אתה תראה. עוד שנה שנתיים זה יהיה זיכרון כואב ותו לא.

אל תחשוב שבך הבעיה- מאוד מאוד קשה להעביר על דבר כזה. הדמיון לא מפסיק להסריט אותם יחד והלב נחמץ. 

את תהיה אובססיבי- לא לכאן ולא לכאן. אם כל הזמן תאשים את עצמך שאתה לא סולח- אתה תכעס על עצמך ולאתוכל להתפנות לזוגיות שלכם. אם תהיה אובססיבי בלהאשים אותה גם כן תפסיד.

תשלים עם זה שהולכת להיות תקופה קשה.

תשלים עם העובדה שאשתך עשתה מעשה בלתי-יעשה ועדיף לך לא לנקום בה.

תשלים עם העובדה שהזוגיות שלכם ספגה מכה שתהדהד לעוד כמה חודשים.

אל תקפוץ מהר מדיי לחיים של אחרי ואל תנסה להחליק את העלבון.

גם אל תחפר.

וואו, זה ממש עדין ודורש המון מאמץ.

ממש כואב לי כשאני שומעת על דברים כאלה.. למה לגרום צער לבן-הזוג? 

אבל שוב- להתנקם ולהשתגע ולהתפוצץ זה לא הפתרון.

זה אולי מפתה- כי אתה הצודק ויש לך "זכות" להוכיח אותה שוב ושוב- אבל בסופו של דבר זה ניצחון מפוקפק שלא יוביל אותך לזרועותיה.

במקום לדמיין מה שהיה שם,

תנסה לדמיין חזק את איך שאתם משתקמים מזה, אוהבים וצוחקים יחד.

לדעתי זה הפתרון.

מה זה התיר לה? לעבור איתו אימון אישי? איזו שטות היא זו.

הקושי שלך מאד מובן.

לא יודע מה לומר לך ש"כדאי לעשות".

דרך המחשב, בלי לראות, זה ענין אחד.

דרך המחשב, בסקייפ, זה כבר קלקול, בנסיבות של אשה נשואה עם "מאמן". זה לא איזה פסיכולוג..

להיפגש אח"כ - זה כבר חמור.

זה בסדר - תשאל הלכות.

אבל תדע, יש גם אחרים..

הרבה טוב.

מאמן אפשר להיות מקורס קצר. 

חוץ מזה זה לא עניינך לאיזה מטפל היא הלכה.

אני דיברתי על טיפול רגשי\נפשי. גניקולוגיה זה נושא מורכב, אבל בסופו של דבר, יוצא שבגלל שנורא ברור שהמצב הוא כזה, יש מערכות הגנה סביב הנושא.

ואני מסכים שאם אין ברירה אז אין ברירה.

אבל אימון "אישי-עסקי" אינו דומה לשום דבר מהנ"ל.

וכמובן שהטענה עצמה נכונה, שלא שייך שיצטרכו(והיום ב"ה כמעט ולא שייך שיהיה צורך דווקא במאמן\מטפל רגשי דווקא גבר) ובטח שכאשר מתעורר רגש מינימלי שכזה צריך לברוח כמו מאש.

לא חושב עליך דברים כאלו.

רק לא מסכים לדעתך.

ורבניות ערכיות ובעלות נסיון, יכולות לעשות הרבה מאד.

"לא זיעזע" - איזו חֶברה רדודה - בלשון המעטה - היא זו.

"קרה להמון בנות".. לא מקנא בבעלים שלהן. תרבות פרוצה.

אתה "שוחחת עם המאמן בנועם"?... נו, כחות נפש. אולי בגלל שזה לא התחיל דווקא ממנו. אחרת היה צריך לחשוש שסתם יחטוף סטירה.

ויפה אמרת לו. זה אכן יעצור אותו כנראה.

אבל הן לא תמיד נמצאות בקרבת מקום.

אם עדיף ללכת אליהן מאשר לחלטוריסט שעשה קורס מזורז ומוסיף לעצמו לכרטיס הביקור "מאמן עסקי" זה בוודאי, על אחת כמה וכמה אם הוא גם פוגע במשפחה.

