אתה תראה. עוד שנה שנתיים זה יהיה זיכרון כואב ותו לא.

אל תחשוב שבך הבעיה- מאוד מאוד קשה להעביר על דבר כזה. הדמיון לא מפסיק להסריט אותם יחד והלב נחמץ. 

את תהיה אובססיבי- לא לכאן ולא לכאן. אם כל הזמן תאשים את עצמך שאתה לא סולח- אתה תכעס על עצמך ולאתוכל להתפנות לזוגיות שלכם. אם תהיה אובססיבי בלהאשים אותה גם כן תפסיד.

תשלים עם זה שהולכת להיות תקופה קשה.

תשלים עם העובדה שאשתך עשתה מעשה בלתי-יעשה ועדיף לך לא לנקום בה.

תשלים עם העובדה שהזוגיות שלכם ספגה מכה שתהדהד לעוד כמה חודשים.

אל תקפוץ מהר מדיי לחיים של אחרי ואל תנסה להחליק את העלבון.

גם אל תחפר.

וואו, זה ממש עדין ודורש המון מאמץ.

ממש כואב לי כשאני שומעת על דברים כאלה.. למה לגרום צער לבן-הזוג? 

אבל שוב- להתנקם ולהשתגע ולהתפוצץ זה לא הפתרון.

זה אולי מפתה- כי אתה הצודק ויש לך "זכות" להוכיח אותה שוב ושוב- אבל בסופו של דבר זה ניצחון מפוקפק שלא יוביל אותך לזרועותיה.

במקום לדמיין מה שהיה שם,

תנסה לדמיין חזק את איך שאתם משתקמים מזה, אוהבים וצוחקים יחד.

לדעתי זה הפתרון.

מה זה התיר לה? לעבור איתו אימון אישי? איזו שטות היא זו.

הקושי שלך מאד מובן.

לא יודע מה לומר לך ש"כדאי לעשות".

דרך המחשב, בלי לראות, זה ענין אחד.

דרך המחשב, בסקייפ, זה כבר קלקול, בנסיבות של אשה נשואה עם "מאמן". זה לא איזה פסיכולוג..

להיפגש אח"כ - זה כבר חמור.

זה בסדר - תשאל הלכות.

אבל תדע, יש גם אחרים..

הרבה טוב.

מאמן אפשר להיות מקורס קצר. 

חוץ מזה זה לא עניינך לאיזה מטפל היא הלכה.

אני דיברתי על טיפול רגשי\נפשי. גניקולוגיה זה נושא מורכב, אבל בסופו של דבר, יוצא שבגלל שנורא ברור שהמצב הוא כזה, יש מערכות הגנה סביב הנושא.

ואני מסכים שאם אין ברירה אז אין ברירה.

אבל אימון "אישי-עסקי" אינו דומה לשום דבר מהנ"ל.

וכמובן שהטענה עצמה נכונה, שלא שייך שיצטרכו(והיום ב"ה כמעט ולא שייך שיהיה צורך דווקא במאמן\מטפל רגשי דווקא גבר) ובטח שכאשר מתעורר רגש מינימלי שכזה צריך לברוח כמו מאש.

לא חושב עליך דברים כאלו.

רק לא מסכים לדעתך.

ורבניות ערכיות ובעלות נסיון, יכולות לעשות הרבה מאד.

"לא זיעזע" - איזו חֶברה רדודה - בלשון המעטה - היא זו.

"קרה להמון בנות".. לא מקנא בבעלים שלהן. תרבות פרוצה.

אתה "שוחחת עם המאמן בנועם"?... נו, כחות נפש. אולי בגלל שזה לא התחיל דווקא ממנו. אחרת היה צריך לחשוש שסתם יחטוף סטירה.

ויפה אמרת לו. זה אכן יעצור אותו כנראה.

אבל הן לא תמיד נמצאות בקרבת מקום.

אם עדיף ללכת אליהן מאשר לחלטוריסט שעשה קורס מזורז ומוסיף לעצמו לכרטיס הביקור "מאמן עסקי" זה בוודאי, על אחת כמה וכמה אם הוא גם פוגע במשפחה.

אבל הגישה של "למה אשה הולכת למטפל? למה לא לרבניות שעוסקות בזוגיות" בעיני פסולה, כי לרוב רבניות הן בסך הכל נשים שהתחתנו עם תלמיד חכם וזה לא מכשיר אותן לטפל, גם תלמיד חכם, אם הוא יודע לפלפל בכל מסכתות הש"ס לא מכשיר אותו לטפל בזוגיות.

