לא נשמע קמצנות או משהו.

תכל'ס זה לא יד שניה מאיזה גמ"ח נידח, זה מאנשים שמוסרים את הבגדים שלהם כשהם חדשים בערך.

יש הרבה כאלה באיזורים מסוימים... מוסרים או מוכרים יד שניה דברים כמעט חדשים...למה לא לקפוץ על ההזדמנות?

אני בעד.

זה צורת חיים אחרת שמאפשרת לנו להשיג מטרות אחרות בחיים שאינם הבזבוז כאן ועכשיו, ובעיקר להגדיל את היכולת לשרוד הפתעות רעות שהחיים לפעמים מתכננים לנו.

אתם חוסכים את הכסף הזה?

קונים ניירות ערך? דירה?

ולשאלתך, אם לך טוב ככה, אז זה מצוין.
תוכלי להגיע לדברים חשובים באמת לפני כולם.
זה כמו שתשאלי -:
אם אני מסתדרת רק עם אוכל בריא, לא צריכה עוגות, זה בסדר? כמובן שכן, אשריך שזה לא חסר לך..
רוב האנשים צריכים מדי פעם עוגה בשביל ההרגשה הטובה ושמחת החיים. ואת תשארי רזה.

ראיתי אנשים שעשו מזה כסף טוב. אני אישית לא מתקרב.

הקבלן משתמש בכסף שהוא לווה בריבית כזו כ"הון עצמי" עבור הבנק.

אם הוא מצליח - הרווחתם בענק (15% ויותר). אם הוא הפסיד - אכלתם אותה.

עזרה לילדים, פרישה לחצי משרה, או אינסוף דברים.

יש אנשים שמותרות לא מסבות להם שום אושר, לדעתי זה דבר חיובי ביותר, ויאפשר לכם להשיג מטרות שבאמת חשובות לכם.

חוצמזה - פינוק זה דבר בעייתי, קל לאמץ, קשה להפטר מזה כשאין לך...

אגב, קמצן זה כשאתה לא נותן לאחרים. זה שאת חסכנית על עצמך זו מידה טובה לענ"ד.

תקפידו על מעשר כספים, ובע"ה תראו ברכה!

אני גם ככה, חסכנית ומחושבת. 

מכירה את ערך הכסף שאני עובדת עליו קשה...

לא קונה יד שניה, אבל בהחלט לא משתוללת עם הכסף.

מסביבי אנשים חיים בסרט, חברה שלי מרוויחה בעבודה פחות ממני, יש לה 2 ילדים והיא די שקועה במינוסים.. ולאחרונה החליטה לקנות רכב.. 

גיסתי במצב כלכלי מסובך למדי, שכירות גבוהה ושני ילדים. והיא הפסיקה לעבוד כי אין לה כוח...

זה אולי אגואיסטי אבל לפעמים אני מוצאת את עצמי עם השאלה שלך, מי פה טועה? אני או הם?? איך יכול להיות שכל מי שאני מכירה סביבי, אחיות גיסות חברות וכו' מבזבזות כסף ורק אני מתקמצנת???

ולפעמים.. אני קצת מקנאה... למה הם יכולות להשתולל ככה ולקנות מה שבא להם ואני לא מסוגלת?

אז אחרי כמה ביאוסים כאלו ישבתי לשיחה עם בעלי המבין! והוא אמר לי שאנשים שמחשבים נכון וחיים נכון אין הרבה בנמצא, וברוך ה' שזכינו שאנחנו כאלו..

ואת לא מגזימה בכלל! ואת לא קמצנית! פשוט יש לך שכל שלא לכולם יש.

בהצלחה

אבל ברור לך שהקנאה הזאת היא לא נכונה, כן? כי זה לא שהם באמת יכולות להשתולל ולקנות מה שבא להם. הן עושות את זה אבל קונות מהכסף שאין להם, קונות מהחובות. ותהיי בטוחה שאי אפשר למצוא בזה סיפוק ושמחה באמת.

הנקודה היא שלמינוס אין גבול, אדם שגם ככה שקוע בחובות מרגיש כאילו - ילא מה זה משנה, עוד קצת מינוס פחות מינוס ממילא אנחנו בבוץ הזה של המינוס. כמו מיואשי דיאטה שממשיכים לזלול...

אבל אדם שחי בפלוס ושומר לא להשתמש יותר ממה שיש לו - יש לזה גבול וקיצבה ואז האדם מכלכל צעדיו בתבונה ומציא את הכסף על מה שמרגיש ונראה לו נכון. לעניות דעתי יותר נעים וטוב בקטגוריה השניה

אני גם שומעת מדי פעם על כאלה שנמצאים במינוס, וזה לא נראה שהם חוסכים בקניות שלהם או בביזבוזים...