אבל הגישה של "למה אשה הולכת למטפל? למה לא לרבניות שעוסקות בזוגיות" בעיני פסולה, כי לרוב רבניות הן בסך הכל נשים שהתחתנו עם תלמיד חכם וזה לא מכשיר אותן לטפל, גם תלמיד חכם, אם הוא יודע לפלפל בכל מסכתות הש"ס לא מכשיר אותו לטפל בזוגיות.

קודם כל - אימון "אישי מקצועי" הוא לא רפואה. 
דבר שני - הרב לא התיר לה לפגוש אותו, התיר דרך המחשב. 

ולכן המקרה לא דומה לללכת לרופא ובמקרה הזה הרב לא התיר.

בלי קשר, ובאמת שאין לי רצון לפתוח פה את הדיון הזה- טרוד בעבודתו זה היתר הרבה

יותר מורכב מאשר "הוא עובד בזה", לרובא דפוסקים צריך לעסוק בעבודה שאין לו פנאי

כלל להביט או להרהר, שזו טרדה גדולה.

חלילה לקבל "פרופורציות" מ"עולם" כזה (גם שם, אני לא חושב שזה קביל בתור דבר "רומנטי" עם אשה נשואה. לפעמים כלאחר יד, לא כענין "רגשי", וגם זה כמובן פסול לחלוטין).

באופן מעשי, כשאתה לאחר מעשה ומנסה לשקם, אז כבר אחרת. אתה רשאי לנסות את המבט שעוזר לך.

אבל גם לא רכב להשכרה.

[כמובן, ללא קשר ל"המלצה" מעשית כלשהי]

לפני,

וההתאהבות באה אחרי- בביקורות.\

עברתי תהליך יפה. מה שקרה קרה.

לא עשיתי שום דבר לא כשורה, עברתי את זה בהתחלה בהתמודדות לבד.

אח"כ לקראת הסוף שיתפתי את בעלי.

הוא יודע מה עברתי, כי שיתפתי אותו לקראת הסוף, כשהתהליך איתי עמד להגמר, והוא רק מעריך.

הוא מכיר אותי ויודע את הרצונות שלי, יודע עד כמה הוא חשוב לי והבית חשוב לי.

ואם קרה לי זה היה רק במחשבה, ושיתפתי אותו כדי שישמור עליי שאני לא אחשוב כך (אפילו במחשבה זה הפריע לי, ק"ו לא לומר או לעשות) 

מאז שזה קרה הוא מעולם לא חיפש אותי, או ביקר אותי, כי הוא יודע שאני יצאתי מזה לבד, לי זה היה אכפת.

יכולתי לשמור את זה לעצמי, אבל ידעתי שאני לא אשמה פה, היחסים של מטפל ומטופלת מזמינים את זה כמעט לבד.

שאשה נשואה "מתאהבת" במישהו אחר?..

תמוה מאד מאד.  

אם עברת תהליך של התנקות ועליה, טוב מאד.

אבל בוודאי מצער שתוך כדי נישואין אשה מתאהבת במישהו אחר. ולא חצי שניה משהו שחולף בראש ובורחת משם, אלא מישהו ש"מטפל" בה. עצם זה שממשיכים להגיע אל מישהו כזה אחרי הפעם הראשונה שחשים משהו, הוא "לא כשורה". וגם אצם זה שתוך שנשואים לאיש, בכלל עולה דבר כזה בראש, הוא מצער.

אלא מה. לא עשית - ועלית מזה, ב"ה. אבל הדבר עצמו גרוע. לא  חושב שיש ענין להעלות את זה כמשהו "לגיטימי". נהיה עולם הפוך - רווקה שמעלה זעזוע מזה שמישהו נשוי "התחיל" איתה, אז יש שקופצות עליה בחשדות. נשואה שמעלה משהו כזה, אז כאילו לא דבר שיש להרגיש ממנו בושה.. אולי זה בא מאותו שורש. מחילים עליה מה שיש בראש של חלק מהאחרות, לצערנו.

הקיצור, אין צורך לעשות מקלקולים אידיאליזציה, ההיפך. וגם לא צריך לחשוב שאי אפשר לתקן ולעלות. וגם לא להחיל על מי שלא כך, כאילו הוא ה"לא רגיל"..