קודם כל - אימון "אישי מקצועי" הוא לא רפואה. 
דבר שני - הרב לא התיר לה לפגוש אותו, התיר דרך המחשב. 

ולכן המקרה לא דומה לללכת לרופא ובמקרה הזה הרב לא התיר.

בלי קשר, ובאמת שאין לי רצון לפתוח פה את הדיון הזה- טרוד בעבודתו זה היתר הרבה

יותר מורכב מאשר "הוא עובד בזה", לרובא דפוסקים צריך לעסוק בעבודה שאין לו פנאי

כלל להביט או להרהר, שזו טרדה גדולה.

חלילה לקבל "פרופורציות" מ"עולם" כזה (גם שם, אני לא חושב שזה קביל בתור דבר "רומנטי" עם אשה נשואה. לפעמים כלאחר יד, לא כענין "רגשי", וגם זה כמובן פסול לחלוטין).

באופן מעשי, כשאתה לאחר מעשה ומנסה לשקם, אז כבר אחרת. אתה רשאי לנסות את המבט שעוזר לך.

אבל גם לא רכב להשכרה.

[כמובן, ללא קשר ל"המלצה" מעשית כלשהי]

לפני,

וההתאהבות באה אחרי- בביקורות.\

עברתי תהליך יפה. מה שקרה קרה.

לא עשיתי שום דבר לא כשורה, עברתי את זה בהתחלה בהתמודדות לבד.

אח"כ לקראת הסוף שיתפתי את בעלי.

הוא יודע מה עברתי, כי שיתפתי אותו לקראת הסוף, כשהתהליך איתי עמד להגמר, והוא רק מעריך.

הוא מכיר אותי ויודע את הרצונות שלי, יודע עד כמה הוא חשוב לי והבית חשוב לי.

ואם קרה לי זה היה רק במחשבה, ושיתפתי אותו כדי שישמור עליי שאני לא אחשוב כך (אפילו במחשבה זה הפריע לי, ק"ו לא לומר או לעשות) 

מאז שזה קרה הוא מעולם לא חיפש אותי, או ביקר אותי, כי הוא יודע שאני יצאתי מזה לבד, לי זה היה אכפת.

יכולתי לשמור את זה לעצמי, אבל ידעתי שאני לא אשמה פה, היחסים של מטפל ומטופלת מזמינים את זה כמעט לבד.

שאשה נשואה "מתאהבת" במישהו אחר?..

תמוה מאד מאד.  

אם עברת תהליך של התנקות ועליה, טוב מאד.

אבל בוודאי מצער שתוך כדי נישואין אשה מתאהבת במישהו אחר. ולא חצי שניה משהו שחולף בראש ובורחת משם, אלא מישהו ש"מטפל" בה. עצם זה שממשיכים להגיע אל מישהו כזה אחרי הפעם הראשונה שחשים משהו, הוא "לא כשורה". וגם אצם זה שתוך שנשואים לאיש, בכלל עולה דבר כזה בראש, הוא מצער.

אלא מה. לא עשית - ועלית מזה, ב"ה. אבל הדבר עצמו גרוע. לא  חושב שיש ענין להעלות את זה כמשהו "לגיטימי". נהיה עולם הפוך - רווקה שמעלה זעזוע מזה שמישהו נשוי "התחיל" איתה, אז יש שקופצות עליה בחשדות. נשואה שמעלה משהו כזה, אז כאילו לא דבר שיש להרגיש ממנו בושה.. אולי זה בא מאותו שורש. מחילים עליה מה שיש בראש של חלק מהאחרות, לצערנו.

הקיצור, אין צורך לעשות מקלקולים אידיאליזציה, ההיפך. וגם לא צריך לחשוב שאי אפשר לתקן ולעלות. וגם לא להחיל על מי שלא כך, כאילו הוא ה"לא רגיל"..

אם קורה לי משהו שלא אני בחרתי אותו, אלא ה' זימן לי, אני לא מתביישת אני עובדת.

זה היה לי ניסיון, וב"ה לא קלקלתי כלום.

לא פחות - ויותר - מעורר הערצה מי שמראש נמצא במבנה נפשי והכרתי שזה לא קורה לו/ה.

או לפחות מיד "עף" משם.

גם אם יפה שאדם התגבר ממצב לא טוב - צריך מאד להיזהר לא להפוך, אגב ההערכה, את מה שהגיע אליו למשהו שהוא "בסדר", או לא יכול בשום מקרה ואצל אף אחד, להישלט.

לא שזה רע - פשוט זר.

למשל, יש מציאויות ששם ל"ע ממש בוגדים אחד בשני - אז כנראה מה שאחרים לא יכולים לסבול את זה - זה כי זה זר להם....

