לא נשמע קמצנות או משהו.

תכל'ס זה לא יד שניה מאיזה גמ"ח נידח, זה מאנשים שמוסרים את הבגדים שלהם כשהם חדשים בערך.

יש הרבה כאלה באיזורים מסוימים... מוסרים או מוכרים יד שניה דברים כמעט חדשים...למה לא לקפוץ על ההזדמנות?

אני בעד.

זה צורת חיים אחרת שמאפשרת לנו להשיג מטרות אחרות בחיים שאינם הבזבוז כאן ועכשיו, ובעיקר להגדיל את היכולת לשרוד הפתעות רעות שהחיים לפעמים מתכננים לנו.

אתם חוסכים את הכסף הזה?

קונים ניירות ערך? דירה?

ולשאלתך, אם לך טוב ככה, אז זה מצוין.
תוכלי להגיע לדברים חשובים באמת לפני כולם.
זה כמו שתשאלי -:
אם אני מסתדרת רק עם אוכל בריא, לא צריכה עוגות, זה בסדר? כמובן שכן, אשריך שזה לא חסר לך..
רוב האנשים צריכים מדי פעם עוגה בשביל ההרגשה הטובה ושמחת החיים. ואת תשארי רזה.

ראיתי אנשים שעשו מזה כסף טוב. אני אישית לא מתקרב.

הקבלן משתמש בכסף שהוא לווה בריבית כזו כ"הון עצמי" עבור הבנק.

אם הוא מצליח - הרווחתם בענק (15% ויותר). אם הוא הפסיד - אכלתם אותה.

עזרה לילדים, פרישה לחצי משרה, או אינסוף דברים.

יש אנשים שמותרות לא מסבות להם שום אושר, לדעתי זה דבר חיובי ביותר, ויאפשר לכם להשיג מטרות שבאמת חשובות לכם.

חוצמזה - פינוק זה דבר בעייתי, קל לאמץ, קשה להפטר מזה כשאין לך...

אגב, קמצן זה כשאתה לא נותן לאחרים. זה שאת חסכנית על עצמך זו מידה טובה לענ"ד.

תקפידו על מעשר כספים, ובע"ה תראו ברכה!

אני גם ככה, חסכנית ומחושבת. 

מכירה את ערך הכסף שאני עובדת עליו קשה...

לא קונה יד שניה, אבל בהחלט לא משתוללת עם הכסף.

מסביבי אנשים חיים בסרט, חברה שלי מרוויחה בעבודה פחות ממני, יש לה 2 ילדים והיא די שקועה במינוסים.. ולאחרונה החליטה לקנות רכב.. 

גיסתי במצב כלכלי מסובך למדי, שכירות גבוהה ושני ילדים. והיא הפסיקה לעבוד כי אין לה כוח...

זה אולי אגואיסטי אבל לפעמים אני מוצאת את עצמי עם השאלה שלך, מי פה טועה? אני או הם?? איך יכול להיות שכל מי שאני מכירה סביבי, אחיות גיסות חברות וכו' מבזבזות כסף ורק אני מתקמצנת???

ולפעמים.. אני קצת מקנאה... למה הם יכולות להשתולל ככה ולקנות מה שבא להם ואני לא מסוגלת?

אז אחרי כמה ביאוסים כאלו ישבתי לשיחה עם בעלי המבין! והוא אמר לי שאנשים שמחשבים נכון וחיים נכון אין הרבה בנמצא, וברוך ה' שזכינו שאנחנו כאלו..

ואת לא מגזימה בכלל! ואת לא קמצנית! פשוט יש לך שכל שלא לכולם יש.

בהצלחה

אבל ברור לך שהקנאה הזאת היא לא נכונה, כן? כי זה לא שהם באמת יכולות להשתולל ולקנות מה שבא להם. הן עושות את זה אבל קונות מהכסף שאין להם, קונות מהחובות. ותהיי בטוחה שאי אפשר למצוא בזה סיפוק ושמחה באמת.

הנקודה היא שלמינוס אין גבול, אדם שגם ככה שקוע בחובות מרגיש כאילו - ילא מה זה משנה, עוד קצת מינוס פחות מינוס ממילא אנחנו בבוץ הזה של המינוס. כמו מיואשי דיאטה שממשיכים לזלול...

אבל אדם שחי בפלוס ושומר לא להשתמש יותר ממה שיש לו - יש לזה גבול וקיצבה ואז האדם מכלכל צעדיו בתבונה ומציא את הכסף על מה שמרגיש ונראה לו נכון. לעניות דעתי יותר נעים וטוב בקטגוריה השניה

אני גם שומעת מדי פעם על כאלה שנמצאים במינוס, וזה לא נראה שהם חוסכים בקניות שלהם או בביזבוזים...