אם קורה לי משהו שלא אני בחרתי אותו, אלא ה' זימן לי, אני לא מתביישת אני עובדת.

זה היה לי ניסיון, וב"ה לא קלקלתי כלום.

לא פחות - ויותר - מעורר הערצה מי שמראש נמצא במבנה נפשי והכרתי שזה לא קורה לו/ה.

או לפחות מיד "עף" משם.

גם אם יפה שאדם התגבר ממצב לא טוב - צריך מאד להיזהר לא להפוך, אגב ההערכה, את מה שהגיע אליו למשהו שהוא "בסדר", או לא יכול בשום מקרה ואצל אף אחד, להישלט.

לא שזה רע - פשוט זר.

למשל, יש מציאויות ששם ל"ע ממש בוגדים אחד בשני - אז כנראה מה שאחרים לא יכולים לסבול את זה - זה כי זה זר להם....

יש גם גנבים - אז כנראה מה שמי שאינו בחברה כזו יכול לסבול את זה - זה כי זה זר לו...

אז לא. קודם כל, זה רע כי זה רע.

דבר שני,טוב מאד ש"זר לאנשים" שמישהי נשואה מתאהבת במישהו אחר. מעולה. טוב מאד שיש נשים שהמחשבה שלהן לא יכולה לסבול את זה. אדם זה לא בעל חיים עם אינסטינקט בלבד. מה שזר לו, ואינו יכול מוסרית לסבול אותו, ונזהר ממנו - יש סיכוי שגם לא יקרה לו.

טוב מאד שדבר כזה "רחוק מאנשים".. וכי מה? שיהיה קרוב? רחמנא ליצלן.

מוזר מאד ה"קומפניא" שעושים לפעמים כמה אנשים, שקורה להם משהו, שבמקום לתפוס שזה לא דבר טוב, לגמרי, ולשמוח אם הצליחו לעלות בכל זאת, ולא  לנסות להציד כאילו "אז מה".. הם מנסים "להסביר" לאחרים שזה פשוט "זר להם".... אבל באמת, נו אז מה?... חס ושלום. שדברים כאלו יהיו זרים לכולם. אשרי מי שזה זר לו. וזה לא "פחד" פסיכולוגי.. אשרי מי שירא חטא, אשרי מי שירא לגלשו לאיבוד דברים אנושיים בסיסיים. יש אתרים ששם אפשר למצוא "חברותות" לדברים גרועים בהרבה. גם שם יאמרו שמי שלא בעסק, זה פשוט "זר לו". נכון מאד. ברוך השם.

[ואין כל קשר לכך שמי ש"קפץ" לו/ה משהו, והצליח/ה לברוח מזה מיד - כל הכבוד. ואם לא בצליח מיד,  והמשיך - לא טוב. ואע"פ כן, אם אח"כ נחלץ, גם כן יופי]

בכללי, תחושות ראשוניות שעולות, נכון שלפעמים זה לא בשליטה. ואם מיד "תופסים את הדברים בידיים", מתרחקים מתיישבים בדעה, ומסדרים את הראש מחדש, אכן.

אבל אם זה "טיפול", ומרגישים שקורה - ולא מיד מפסיקים להגיע אליו, אז זה כבר קלקול. ולא שייך לומר על זה שה' רוצה את זה.. כמובן, טוב שעדיין תופסים וחוזרים מזה ולא גולשים הלאה.

ועם זה, יש גם להעיר שלא ברורה האמירה ש"התאהבות" אין על זה שליטה. כאילו כל אשה נשואה עלולה פתאום "להתאהב" במישהו. אני חושב, שאשה שממוקדת לגמרי בבעלה, הוא מול עיניה, וברור לה באופן מופנם ענין המשפחה, אז אם תרגיש שמתעוררת לה איזו סימפטיה אל מישהו, היא תעצור את זה, בתוך ראשה, עוד לפני שזו "התאהבות" ח"ו.

לא זו בלבד, זה גם יוכל לגרום שלא יקרה. כי לגמרי חזק אצלה, בתחושה מופנמת, איפה הבעל ואיפה גבר אחר. ואם מישהו מנסה "לפתות" אותה, תוכל להרגיש סלידה מיידית, ולהתרחק בליהיכנסות לענין.