יש גם גנבים - אז כנראה מה שמי שאינו בחברה כזו יכול לסבול את זה - זה כי זה זר לו...

אז לא. קודם כל, זה רע כי זה רע.

דבר שני,טוב מאד ש"זר לאנשים" שמישהי נשואה מתאהבת במישהו אחר. מעולה. טוב מאד שיש נשים שהמחשבה שלהן לא יכולה לסבול את זה. אדם זה לא בעל חיים עם אינסטינקט בלבד. מה שזר לו, ואינו יכול מוסרית לסבול אותו, ונזהר ממנו - יש סיכוי שגם לא יקרה לו.

טוב מאד שדבר כזה "רחוק מאנשים".. וכי מה? שיהיה קרוב? רחמנא ליצלן.

מוזר מאד ה"קומפניא" שעושים לפעמים כמה אנשים, שקורה להם משהו, שבמקום לתפוס שזה לא דבר טוב, לגמרי, ולשמוח אם הצליחו לעלות בכל זאת, ולא  לנסות להציד כאילו "אז מה".. הם מנסים "להסביר" לאחרים שזה פשוט "זר להם".... אבל באמת, נו אז מה?... חס ושלום. שדברים כאלו יהיו זרים לכולם. אשרי מי שזה זר לו. וזה לא "פחד" פסיכולוגי.. אשרי מי שירא חטא, אשרי מי שירא לגלשו לאיבוד דברים אנושיים בסיסיים. יש אתרים ששם אפשר למצוא "חברותות" לדברים גרועים בהרבה. גם שם יאמרו שמי שלא בעסק, זה פשוט "זר לו". נכון מאד. ברוך השם.

[ואין כל קשר לכך שמי ש"קפץ" לו/ה משהו, והצליח/ה לברוח מזה מיד - כל הכבוד. ואם לא בצליח מיד,  והמשיך - לא טוב. ואע"פ כן, אם אח"כ נחלץ, גם כן יופי]

בכללי, תחושות ראשוניות שעולות, נכון שלפעמים זה לא בשליטה. ואם מיד "תופסים את הדברים בידיים", מתרחקים מתיישבים בדעה, ומסדרים את הראש מחדש, אכן.

אבל אם זה "טיפול", ומרגישים שקורה - ולא מיד מפסיקים להגיע אליו, אז זה כבר קלקול. ולא שייך לומר על זה שה' רוצה את זה.. כמובן, טוב שעדיין תופסים וחוזרים מזה ולא גולשים הלאה.

ועם זה, יש גם להעיר שלא ברורה האמירה ש"התאהבות" אין על זה שליטה. כאילו כל אשה נשואה עלולה פתאום "להתאהב" במישהו. אני חושב, שאשה שממוקדת לגמרי בבעלה, הוא מול עיניה, וברור לה באופן מופנם ענין המשפחה, אז אם תרגיש שמתעוררת לה איזו סימפטיה אל מישהו, היא תעצור את זה, בתוך ראשה, עוד לפני שזו "התאהבות" ח"ו.

לא זו בלבד, זה גם יוכל לגרום שלא יקרה. כי לגמרי חזק אצלה, בתחושה מופנמת, איפה הבעל ואיפה גבר אחר. ואם מישהו מנסה "לפתות" אותה, תוכל להרגיש סלידה מיידית, ולהתרחק בליהיכנסות לענין.

ברור שמדובר רק "במחשבה" (כלומר, הרגשה) - ועדיין, בעל שאשתו אומרת לו שכך הרגישה אל מישהו אחר, תקופה, המשיכה לפגוש בו - ומבקשת "בסוף התהליך" לשתף כדי ש"ישמור עליה" מזה, זה יכול לגרום כאב נוראי לאיש. 

אני לא בטוח מה היה קורה אם בעלך היה אומר לך שהתאהב במישהי אחרת, המשיך לפגוש בה, אם כי כמובן לא עשה כלום, ומשתף אותך "בסוף התהליך". איך היית מרגישה.

כבר היה כאן, שנשים נזעקו על כך שהבעל שלהן "מסתכל" על מישהי אחרת. ואף כי הסבירו להן שזה יצר בעלמא, אבל כלל לא על המישור של היחס הנפשי אליה - זה הכאיב להן. אפשר לגמרי להבין. קל וחומר יחס שבלב, של אשה, שזה לא יצר חיצוני בעלמא.

