. מודחק עמוק בשקש הצבאי. ובשתיים שמירה.
ובארבע ישנים ובשש קמים. ויוצאים למרעה. ויום רודף יום, ושבוע.
וחדש. והלבד.
ובוקר אחד הגיעה דלית או משהו כזה, לעזור לשרית בבישולים.
היה לה חצאית קצרה ומכנסיים ארוכות ועיניים ירוקות. ושער בלונדיני קצר ומתולתל, וחצ'קונים יפים. וישבתי על שולחן העץ ושתיתי תה עם אלון אחד חדש, שבא לבקר. ודברנו על חברים ששנינו מכירים, והיא פטפטה עם שרית, ומדי פעם הגניבה אלינו מבטים.
כשאלון הלך לרגע, היא פנתה אלי ושאלה מאיפה אני מכיר אותו ואותו, והתממתי, מאיפה את יודעת שאני מכיר? והיא צחקה- לא, כאילו לא ישבתם פה ורכלתם על כל העולם. ואני צחקתי, והלבד שלי געש בבטן. וכשאלון חזר לעבוד נשארנו שנינו בצריף המפולש. שמש חורפית הייתה תלויה בשמיים, הרוח נשאה את ניחוח הגשם מההרים הסמוכים ובדרה את שערה הקצר המתולתל.
ואני, כמו קפאתי על ספסל העץ. תלך, תדבר איתה, בקש הלבד שלי.
תקח ממנה את המספר, תתן לה את המספר, תזוז, תצעק, תאמר, תתפלל. הנה היא. היא ממש ממש כאן.
ולא העזתי. והיא אמרה שלום מתבדר ברוח, ועלתה על הרכב של יורם שבדיוק יצא לכיוון הגבעה שלה, ואני נשארתי שם, עוד כמה ימים. עד שנמאס לי מהכל וחזרתי הביתה על אפו ועל חמתו של יורם.