ברור שמדובר רק "במחשבה" (כלומר, הרגשה) - ועדיין, בעל שאשתו אומרת לו שכך הרגישה אל מישהו אחר, תקופה, המשיכה לפגוש בו - ומבקשת "בסוף התהליך" לשתף כדי ש"ישמור עליה" מזה, זה יכול לגרום כאב נוראי לאיש. 

אני לא בטוח מה היה קורה אם בעלך היה אומר לך שהתאהב במישהי אחרת, המשיך לפגוש בה, אם כי כמובן לא עשה כלום, ומשתף אותך "בסוף התהליך". איך היית מרגישה.

כבר היה כאן, שנשים נזעקו על כך שהבעל שלהן "מסתכל" על מישהי אחרת. ואף כי הסבירו להן שזה יצר בעלמא, אבל כלל לא על המישור של היחס הנפשי אליה - זה הכאיב להן. אפשר לגמרי להבין. קל וחומר יחס שבלב, של אשה, שזה לא יצר חיצוני בעלמא.

ולכן לדעתי, אם מישהי נקלעה ל"ע לנסיון כזה, אין כל ענין "לכתוב". כאילו משדר שלגיטימי שיקרה.. זה לא. ואע"פ שמן הסתם הכוונה היתה טובה, כדי לעודד מישהו שאפשר לצאת מזה - אין שכרו שווה בהפסדו. זו מציאות מקולקלת. מי שיוצא ממנה יוצא איך שיוצא, אין ענין להקהות את הלב כאילו "נורמלי".

ואני גם לא מסכים בשום אופן שזה כמט הכרחי "בין מטפל למטופלת". רחמנא ליצלן! מי שחושבת שכל אשה שהולכת לרופא זה "מזמין כמעט לבד" שתתאהב בו.... (ח"ו - וזה לא כך, גם אם יש יחס מעריך ומכיר טובה), אז שלא תלך לרופאים, חוץ מחד-פעמי של פיקוח נפש.

אני לא אומרת שזה קורה בהכרח לכל אחת.

אבל אשה שגבר מתייחס אליה קצת יותר מבעלה,

שמח לקראתה, מבין אותה, מקשיב לה, -זה עושה לה משהו.

עכשיו אני לא אומרת שבעלי לא מתייחס אליי יפה, אבל יש תקופות בזוגיות שהן קצת ירודות, משהו נהיה קצת בנאלי. עובדים על זה, זה תהליך, אבל זה קורה. מה שיוצא שאם אשה נפגשת עם גבר, והיא מרגישה שהוא נותן לה כרגע יותר מבעלה, אז היא נקשרת היא מצפה.

במקרה שלי זה היה ניתוח שהצריך מעקב אחרי, ולא הייתה אפשרות לעצור והאמת שגם לקח לי זמן להבין מה אני רוצה, הייתי מבולבלת.

אני לא מאשימה את הרופא, הוא לא התחיל, הוא פשוט שידר לי כמה אני מיוחדת, ובאותה תקופה זה היה חסר לי, ברגע שהבנתי מה הבעיה שלי ולמה התאהבתי בו, פניתי לבעלי ושיתפתי אותו, שיעזור לי, שישים לב, שייתן לי, וזה עזר, וגם עבר.

אני לא רוצה להכנס למה היה קורה אם בעלי, כי ב"ה אני מאמינה שעזרתי לעצמי, ה' עזר לי ולא מגיע לי שזה יקרה לי. אבל אם ח"ו היה קורה התהליך שאני עברתי, הייתי מבינה אותו ועוזרת לו בדיוק כמו שהוא עזר לי. אני ב"ה מבינה את הלב מצוין. גם הלב שלו.

לגבי הסוף של הודעתך, כבר כתבתי את הסיבה למה זה קורה,

אשה שלא חסר לה, לרוב זה לא יקרה.

לתשומת לב בני החיל.

זה שאני לא מסכים להכללה - כאילו "גזירת הכתוב", "אשה שגבר מתייחס אליה יותר מבעלה"... ו"נקשרת אליו, מצפה". חס ושלום.