ולכן לדעתי, אם מישהי נקלעה ל"ע לנסיון כזה, אין כל ענין "לכתוב". כאילו משדר שלגיטימי שיקרה.. זה לא. ואע"פ שמן הסתם הכוונה היתה טובה, כדי לעודד מישהו שאפשר לצאת מזה - אין שכרו שווה בהפסדו. זו מציאות מקולקלת. מי שיוצא ממנה יוצא איך שיוצא, אין ענין להקהות את הלב כאילו "נורמלי".

ואני גם לא מסכים בשום אופן שזה כמט הכרחי "בין מטפל למטופלת". רחמנא ליצלן! מי שחושבת שכל אשה שהולכת לרופא זה "מזמין כמעט לבד" שתתאהב בו.... (ח"ו - וזה לא כך, גם אם יש יחס מעריך ומכיר טובה), אז שלא תלך לרופאים, חוץ מחד-פעמי של פיקוח נפש.

אני לא אומרת שזה קורה בהכרח לכל אחת.

אבל אשה שגבר מתייחס אליה קצת יותר מבעלה,

שמח לקראתה, מבין אותה, מקשיב לה, -זה עושה לה משהו.

עכשיו אני לא אומרת שבעלי לא מתייחס אליי יפה, אבל יש תקופות בזוגיות שהן קצת ירודות, משהו נהיה קצת בנאלי. עובדים על זה, זה תהליך, אבל זה קורה. מה שיוצא שאם אשה נפגשת עם גבר, והיא מרגישה שהוא נותן לה כרגע יותר מבעלה, אז היא נקשרת היא מצפה.

במקרה שלי זה היה ניתוח שהצריך מעקב אחרי, ולא הייתה אפשרות לעצור והאמת שגם לקח לי זמן להבין מה אני רוצה, הייתי מבולבלת.

אני לא מאשימה את הרופא, הוא לא התחיל, הוא פשוט שידר לי כמה אני מיוחדת, ובאותה תקופה זה היה חסר לי, ברגע שהבנתי מה הבעיה שלי ולמה התאהבתי בו, פניתי לבעלי ושיתפתי אותו, שיעזור לי, שישים לב, שייתן לי, וזה עזר, וגם עבר.

אני לא רוצה להכנס למה היה קורה אם בעלי, כי ב"ה אני מאמינה שעזרתי לעצמי, ה' עזר לי ולא מגיע לי שזה יקרה לי. אבל אם ח"ו היה קורה התהליך שאני עברתי, הייתי מבינה אותו ועוזרת לו בדיוק כמו שהוא עזר לי. אני ב"ה מבינה את הלב מצוין. גם הלב שלו.

לגבי הסוף של הודעתך, כבר כתבתי את הסיבה למה זה קורה,

אשה שלא חסר לה, לרוב זה לא יקרה.

לתשומת לב בני החיל.

זה שאני לא מסכים להכללה - כאילו "גזירת הכתוב", "אשה שגבר מתייחס אליה יותר מבעלה"... ו"נקשרת אליו, מצפה". חס ושלום.

מצד האמת - צריכה לדעת חד וחלק, שאין. היא נשואה - אז אין אופציה כזו. ואכן, זה לא כאילו לא מציאות רגילה אצל נשים רבות. שגם אם יש מצב שהאיש לא במיטבו באותו זמן, כבר "עושֶה לה משהו" - וגם אם כן, מיד "בורחת משם".

ולגבר זה קורע את הלב, טוטאלית, אם מתברר לו שאשתו - כשהוא היה קצת פחות "בכושר" - התאהבה במישהו אחר. וכמובן, אשה צריכה, אם היא חשה שעלול לקרות לה, לעבוד על זה. לא לקחת את זה כאילו "גזירת הנשים"... כמו שגבר צריך לעבוד על ענייניו, ולא רק לומר, נו, אני גבר...

כי נישואין, זה לא רק "להרגיש טוב ביחד". זה לא - כמו שלצערנו תופסים לפעמים ברחוב המבולבל שאיבד לפעמים את תודעת הבלעדיות וקדושת הנישואין - איזו "חוויה ממוסדת". נישואין זו מציאות. מציאות מוחלטת. נשמתית וממשית והלכתית. חדר סגור. כמה שהתודעה הזו יותר מופנמת ומובנת באופן פשוט ובסיסי, כך אין האופציה של "התייחסות" עומדת על אותו מישור.

אלא מה, שאכן יש נסיונות בחיים. ומתפללים, אל תביאנו לידי נסיון.

מה שאת תיארת עכשיו, זה באמת דבר שיכול לקרות לאדם בכל מיני סיטואציות, שהוא מבולבל, עד שמבין בעצמו מה קורה איתו, רואה שנמצא במקום שלא חשב עליו ולא רוצה בו.