אני גם לא מבינה את האנשים האלה... כשיש לי מינוס של 10 שח בבנק אני לחוצה עד העשירי בחודש...

יש הרבה אנשים שהיו עושים בחוכמה אם היו לומדים ממך.....

אנחנו גם ככה בדיוק.

הבגדים לתינוק מדודה שלי שמורים טיפ טופ. ואם יש צורך קונה לו אחלה בגדים מסלקשיין ודמיו- גם ככה הם גדלים במהירות אז הבגדים לא מספיקים להתיישן אפילו.

לעצמי אני קונה מדי פעם כשאני ממש צריכה ולא מרגישה רע עם זה ונראית מעולה כשצריך. לא חייב מותגים בשביל להיראות טוב ומכובד.

מה שכן, נניח עכשיו אנחנו מתכננים על כסא בטיחות לילד שעולה מאד מאד יקר (מעל 1000) אבל זה בטיחות. אז אין שיקול כלכלי.

 אתם אחלה שבעולם ומתנהגים בהיגיון ותראו בזה ברכה בע"ה בעתיד (וגם הילדים לומדים לא לקנות כל דבר שבא להם ומיותר תכלס). תשמחי שאת לא חיה ממינוס למינוס. יש גם אנשים כאלה.

זה לא משנה איך אחרים חיים. למה להסתכל החוצה?

זה כן משנה אם לקמצנות יש גבול.

הערך החלופי - להינות מהחיים ו'לאפשר'- הוא ערך לא פחות חשוב.

אני גדלתי במשפחה חסכנית כשלהורים שלי היה בית ששווה המון. שניהם עבדו בעבודה מכובדת ויציבה ולא היינו הרבה אחים. אני גדלתי בתחושה שכל הזמן צריך לחסוך.  שתמיד צריך לחסוך ולהעדיף את מה שבזול ובמבצע.

מה שחסר היה לי את המישהו הזה שיגיד לי "תתפנקי. מגיע לך. לכי תפנקי את עצמך".

עכשיו בעלי אומר לי את זה וזה מאזן אותי. 

גם גיליתי שהרבה מהאנשים הקמצנים הופכים דווקא להיות חמדנים. כאלה שרואים רק כסף ו'כמה זה עולה' ו'כמה זה יעלה'. החשיבה מתנהלת סביב כסף והם אלו שהופכים למשועבדים לכסף.

קיצור, אם את נוטה לקמצנות- דווקא הייתי אומרת לך לשחרר. כי גם לקמצנות יש מחיר, וזה מחיר רגשי-נפשי.

לא ברור לי איך.. אבל זה קשור.

אצלנו כן היו קונים ממותגים אבל רק במבצעים.

זה לא משנה, תמיד מרחפת המילה "לחסוך".

צריך לדעת לשחרר גם. להרפות מהאחיזה בכסף. 

תמיד יהיו סיבות לאחוז בכסף (סבתא שלי היום חוסכת לנינים!), אבל גם סבתא שלי המקסימה אומרת שהלחץ סביב הכסף פשוט לא שווה את זה. במבט לאחור היא היתה חיה את החיים אחרת.

את הדבר הנכון- זה לא ישאיר להם משקעים.

למשל אם הם רוצים משהו, ואין יכולת כלכלית כרגע, וזה באמת מיותר. 

אפשר לדון איתם (בהתאם לגיל)- בשביל מה אתה צריך את זה? האם זה מאד נחוץ עכשיו? או נחוץ בכללי?

ללמד אותם שיש דברים שאנחנו אולי מאד רוצים אבל הם לא באמת נחוצים ואולי אפילו מיותרים.

אפשר גם לתת דמי כיס מדי פעם כדי שיקנו לעצמם משהו  גדול שהם מאד רוצים.

העיקר לא להגיד- אין לנו כסף.. זה מאד מלחיץ ומחניק.

והיא אכן קלאסית להתסכלות שבאה דווקא מעניות, אפילו אם אתה כבר לא עני.

בשביל עני(בתפיסה, גם אם המשכורת טובה), כסף הוא תמיד חומר בעירה. נועד לצריכה מיידית.

דווקא העשיר מבין שהרכוש שלו יכול להיות חומר בנין. 

עשירים ממש, בדרך כלל כלל לא מרוויחים משכורת.

אז אולי קמצנים חושבים יותר על כסף, אבל בזבזנים בהכרח יבזבזו יותר זמן ואנרגיית חיים על הרדיפה הבלתי פוסקת אחריו, מכיוון שכל פעם שישיגו אותו, יכלו אותו מיד.

ואם אפשר להבעיר גם את הכסף של מחר, אפילו יותר טוב.