מצד האמת - צריכה לדעת חד וחלק, שאין. היא נשואה - אז אין אופציה כזו. ואכן, זה לא כאילו לא מציאות רגילה אצל נשים רבות. שגם אם יש מצב שהאיש לא במיטבו באותו זמן, כבר "עושֶה לה משהו" - וגם אם כן, מיד "בורחת משם".

ולגבר זה קורע את הלב, טוטאלית, אם מתברר לו שאשתו - כשהוא היה קצת פחות "בכושר" - התאהבה במישהו אחר. וכמובן, אשה צריכה, אם היא חשה שעלול לקרות לה, לעבוד על זה. לא לקחת את זה כאילו "גזירת הנשים"... כמו שגבר צריך לעבוד על ענייניו, ולא רק לומר, נו, אני גבר...

כי נישואין, זה לא רק "להרגיש טוב ביחד". זה לא - כמו שלצערנו תופסים לפעמים ברחוב המבולבל שאיבד לפעמים את תודעת הבלעדיות וקדושת הנישואין - איזו "חוויה ממוסדת". נישואין זו מציאות. מציאות מוחלטת. נשמתית וממשית והלכתית. חדר סגור. כמה שהתודעה הזו יותר מופנמת ומובנת באופן פשוט ובסיסי, כך אין האופציה של "התייחסות" עומדת על אותו מישור.

אלא מה, שאכן יש נסיונות בחיים. ומתפללים, אל תביאנו לידי נסיון.

מה שאת תיארת עכשיו, זה באמת דבר שיכול לקרות לאדם בכל מיני סיטואציות, שהוא מבולבל, עד שמבין בעצמו מה קורה איתו, רואה שנמצא במקום שלא חשב עליו ולא רוצה בו.

ואת אומרת שברגע שהבנת מה קרה (זה לא בדיוק נשמע כמו מקודם, "בסוף התהליך"), פנית לבעלך שישים לב, יתן ויעזור. ואכן זה עזר.

אז כל הכבוד על האומץ, כשכבר הרגשת "בתוך מצב" רע, ועוד יותר כל הכבוד לבעלך החסיד - הרבה לפנים משורת הדין - שעזר לך להיחלץ.

לא התכוונתי חלילה שיקרה לך... או ש"מגיע לך".. חס ושלום. רק אמרתי, לעורר את המחשבה, איך את או אשה אחרת היתה מרגישה אם כך היה בעלה אומר לה (ולא אחרי שבעצמך התנסית, שאז אולי זה אחרת, כי את יודעת איך הוא התייחס ומה הרגשת). ואת זה אמרתי, כדי להמחיש שזה כלל וכלל לא דבר קונוונציונאלי ושאפשר בקלות לקבל. ח"ו.

לגבי מה שאמרת ל"בני החיל", את צודקת. בעיקר במובן של ההבנה מה אשה צריכה במובן הזה.

אבל חלילה שלא יישמע ל"בנות החיל", כאילו אם "חסר לה", אז זה "נורמלי", אל תתפעלי... חס ושלום. צריכים לעבוד על הפנמת ענין הנישואין - וגם על נתינה הדדית של מה שהשני אמור לקבל מבן/בת זוגו/ה.

ולסיום: כמובן שעיקר מה שכתבתי, לא היה לשפוט אישית אף אחד. אלא להבחין הבחנה חדה ובהירה לגמרי, בין מי שכבר נמצא בנסיון או  עבר נסיון, שיש להעריך כל מאמץ להיחלץ מכל מצב לא רצוי שכבר נקלעו אליו בדיעבד - לבין הטעות שעלולה "להישתדר" כאילו זו "נורמה", סביר שיקרה, או "קורה לכל אחד" ולא משהו שצריך להרגיש אי  נוחות שידעו. כי דבר כזה, אינו נכון, עלול להחטיא אחרים, ובסוף גם מביא לכך שכאשר מישהי מזועזעת באופן נורמלי שמישהו נשוי "התחיל" איתה - לא מאמינים לה שהיא מזועזעת. לא כן - היא הנורמלית. ומי שנחלץ מצרה - גם אשריו שנחלץ.

היא באה.

מה זה "מאמן"?.. קורס קצר. 

סתם בן אדם, והיא "נדלקת" עליו עוד לפני שראתה אותו, ורבה על זה עם בעלה - אז להגיד שהמאמן "ניצל" אותה?... זה נשמע בערך כמו האופנה של ימינו..