ואת אומרת שברגע שהבנת מה קרה (זה לא בדיוק נשמע כמו מקודם, "בסוף התהליך"), פנית לבעלך שישים לב, יתן ויעזור. ואכן זה עזר.

אז כל הכבוד על האומץ, כשכבר הרגשת "בתוך מצב" רע, ועוד יותר כל הכבוד לבעלך החסיד - הרבה לפנים משורת הדין - שעזר לך להיחלץ.

לא התכוונתי חלילה שיקרה לך... או ש"מגיע לך".. חס ושלום. רק אמרתי, לעורר את המחשבה, איך את או אשה אחרת היתה מרגישה אם כך היה בעלה אומר לה (ולא אחרי שבעצמך התנסית, שאז אולי זה אחרת, כי את יודעת איך הוא התייחס ומה הרגשת). ואת זה אמרתי, כדי להמחיש שזה כלל וכלל לא דבר קונוונציונאלי ושאפשר בקלות לקבל. ח"ו.

לגבי מה שאמרת ל"בני החיל", את צודקת. בעיקר במובן של ההבנה מה אשה צריכה במובן הזה.

אבל חלילה שלא יישמע ל"בנות החיל", כאילו אם "חסר לה", אז זה "נורמלי", אל תתפעלי... חס ושלום. צריכים לעבוד על הפנמת ענין הנישואין - וגם על נתינה הדדית של מה שהשני אמור לקבל מבן/בת זוגו/ה.

ולסיום: כמובן שעיקר מה שכתבתי, לא היה לשפוט אישית אף אחד. אלא להבחין הבחנה חדה ובהירה לגמרי, בין מי שכבר נמצא בנסיון או  עבר נסיון, שיש להעריך כל מאמץ להיחלץ מכל מצב לא רצוי שכבר נקלעו אליו בדיעבד - לבין הטעות שעלולה "להישתדר" כאילו זו "נורמה", סביר שיקרה, או "קורה לכל אחד" ולא משהו שצריך להרגיש אי  נוחות שידעו. כי דבר כזה, אינו נכון, עלול להחטיא אחרים, ובסוף גם מביא לכך שכאשר מישהי מזועזעת באופן נורמלי שמישהו נשוי "התחיל" איתה - לא מאמינים לה שהיא מזועזעת. לא כן - היא הנורמלית. ומי שנחלץ מצרה - גם אשריו שנחלץ.

היא באה.

מה זה "מאמן"?.. קורס קצר. 

סתם בן אדם, והיא "נדלקת" עליו עוד לפני שראתה אותו, ורבה על זה עם בעלה - אז להגיד שהמאמן "ניצל" אותה?... זה נשמע בערך כמו האופנה של ימינו..

לפי הסיפור, במקרה הטוב הוא אשם לא פחות ממנה.

אלא מה? אכן, ברור שצריך ללמוד מזה. 

כל מי ששומע על דבר כזה.

אז חייבת לציין ש"אין אפוטרופוס לעריות" חל גם על פסיכולוג

ובהחלט היו מקרים שפסיכולוג יצר קשר לא הולם עם מטופלת - אתית והלכתית, מרצונה או שלא מרצונה וד"ל

יש על זה אפילו סטטיסטיקות

מציינת את זה כדי שאנשים לא יקבלו את הרושם שאם אישה הולכת לפסיכולוג אמיתי, מקצועי, שעשה תארים ואפילו דוקטורט - לכן היא לא עלולה ליפול למלכודת הזו.

לכתחילה - אישה צריכה ללכת לטיפול אצל אישה.

(* מדגישה שמעלה פה נקודה לציון בלי שקראתי את ההודעה של פותח השרשור ואת שאר ההודעות בשרשור)

צריך גם שם להיזהר.

רק רציתי להדגיש שבנידון זה, אפילו לא מדובר על משהו כזה, אלא אדם שעשה הכשרה קצרה לענין.

לפעמים, פסיכולוגים מיומנים בלא להכניס את עצמם לנושא בו הם מטפלים.

אבל כמו שכתבת, גם בזה אי אפשר לסמוך "על עיוור"..

וגם - ואולי עוד יותר - אם אשה היתה כותבת בדיוק כמותו, יש להניח שהיתה  מקבלת אותן תגובות (ואם לא, אלא שאותן אלה שכאן היו "סלחניות" כביכול יחסית כלפיה, היו אומרות אחרת, אז באמת בעיה גדולה).

אבל, גם כאן, בכללי, לא רק עשו "הנחות". הודגש לא רע עצם התיעוב שבתופעה. אלא שזו לא היתה השאלה העיקרית, אז התאפקו קצת..