אני גדלתי בבית ללא חוסר, אבל בהחלט לא בזבזני. בגדים יד שניה והכל. מעולם לא הרגשתי שחסר לי משהו, מכיוון שהורי לא חשו בעצמם חוסר בטחון.

היום אני יותר חסכן מהם, ובינתיים גם ילדי מרגישים טוב, ברוך ה'.

מתכוון להשתמש ברכוש כדי לרכוש כמה שיותר אנרגיית חיים(=זמן) ועצמאות, וכמה שפחות זמן לרדוף אחריו, במירוץ עכברים מטופש שנגמר בגיל שכבר רגל אחת בקבר. 

בהצלחה לכולם, תהנו מקריעת הניילונים.

אצל הוריי היה מערכת לניוד בגדים יד שניה שתופעלה (ועדיין מתופעלת) משך שנים בתור ספורט.

אני תמיד אוהב לספר על חבר מהיסודי עם אבא שחי מקצבה לאחר תאונת עבודה (כלומר, חיו לא במחסור אבל לא יותר מזה), ואיך שאמא שלו ושלי קנו את אותן נעליים בשוק בכ80 שקל.

הוא מגיע לכיתה "יש לי נעליים חדשות ב 200 שקל " (במחירי 98!!)

אני אפילו לא טרחתי לדבר.

תמיד ראו בעיניים שלו את המחסור, בעוד שאני שלא חסר לי שום דבר חייתי ברמת חיים נמוכה ממנו בהרבה.

אם אתם מרגישים טוב עם מה שיש לכם ולא מרגישים שחסר לכם משהו,

אז זה לא משנה שזה לא מותג או יד 1

אפשר להיראות טוב גם עם בגדים יד 2 

(ולפעמים המלתחה יכולה להיות עשירה יותר דווקא מיד 2)

יש המון הוצאות ויהיו עוד יותר בעזרת ה' כשהמשפחה תגדל,

כדאי לדעתי, להשקיע את הכסף בדברים המהותיים יותר ולא החומריים,

כי החומריים משתנים - הטעם משתנה, המידה משתנה, החומר מתבלה ומתיישן ואז צריך להחליף...

אז שוב,

לא לחסוך ממה שמשמח את הלב,

וזה בסדר שאותך משמח משהו אחר ממה שמשמח אחרים,

יש כאלו שמשמח אותם ללכת למסעדה מידי פעם וגם זה בסדר וחשוב לפעמים - בשבילם.

גם אני מעדיפה להשקיע את הכסף בדברים אחרים ולא בבגדים/רהיטים/יציאות חד פעמיות שעולות הון.

אני אשקיע בחינוך הילדים - גם אם צריך להוסיף תשלום לביה"ס, 

פעילות בתנועת נוער, מתנות קצת יותר מושקעות לבני המשפחה/חברים, ציצית חדשה לבעלי, וכדומה.

יש אנשים שקשה להם לעבוד על מידת ה"קניות" שלהם... חח סתם לא יודעת איזה מידה זה נקרא.

בכל מקרה יש כל מיני סוגים של בזבזנים וחסכנים.

אם את לא קונה פלאפון למרות שהוא נשבר לך ואת לא מצליחה לתפקד איתו..ויש לך כסף לזה..אז הייתי חושבת שאת כן קמצנית..

אבל אם סתם ככה להחליף פלא'?? למה?

בסה"כ זה הרבה עניין של הרגלים. אני למשל לא קונה כ"כ בגדים ממותגים, וזה גם לא מושך אותי. העיקר אצלי שהבגד יראה עלי טוב ולא יעלה מאד יקר..

וברור לי שזה בגלל שההורים שלי כאלה וככה הרגילו אותנו.

במוצרי חשמל לעומת זאת- נקנה לפי איכות ופחות לפי מחיר. 

לגבי מסעדות וכאלה- אנחנו לא עשירים ובהחלט צריכים ללמוד לחסוך, אבל פעם -פעמיים בשנה אכן נלך. לציון יום נישואין למשל..

שהסקלה בין חסכנות קמצנות וחיסכון, לקניות ופיזור - היא רחבה... וכל אחד צריך למצוא את השביל הנכון לו בתוך הדבר הזה...

העיקר שתהיה הרגשה שחיים בשמחה וחיים טוב.

כל אחד כפי המתאים לו.

מה שבטוח שהנקודה היא לא איך רואים אותך אם את נראית מתקמצנת או לא...

את לא אמורה לחיות על פי קני מידה של אחרים...

העיקר שאתם תחיו כפי המתאים לכם בבריאות הנפש ואם את לא מרגישה צורך במסעדות ובמותגים אז לא....

בהצלחה וחיים טובים....

