יע"ל קג"ם אלו ראשי התיבות לשש המחלוקות בתלמוד שבהן ההלכה נפסקה כדעת אביי ולא כדעת רבא, למרות שבאופן כללי במקרים של מחלוקת ביניהם ההלכה היא כרבא. נראה שבאופן כללי חכמי התלמוד החשיבו יותר את דעת רבא, אך במקרים אלו היתה הוכחה או נטיה חזקה לסברתו של אביי.
הפעם נתחיל מהמחלוקת הראשונה, הרמוזה באות י - "ייאוש שלא מדעת"
כידוע, אדם שמוצא אבידה, עליו להשיבה לבעליה. אך במקרה שהבעלים כבר התייאש מלמצאה, האבידה נהיית הפקר ומותר לכל אדם לקחתה לעצמו (אם כי במקרה שידוע לו מי המאבד, ראוי להחזירה לפנים משורת הדין).
המשנה בפרק ב ממסכת בבא מציעא ('אלו מציאות') מפרטת כיצד ניתן לשער האם הבעלים כבר התייאשו מסוגים שונים של אבידות. באופן כללי, בדבר שיש בו סימן מניחים שהבעלים לא התייאש, ובדבר שאין בו סימן מניחים שכן.
נחלקו שם בגמרא אביי ורבא, מה הדין במקרה שהמאבד עדיין אינו יודע כלל על כך שהחפץ אבד ממנו, אך ודאי שבשעה שיידע הוא יתייאש, מכיון שבחפץ אין סימן. לדעת רבא, כיון שכעת החפץ כבר אבוד ממנו וידוע שבעתיד יהיה ייאוש, החפץ נחשב כהפקר כבר משעת האבידה ומותר למוצא לזכות בו. אך לדעת אביי, כל עוד לא היה ייאוש בפועל - החפץ שייך לבעליו, ואין למוצא לקחתו לעצמו.
ובלשון הגמרא "ייאוש שלא מדעת - אביי אמר: לא הוי ייאוש, רבא אמר: הוי ייאוש".
לאחר משא ומתן ארוך שרובו נוטה לצד רבא, מוכיחה הגמרא כדעת אביי ובכך מכריעה את ההלכה כדעתו.
בשולי הדברים, נזכיר את האימרה החסידית המיוחסת לר' מנחם מנדל מקוצק - ייאוש שלא מדעת - אם הינך מתייאש, ודאי שאין זה מתוך דעת.... משום שאין מקום לייאוש כלל.
כל התמודדות שהקב"ה שולח לאדם, מוכיחה על כך שיש לו היכולת והכוחות להתמודד איתה כראוי ולעמוד במשימה, שאם לא כן - לא היה מקבל אותה..
בפעמים הבאות נעסוק בע"ה בלנ"ד במקרים האחרים
תודה רבה