הרי אני מסכים איתך.

רק חושב (מקווה..) שלא היו עושים חילוק כזה.

לגבי "לא לשפוט ולדון לכף זכות" - אני חושב שצריך לחלק בין המעשה לבין האדם.

כלומר, אוי לנו אם נהפוך ל"סבלנים" כלפי דברים כאלה. צריך להזעזע עד עומק הנשמה אם אשהנשואה מגיעה לדבר כזה עם מישהו אחר. מחריד! ומי שישדר "סובלנות" לדברים כאלה, מלבד שמשחית את נפשו, הרי הוא שותף לפשע הבא..

כלפי אנשים, זה משהו אחר. בזה אתה צודק. לא מכירים, לא יודעים.

כל כך כואב! אני משתתף בצערך!

יכול להיות שהדברים שאכתוב יהיו קשים אבל המטרה היא לעזור לך.

גם אם תחליט להמשיך בנישואין חשוב שתעשה את זה תוך שמירה על עצמך.

חשוב לא לטאטא מתחת לשטיח את הכאב ואת המעשים החמורים שנעשו כי בעוד כמה שנים אתה עלול להתעורר ולגלות שהשדים יצאו מחוריהם.

אולי אני מגזים ואפשר לשכוח הכל, אבל ממה שאתה כותב נראה שזה לא כך.

ראשית צריך לומר את הדברים בצורה ברורה: אשתך בגדה בך. אולי הבגידה לא הגיעה למגע מיני מלא, אבל לפי מה שאתה כותב מדובר במגע פיזי הרבה מעבר לקוים האדומים (בלי קשר לצד הדתי) - כתבת שהם "החזיקו ידים ויותר - זה חמור מאד.

זה מזעזע, כואב, ויש מניח שלא הצלחת לאכול ולשתות ולישון בהתחלה (ואולי עדיין). 

אני ממש לא מסכים עם אמירות כמו "זה עם הזמן ישכח". למרבה הצער מחקרים והנסיון מראים שמדובר בטראומה חריפה לבן הזוג הנבגד. כולל תופעות של פוסט טראומה ותגובות פיזיות של אבל וצער.

יש פורומים באנגלית שמתמחים במצבים כאלו ושם מדברים על תקופת שיקום של 2-5 שנים. לפעמים ממליצים שבן הזוג הנבגד יקבל כדורי הרגעה ושינה לתקופה מסויימת כדי לעזור לשלוט על התגובות הפיזיות.

כדי שהשיקום יצליח אשתך צריכה להבין את חומרת המעשים שלה.

תשאל אותה - מה היא היתה עושה אם אתה היית זה שהתאהבת באשה אחרת?

איך היא היתה מגיבה אם היית מחזיק ידיים עם מישהו אחרת?

יש כמה שאלות חשובות:

האם אתה חושש שעדיין יש לה רגשות כלפיו?

האם היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו?

למה בעצם היא רוצה להישאר איתך?

איך נודע לך? האם היא התוודתה מיוזמתה או תפסת אותה?

אם היא התוודתה מיוזמתה המצב יותר טוב - זה אומר שבשלב מסוים היא קלטה את חומרת המעשים שלה.

יש לכם ילדים?

כתבת שהיו לכם המון מריבות - על מה רבתם?

בפורומים באנגלית שמתמחים בנושא ממליצים על צעדים כדלהלן:

אשתך צריכה להסכים מעתה ואילך לשקיפות מלאה: היא צריכה לתת לך את כל סיסמאות האימייל שלה, את הסיסמא לטלפון הסלולרי, לשתף אותך במיקום שלה ולנתק כל קשר עם אותו "מאמן" ימח שמו.

היא צריכה להסכים לגבולות ברורים - לא יהיו בעתיד פגישות ביחידות עם גברים וכדומה.

היא צריכה לענות לכל השאלות שלך בנוגע למה שהיה והיא צריכה להבין שאתה תשאל שוב ושוב במשך השנים הקרובות והיא צריכה לענות לך בסבלנות ובהבנה.

אשתך צריכה להסכים לכתוב (כן בכתב!) את כל השתלשלות העניינים ומה בדיוק הם עשו (זו צריכה להיות בחירה שלך מה אתה רוצה לדעת ומה לא).

היא צריכה להסכים לבדיקת פוליגרף שתאשר שמה שהיא כתבה הוא כל האמת.

למרבה הצער יש חשש שאשתך מפחדת לספר לך הכל. אבל אם תוותר הספק ימשיך לנקר בליבך שנים ארוכות. אשתך צריכה להבין שהסיכוי היחיד לשיקום הוא אם היא תגיד את כל האמת (יש כאן שיקולים הלכתיים האם לספר הכל - תתיעץ עם רב שמקובל עליך).