לפי הסיפור, במקרה הטוב הוא אשם לא פחות ממנה.

אלא מה? אכן, ברור שצריך ללמוד מזה. 

כל מי ששומע על דבר כזה.

אז חייבת לציין ש"אין אפוטרופוס לעריות" חל גם על פסיכולוג

ובהחלט היו מקרים שפסיכולוג יצר קשר לא הולם עם מטופלת - אתית והלכתית, מרצונה או שלא מרצונה וד"ל

יש על זה אפילו סטטיסטיקות

מציינת את זה כדי שאנשים לא יקבלו את הרושם שאם אישה הולכת לפסיכולוג אמיתי, מקצועי, שעשה תארים ואפילו דוקטורט - לכן היא לא עלולה ליפול למלכודת הזו.

לכתחילה - אישה צריכה ללכת לטיפול אצל אישה.

(* מדגישה שמעלה פה נקודה לציון בלי שקראתי את ההודעה של פותח השרשור ואת שאר ההודעות בשרשור)

צריך גם שם להיזהר.

רק רציתי להדגיש שבנידון זה, אפילו לא מדובר על משהו כזה, אלא אדם שעשה הכשרה קצרה לענין.

לפעמים, פסיכולוגים מיומנים בלא להכניס את עצמם לנושא בו הם מטפלים.

אבל כמו שכתבת, גם בזה אי אפשר לסמוך "על עיוור"..

וגם - ואולי עוד יותר - אם אשה היתה כותבת בדיוק כמותו, יש להניח שהיתה  מקבלת אותן תגובות (ואם לא, אלא שאותן אלה שכאן היו "סלחניות" כביכול יחסית כלפיה, היו אומרות אחרת, אז באמת בעיה גדולה).

אבל, גם כאן, בכללי, לא רק עשו "הנחות". הודגש לא רע עצם התיעוב שבתופעה. אלא שזו לא היתה השאלה העיקרית, אז התאפקו קצת..

הרי אני מסכים איתך.

רק חושב (מקווה..) שלא היו עושים חילוק כזה.

לגבי "לא לשפוט ולדון לכף זכות" - אני חושב שצריך לחלק בין המעשה לבין האדם.

כלומר, אוי לנו אם נהפוך ל"סבלנים" כלפי דברים כאלה. צריך להזעזע עד עומק הנשמה אם אשהנשואה מגיעה לדבר כזה עם מישהו אחר. מחריד! ומי שישדר "סובלנות" לדברים כאלה, מלבד שמשחית את נפשו, הרי הוא שותף לפשע הבא..

כלפי אנשים, זה משהו אחר. בזה אתה צודק. לא מכירים, לא יודעים.

כל כך כואב! אני משתתף בצערך!

יכול להיות שהדברים שאכתוב יהיו קשים אבל המטרה היא לעזור לך.

גם אם תחליט להמשיך בנישואין חשוב שתעשה את זה תוך שמירה על עצמך.

חשוב לא לטאטא מתחת לשטיח את הכאב ואת המעשים החמורים שנעשו כי בעוד כמה שנים אתה עלול להתעורר ולגלות שהשדים יצאו מחוריהם.

אולי אני מגזים ואפשר לשכוח הכל, אבל ממה שאתה כותב נראה שזה לא כך.

ראשית צריך לומר את הדברים בצורה ברורה: אשתך בגדה בך. אולי הבגידה לא הגיעה למגע מיני מלא, אבל לפי מה שאתה כותב מדובר במגע פיזי הרבה מעבר לקוים האדומים (בלי קשר לצד הדתי) - כתבת שהם "החזיקו ידים ויותר - זה חמור מאד.

זה מזעזע, כואב, ויש מניח שלא הצלחת לאכול ולשתות ולישון בהתחלה (ואולי עדיין). 

אני ממש לא מסכים עם אמירות כמו "זה עם הזמן ישכח". למרבה הצער מחקרים והנסיון מראים שמדובר בטראומה חריפה לבן הזוג הנבגד. כולל תופעות של פוסט טראומה ותגובות פיזיות של אבל וצער.

