קודם כל חייבת לציין שמבאס ממש שהורדתם את האפשרות לאנונימי(יש לי כאן משתמש, יותר נעים לפתוח משהו מבלי שידעו מי אני).
אז אנחנו נשואים כמעט 3 שנים, 2 ילדים.
כל הזמן היינו במירוץ, וכל הזמן בין כל המירוץ הרגשתי שמשהו ממני לא מחזיק מעמד, ומשהו איתנו לא מתקדם, לא ממריא, לא מתעמק.
מוצאת את עצמי ב"מתקפות" של פריקה פעם בחודש מולו, והוא או שותק, או אומר שאני שלילית/מתגעגעת לתחילת הקשר/מרגישה שהכל רע כשבו ברגע רע- ואני מנסה בכל שיחה מחדש (בתסכול מטורף) שזה כבר לא המצב.
משהו לא עובד, אני די במקום מיואש, וותרני,חסר תקווה, אפילו תקשורת אין - ומה זוגיות בלי תקשורת?
אני מנסה, אני מתאמצת, מנסה לעורר! לגרום לו להבין שהוא צריך להתאמץ גם!! ועכשיו, לא עוד יום ולא עוד שבוע.
הוא בחור מאוד עסוק, לא אפרט אבל הוא מדלג ממקום למקום וגם בבית הוא כל הזמן במחשבות ולא נמצא באמת בבית, לפחות ככה אני מרגישה, וזה לא משהו חדש, גם שהוא היה כביכול פחות עסוק הרגשתי את זה...מן תחושה שקשה לו להיות בבית, לדבר, להשקיע.
ואני מנגד - מרגישה מחויבת, אחראית לילדנו ולבית, לזוגיות.
אני מאוד בן אדם שקשה לו לשבת ולא לפעול ולרוץ כל היום, והנה ככה מצאתי את עצמי מאז החתונה. תקועה.
אם אני גם אצא ואלמד ואפעל אני ארגיש רע, גם אני וגם הוא "נוטשים" את הילדים?
אני מרגישה לאחרונה שגם הקשר שלו - עם המשפחה ושלי עם המשפחה שלו די השפיעו עליי, כל נסיעה או כל אירוע שקשור אליהם היו ריבים, היו ויכוחים, מאוד הכנסנו אותם לתוכנו, גם שאין על מה לריב איכשהוא נריב, כבר נהיה הרגל לריב שהמשפחה שלו עולה באוויר.
משהו בי כבה, משהו בי צועק לו במשך שנתיים(אם אהיה קיצונית אז גם חודש אחרי החתונה) הצילו.
משהו לא בסדר, לא מסופק, לא מבין, לא מכיל, הזוגיות הזו תוקעת אותי במקום - עם כל העצב שבדבר, היא לא מתקדמת בעצמה, מרגישה שאני לא מכירה אותו והוא לא אותי, שאין לנו שום דבר משותף חוץ מהילדים.
כל הזמן אני שואלת אותי איך אני - עם כל האידיאל שלי למשפחה וזוגיות מדהימה הגעתי למצב כזה.
פעם עוד חשבתי שזאת אני, אבל ב"מלחמה" האחרונה השבוע אני מרגישה שאין איתי מישהו שילחם עלינו.
שעסוק במסביב, בשגרה ובעבודה, עבודה זה חשוב - חשובה כדי להמשיך לשלם על אוכל, בית, והוצאות וכו'.
אבל העבודה בשום פנים ואופן לא באה על חשבון הזוגיות, קל לומר, קשה לביצוע כנראה.
אני זורקת את המילה גירושים פה ושם, לא בקלות דעת, ברציונליות ומתוך ראיה שמשהו לא זז אצלו מילימטר, אם אני מסוגלת ללכת עד הסוף עם משהו, להרים הרים וגבעות, הוא לא עושה דבר, אדישות.
עולים לי הקשרים ודברים שעלו לי לפני החתונה, תירצתי בעייפות מהצבא, מעבודה, רצון להיות עם המשפחה...כנראה שזה הוא.
מה עושים? אני כל כך עמוסה רגשית וכל כך הרבה דברים צפים.
מודעת לזה שהכל מבולבל וזרקתי פה המון דברים.
קשה לי.