אתה צריך לספר לאשתו של ה"מאמן" על הרומן, כי יש סיכוי גדול שאותו כלב בן כלב מנסה לפתות נשים אחרות. אשתך צריכה להבין שמבחינתו היא לא היתה מיוחדת במינה אלה סתם עוד פתיה וטרף קל.

וזה גם מוסרי ונכון לספר לאשתו - האם לא היית רוצה שאשתו תזהיר אותך אם היא היתה יודעת מה מתפתח? מגיע לה לדעת שהיא נשואה עם מנוול וההחלטה תהיה שלה אם להמשיך או לא.

אל תספר לאשתך וגם לא לאותו מאמן לפני שאתה מדבר עם אשתו.

יכול להיות שאשתו תגיד שאתה מדמיין ומשוגע. במקרה כזה תאחל לה המשך חיים טובים ותנתק מגע - זה כבר לא עניינך.

באופן כללי אשתך צריכה להוכיח לך שאתה האדם הכי חשוב בחיים שלה.

היא צריכה לקבל את זה שאותו "מאמן" יאבד את פרנסתו ולא ימשיך לפתות נשים נשואות.

היא צריכה להוכיח לך בכל דרך שהיא שאתה הכי הכי בשבילה ושאם חשוב לך להרוס את פרנסתו של המאמן היא תשתף איתך פעולה באופן מלא.

תתיעצו עם עורך דין אם שייך להגיש נגדו תלונה במשטרה על הטרדה מינית ותתיעצו גם אם מותר להזהיר נשים אחרות ש"מתאמנות" איתו.

האם אתה מרגיש שהיא "עשתה טובה" בזה שהיא ניתקה את הקשר איתו?

מומלץ שלא תהיה נחמד אליה ותנסה לשבות את ליבה חזרה אליך.

להפך, היא זו שצריכה לעשות מאמץ עילאי כדי לזכות בך בחזרה.

לגיטימי לגמרי (אם אתה מרגיש שזה מה שנכון בשבילך) לדרוש ממנה לעזוב את הבית לבינתיים ולחזור אל ההורים שלה עד שתחליט מה לעשות איתה. לגיטימי אפילו שאתה תפתח בהליכי גירושין - אפשר להפסיק אותם בהמשך. צעד כזה יבהיר לה כמה מה שעשתה הוא חמור. אם אתה לא כהן אפשר להתגרש ולהתחתן מחדש - הגירושין יבהירו לה שמה שעשתה חילל את הנישואין באופן כזה שהאפשרות היחידה לשיקום היא "לכבות ולהדליק".

מדברים על כך שיכולה להיות תקופה של תשוקה גדולה בינך ובין אשתך (זה נקרא hysterical bonding) וזה בסדר. לחילופין יש זוגות שבהם לא מסוגלים להגיע לאינטימיות תקופה מסוימת.

אם אתה מרגיש שזה נכון - לגיטימי לגמרי שתספרו להורים שלה ושלך מה קרה.

אשתך צריכה לקבל את זה שהיא תסבול בושה נוראית - והיא צריכה להבין שזה חלק מהמאמץ שהיא צריכה לעשות כדי לזכות בך בחזרה.

מומלץ שתלך לייעוץ פסיכולוגי פרטני לעצמך (לא יעוץ זוגי) כדי לעזור לך להתמודד וכשדאי שאשתך גם כן תהיה בטיפול כדי שתוכל להבין מה גרם לה להתנהג בצורה כזו. איך היא הגיעה למצב שהיא חשבה ששווה לוותר על הנישואין שלה ושמה הטוב בשביל זה?

יכול להיות שהיא כבר בשלב של חרטה גמורה ואולי חלק מהצעדים אלו נראים לך לא שייכים או מיותרים - אם כך מצוין.

בכל מקרה נשמע שעדיין לא החלטת אם אתה רוצה להמשיך איתה או לא.

שתי ההחלטות לגיטימיות ואתה יכול לקחת את הזמן, להתייעץ עם אנשים הקרובים לך, לראות איך היא מתנהגת ואז להחליט.

אוסיף מילות תקווה שלפעמים דווקא מתוך משברים איומים, ועם הרבה עבודה קשה יכול לצמוח משהו טוב.

אתר באנגלית בנושא:

SurvivingInfidelity.com - General Forum

חיבוק גדול ובהצלחה

זה נשמע מקרה לא פשוט בכלל,

מצד שני זה נשמע לי גם שיש תקווה.