יש פורומים באנגלית שמתמחים במצבים כאלו ושם מדברים על תקופת שיקום של 2-5 שנים. לפעמים ממליצים שבן הזוג הנבגד יקבל כדורי הרגעה ושינה לתקופה מסויימת כדי לעזור לשלוט על התגובות הפיזיות.

כדי שהשיקום יצליח אשתך צריכה להבין את חומרת המעשים שלה.

תשאל אותה - מה היא היתה עושה אם אתה היית זה שהתאהבת באשה אחרת?

איך היא היתה מגיבה אם היית מחזיק ידיים עם מישהו אחרת?

יש כמה שאלות חשובות:

האם אתה חושש שעדיין יש לה רגשות כלפיו?

האם היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו?

למה בעצם היא רוצה להישאר איתך?

איך נודע לך? האם היא התוודתה מיוזמתה או תפסת אותה?

אם היא התוודתה מיוזמתה המצב יותר טוב - זה אומר שבשלב מסוים היא קלטה את חומרת המעשים שלה.

יש לכם ילדים?

כתבת שהיו לכם המון מריבות - על מה רבתם?

בפורומים באנגלית שמתמחים בנושא ממליצים על צעדים כדלהלן:

אשתך צריכה להסכים מעתה ואילך לשקיפות מלאה: היא צריכה לתת לך את כל סיסמאות האימייל שלה, את הסיסמא לטלפון הסלולרי, לשתף אותך במיקום שלה ולנתק כל קשר עם אותו "מאמן" ימח שמו.

היא צריכה להסכים לגבולות ברורים - לא יהיו בעתיד פגישות ביחידות עם גברים וכדומה.

היא צריכה לענות לכל השאלות שלך בנוגע למה שהיה והיא צריכה להבין שאתה תשאל שוב ושוב במשך השנים הקרובות והיא צריכה לענות לך בסבלנות ובהבנה.

אשתך צריכה להסכים לכתוב (כן בכתב!) את כל השתלשלות העניינים ומה בדיוק הם עשו (זו צריכה להיות בחירה שלך מה אתה רוצה לדעת ומה לא).

היא צריכה להסכים לבדיקת פוליגרף שתאשר שמה שהיא כתבה הוא כל האמת.

למרבה הצער יש חשש שאשתך מפחדת לספר לך הכל. אבל אם תוותר הספק ימשיך לנקר בליבך שנים ארוכות. אשתך צריכה להבין שהסיכוי היחיד לשיקום הוא אם היא תגיד את כל האמת (יש כאן שיקולים הלכתיים האם לספר הכל - תתיעץ עם רב שמקובל עליך).

אתה צריך לספר לאשתו של ה"מאמן" על הרומן, כי יש סיכוי גדול שאותו כלב בן כלב מנסה לפתות נשים אחרות. אשתך צריכה להבין שמבחינתו היא לא היתה מיוחדת במינה אלה סתם עוד פתיה וטרף קל.

וזה גם מוסרי ונכון לספר לאשתו - האם לא היית רוצה שאשתו תזהיר אותך אם היא היתה יודעת מה מתפתח? מגיע לה לדעת שהיא נשואה עם מנוול וההחלטה תהיה שלה אם להמשיך או לא.

אל תספר לאשתך וגם לא לאותו מאמן לפני שאתה מדבר עם אשתו.

יכול להיות שאשתו תגיד שאתה מדמיין ומשוגע. במקרה כזה תאחל לה המשך חיים טובים ותנתק מגע - זה כבר לא עניינך.

באופן כללי אשתך צריכה להוכיח לך שאתה האדם הכי חשוב בחיים שלה.

היא צריכה לקבל את זה שאותו "מאמן" יאבד את פרנסתו ולא ימשיך לפתות נשים נשואות.

היא צריכה להוכיח לך בכל דרך שהיא שאתה הכי הכי בשבילה ושאם חשוב לך להרוס את פרנסתו של המאמן היא תשתף איתך פעולה באופן מלא.

תתיעצו עם עורך דין אם שייך להגיש נגדו תלונה במשטרה על הטרדה מינית ותתיעצו גם אם מותר להזהיר נשים אחרות ש"מתאמנות" איתו.