(נ.ב אני בת להורים שכל חייהם חסכו ומה שנקרא אנשים 'קמצנים' והרבה פעמים יצא לי להתעצבן עליהם בתור ילדה..(למרות שבדברים שצריכים באמת הם תמיד הלכו על הכי טוב...) היום אני רואה את ההשלכות... הם גב כלכלי לכל המשפחה(ומשפחה גדולה ב"ה) בדברים חשובים באמת... כמו דירות, לימודים גבוהים ועוד ועוד...כפרה עלהם צדיקים... ותמיד יש להם כסף לדברים חשובים שרוצים לקנות את ההכי איכותי.. ואתה לא מבין איך לא נגמר להם.... אז צדדים לכאן ולכאן וכל אחד יעשה המתאים לו... בהצלחה רבה רבה )

ב''ה- יש לנו די הכנסה-

אבל אני עצוב מכך-

שחלק גדול הולך לבתי קפה וכדומה-

מה שנראה כמו זריקת כסף לפח.

אבל זה הרבה פעמים פשוט צורך בשבילי.

והייתי שמח מאוד-

לא יכולתי להסתדר בלי...

כמובן בגבול הסביר.

אני לא בעד שאדם יחסוך על עצמו ויסבול מזה. רק תסכולים נולדים מזה...

לגבי בתי קפה ומסעדות, אני לרוב מחשבת כמה ההנאה שלי מזה= שעה? שעתיים? וזהו, אוכלים, הכסף עובר לסוחר, והאוכל נעלם בגוף... לא שווה לי בכסף הזה לקנות לעצמי שמלה יפה? בושם חדש? 

כמובן שכשאני מרגישה שעכשיו אני צריכה להתפנק במסעדה, אני מיד הולכת למסעדה טובה ואוכלים ונהנים. כי לפעמים צריך גם להנות בלי חשבונות.

בהצלחה

בנאדם עושה לעצמו אינפלציה עצמית.

במקרה הטוב היא עולה בקורלציה להכנסה, במקרה הרע יותר מהר.

מלבד זאת, מטבען של פינוקים שקל להתרגל אליהם, וקשה להתרגל לחסרונם. 

ואז - אם נסיבות חייו של האדם מחייבות ירידה בהכנסות, הוא לא מסוגל לחתוך בפינוקים.

נקודה נוספת: האם האינפלציה הזו באמת הכרחית? האם כשהייתי אברך הייתי פחות מאושר, כי לא יכולתי להרשות לעצמי מסעדה או בית קפה? או בגד ממותג? או כי קבלתי עגלה בהשאלה מהדודה?

לא באמת.

לכן אני בגישה של להוציא כספים על הרובד שמבסס חיים פשוטים ומאושרים, ולהשקיע את השאר בבניית החופש והעתיד הכלכלי של המשפחה.

נ.ב.

בנאדם שיש לו תסכולים מזה שהוא לא הולך לבית קפה לענ"ד נמצא במצב קצת חולה, ואולי כדאי לו קצת להטות לצד השני, כתרופה למחלה.

לגבי התיסכולים- כוונתי היתה לחסכון על רגעים של פינוק מידי פעם,

כאישה עובדת רוב היום אני מרגישה מיד פעם(! בהחלט לא כל שבוע...) צורך לצאת ולהתפנק מעט, כי מגיע לי. כי אני לא רוצה להיות אובססיבית בקשר לכסף שלי, כי מותר לי להוציא מעט על עצמי.

ואני מרגישה שאם אני לא ממלאת את הצורך הזה אני נהיית מתוסכלת, וחבל.

אפשר להתפנק על כוס שוקו חם עם ספר ופוך במיטה... זה גם פינוק.. בשבילי לפחות.

אפשר להתפנק על תחביב שמזמן לא עשיתי איתו משהו

אפשר להתפנק על הכנת עוגיות או מאפים

אפשר להתפנק על לאכול אותם אח"כ עם מישהו

אפשר להתפנק בלבקר חבר/ה ולשבת לדבר

וכו' וכו'

אני מסכימה עם ניק, ככל שאנחנו בוחרים להתפנק יותר יקר- אנחנו נרצה יותר פעמים, הדברים הקטנים כבר לא יספקו אותנו ולא יפנקו אותנו...

גם לדעתי הקטע של- אני מרגיש צורך לצאת למסעדה ומיד עושה את זה...קצת לא טוב בעיני.

אם אין לי כרגע כסף מיותר (מתי יש?) אז מתאפקים.

אצלנו החלטנו על פעם/ פעמיים בשנה שיוצאים למסעדה על אירוע מיוחד. בשאר הפעמים אפשר ללכת למקום אחר..ואפשר להיות יצירתיים.

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?