ברוך השם שעלית על זה עכשיו, כשעדיין, גם אם קשה, אולי עוד אפשר לתקן.

אתה כרגע הצד ה"שקול" כאן, ונשמע שיש לך אפשרות לנווט את הסירה בנהר הסוער.

אני מציעה לך לנסות לרחם על אשתך, כי אני חושבת שזאת בושה ענקית בשבילה הסיפור הזה. ומהנקודה הזאת לראות מה עושים. כלומר במקום ללכת על כעס, לנסות ללכת על רחמים. ומהנקודה הזאת להתחיל לראות מה עושים בדיוק. לדבר הרבה ביניכם וגם לראות על מי סומכים ואפשר להתייעץ.

אני לא יודעת אם קל לך לראות את זה, אבל תנסה לחשוב כמה שנים קדימה. אולי, אולי, תתברכו בזוגיות עמוקה עוד יותר. כי זוגיות שמנצחת משבר, מעמיקה.

אתה עכשיו נמצא בזווית הזאת של השקול, החזק, הרציונלי וההגיוני.

אל תסתכל על כל הסיפור הזה כעלבון לך.

זה קל לומר מבחוץ, אבל אני מקווה שבכל זאת זה מאיר לך איזה משהו שבמצב בו אתה נמצא קשה לך לראות.

ואם לא, בבקשה תעשה delete. 

אם כבר ניסית לדבר איתו/להסביר לו/לעמת אותו

עם ההתנהלות שלו ולא עזר,אז כנראה שגם לא יעזור.

תצטרכי לקבל אותו ואת ההתנהלות שלו ככה,איך שהיא.

תצטרכי לקבל את זה שאת ככה והוא ככה.

תדעי מראש שאם הוא נשאר איתם בבית לבד כשאת יוצאת לענינייך,כשתחזרי-יחכה לך בית על גלגלים.

את לא יכולה להתחיל לחנך אותו איך להתנהל איתם

ולחנך אותו להתנהל מולם כמוך.

זה פשוט לא יעבוד.

מראש אני אומרת לך-וותרי!

אחרת תהיי מתוסכלת.

כשאני עם הילד (אחד כי השאר גדולים)

יש לעיתים מגבות על הספה, בגדים מלוכלכים על הרצפה שני ס"מ מהסל, וילד חצוף ומשתולל שצריך פלוגה כדי להרגיע אותו

לא רואה בזה כאוס וזה נראה לי הורות תקינה לחלוטין

בעיניי ציפייה שדברים ידפקו כמו שעון בבית/ עם הילדים

בעייתית 

אבל צריך להיות סדר כללי ושגרה בריאה.

המגבות על הספה זו רק דוגמה קטנה.

זה לא העניין של הבלאגן,

זה החוסר הטוטאלי בגבולות והזריקה הכללית על כל דבר שקשור בשגרה וסדר וחינוך נכון ובריא לילדים. 

ההתנהגות שלו בבית בבית

מושפעת מהיחסים שלכם?

אולי הוא עושה דווקא?

אפילו לא  במודע..

ואת "אולי" מנסה להחזיק את הבית

ולכן זה משדר גם לילדים.

אבל זו הפסיכולוגיה בגרוש שלי..

טיב היחסים ביניכם כמובן...

בין התנהלות הבית בנוכחות כל אחד מההורים

מכמה סיבות אפשריות

אחרי שמבינים את זה

ניתן לקבוע איך לתווך לילדים את הגבולות גזרה 

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

במדינות הגדולות

וגם קרוב מבחינת משך הטיסה.

יש גם את דובאי - לא הייתי שם עדיין ולא יודעת להמליץ 🙃

גם שם יש שפע של מסעדות כשרות

(חפשי בגוגל "מטיילים בכיפה"  אתר מעולה לתכנון נופש לדתיים) 

לכי לאיזו גבעה  או מקום דומה. מעניין אותך?

אם אין לך דרכון, אז את יכולה לטוס מקסימום לאילת

או לעשות דרכון זמני בנתב"ג, אבל הוא עולה המון ובתוקף רק לחצי שנה.

אם יש לך דרכון, אז אפשר לטוס להמון מדינות גם בלי ויזה:

למדינות האיחוד האירופי ושנגן - פשוט עולים על טיסה עם דרכון ישראלי.

כנ"ל לאיחוד האמירויות.

לבריטניה וארצות הברית - צריך להוציא אישור ESTA מהאינטרנט, תהליך של כמה דקות ועוד יום-יומיים לקבלת תשובה. עדיף לעשות אותו ולקבל תשובה חיובית *לפני* רכישת הכרטיסים כדי למנוע עוגמת נפש.