האם אתה מרגיש שהיא "עשתה טובה" בזה שהיא ניתקה את הקשר איתו?

מומלץ שלא תהיה נחמד אליה ותנסה לשבות את ליבה חזרה אליך.

להפך, היא זו שצריכה לעשות מאמץ עילאי כדי לזכות בך בחזרה.

לגיטימי לגמרי (אם אתה מרגיש שזה מה שנכון בשבילך) לדרוש ממנה לעזוב את הבית לבינתיים ולחזור אל ההורים שלה עד שתחליט מה לעשות איתה. לגיטימי אפילו שאתה תפתח בהליכי גירושין - אפשר להפסיק אותם בהמשך. צעד כזה יבהיר לה כמה מה שעשתה הוא חמור. אם אתה לא כהן אפשר להתגרש ולהתחתן מחדש - הגירושין יבהירו לה שמה שעשתה חילל את הנישואין באופן כזה שהאפשרות היחידה לשיקום היא "לכבות ולהדליק".

מדברים על כך שיכולה להיות תקופה של תשוקה גדולה בינך ובין אשתך (זה נקרא hysterical bonding) וזה בסדר. לחילופין יש זוגות שבהם לא מסוגלים להגיע לאינטימיות תקופה מסוימת.

אם אתה מרגיש שזה נכון - לגיטימי לגמרי שתספרו להורים שלה ושלך מה קרה.

אשתך צריכה לקבל את זה שהיא תסבול בושה נוראית - והיא צריכה להבין שזה חלק מהמאמץ שהיא צריכה לעשות כדי לזכות בך בחזרה.

מומלץ שתלך לייעוץ פסיכולוגי פרטני לעצמך (לא יעוץ זוגי) כדי לעזור לך להתמודד וכשדאי שאשתך גם כן תהיה בטיפול כדי שתוכל להבין מה גרם לה להתנהג בצורה כזו. איך היא הגיעה למצב שהיא חשבה ששווה לוותר על הנישואין שלה ושמה הטוב בשביל זה?

יכול להיות שהיא כבר בשלב של חרטה גמורה ואולי חלק מהצעדים אלו נראים לך לא שייכים או מיותרים - אם כך מצוין.

בכל מקרה נשמע שעדיין לא החלטת אם אתה רוצה להמשיך איתה או לא.

שתי ההחלטות לגיטימיות ואתה יכול לקחת את הזמן, להתייעץ עם אנשים הקרובים לך, לראות איך היא מתנהגת ואז להחליט.

אוסיף מילות תקווה שלפעמים דווקא מתוך משברים איומים, ועם הרבה עבודה קשה יכול לצמוח משהו טוב.

אתר באנגלית בנושא:

SurvivingInfidelity.com - General Forum

חיבוק גדול ובהצלחה

זה נשמע מקרה לא פשוט בכלל,

מצד שני זה נשמע לי גם שיש תקווה.

ברוך השם שעלית על זה עכשיו, כשעדיין, גם אם קשה, אולי עוד אפשר לתקן.

אתה כרגע הצד ה"שקול" כאן, ונשמע שיש לך אפשרות לנווט את הסירה בנהר הסוער.

אני מציעה לך לנסות לרחם על אשתך, כי אני חושבת שזאת בושה ענקית בשבילה הסיפור הזה. ומהנקודה הזאת לראות מה עושים. כלומר במקום ללכת על כעס, לנסות ללכת על רחמים. ומהנקודה הזאת להתחיל לראות מה עושים בדיוק. לדבר הרבה ביניכם וגם לראות על מי סומכים ואפשר להתייעץ.

אני לא יודעת אם קל לך לראות את זה, אבל תנסה לחשוב כמה שנים קדימה. אולי, אולי, תתברכו בזוגיות עמוקה עוד יותר. כי זוגיות שמנצחת משבר, מעמיקה.

אתה עכשיו נמצא בזווית הזאת של השקול, החזק, הרציונלי וההגיוני.

אל תסתכל על כל הסיפור הזה כעלבון לך.

זה קל לומר מבחוץ, אבל אני מקווה שבכל זאת זה מאיר לך איזה משהו שבמצב בו אתה נמצא קשה לך לראות.

ואם לא, בבקשה תעשה delete. 

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?