אני גם לא מבינה את האנשים האלה... כשיש לי מינוס של 10 שח בבנק אני לחוצה עד העשירי בחודש...

יש הרבה אנשים שהיו עושים בחוכמה אם היו לומדים ממך.....

אנחנו גם ככה בדיוק.

הבגדים לתינוק מדודה שלי שמורים טיפ טופ. ואם יש צורך קונה לו אחלה בגדים מסלקשיין ודמיו- גם ככה הם גדלים במהירות אז הבגדים לא מספיקים להתיישן אפילו.

לעצמי אני קונה מדי פעם כשאני ממש צריכה ולא מרגישה רע עם זה ונראית מעולה כשצריך. לא חייב מותגים בשביל להיראות טוב ומכובד.

מה שכן, נניח עכשיו אנחנו מתכננים על כסא בטיחות לילד שעולה מאד מאד יקר (מעל 1000) אבל זה בטיחות. אז אין שיקול כלכלי.

 אתם אחלה שבעולם ומתנהגים בהיגיון ותראו בזה ברכה בע"ה בעתיד (וגם הילדים לומדים לא לקנות כל דבר שבא להם ומיותר תכלס). תשמחי שאת לא חיה ממינוס למינוס. יש גם אנשים כאלה.

זה לא משנה איך אחרים חיים. למה להסתכל החוצה?

זה כן משנה אם לקמצנות יש גבול.

הערך החלופי - להינות מהחיים ו'לאפשר'- הוא ערך לא פחות חשוב.

אני גדלתי במשפחה חסכנית כשלהורים שלי היה בית ששווה המון. שניהם עבדו בעבודה מכובדת ויציבה ולא היינו הרבה אחים. אני גדלתי בתחושה שכל הזמן צריך לחסוך.  שתמיד צריך לחסוך ולהעדיף את מה שבזול ובמבצע.

מה שחסר היה לי את המישהו הזה שיגיד לי "תתפנקי. מגיע לך. לכי תפנקי את עצמך".

עכשיו בעלי אומר לי את זה וזה מאזן אותי. 

גם גיליתי שהרבה מהאנשים הקמצנים הופכים דווקא להיות חמדנים. כאלה שרואים רק כסף ו'כמה זה עולה' ו'כמה זה יעלה'. החשיבה מתנהלת סביב כסף והם אלו שהופכים למשועבדים לכסף.

קיצור, אם את נוטה לקמצנות- דווקא הייתי אומרת לך לשחרר. כי גם לקמצנות יש מחיר, וזה מחיר רגשי-נפשי.

לא ברור לי איך.. אבל זה קשור.

אצלנו כן היו קונים ממותגים אבל רק במבצעים.

זה לא משנה, תמיד מרחפת המילה "לחסוך".

צריך לדעת לשחרר גם. להרפות מהאחיזה בכסף. 

תמיד יהיו סיבות לאחוז בכסף (סבתא שלי היום חוסכת לנינים!), אבל גם סבתא שלי המקסימה אומרת שהלחץ סביב הכסף פשוט לא שווה את זה. במבט לאחור היא היתה חיה את החיים אחרת.

את הדבר הנכון- זה לא ישאיר להם משקעים.

למשל אם הם רוצים משהו, ואין יכולת כלכלית כרגע, וזה באמת מיותר. 

אפשר לדון איתם (בהתאם לגיל)- בשביל מה אתה צריך את זה? האם זה מאד נחוץ עכשיו? או נחוץ בכללי?

ללמד אותם שיש דברים שאנחנו אולי מאד רוצים אבל הם לא באמת נחוצים ואולי אפילו מיותרים.

אפשר גם לתת דמי כיס מדי פעם כדי שיקנו לעצמם משהו  גדול שהם מאד רוצים.

העיקר לא להגיד- אין לנו כסף.. זה מאד מלחיץ ומחניק.

והיא אכן קלאסית להתסכלות שבאה דווקא מעניות, אפילו אם אתה כבר לא עני.

בשביל עני(בתפיסה, גם אם המשכורת טובה), כסף הוא תמיד חומר בעירה. נועד לצריכה מיידית.

דווקא העשיר מבין שהרכוש שלו יכול להיות חומר בנין. 

עשירים ממש, בדרך כלל כלל לא מרוויחים משכורת.

אז אולי קמצנים חושבים יותר על כסף, אבל בזבזנים בהכרח יבזבזו יותר זמן ואנרגיית חיים על הרדיפה הבלתי פוסקת אחריו, מכיוון שכל פעם שישיגו אותו, יכלו אותו מיד.

ואם אפשר להבעיר גם את הכסף של מחר, אפילו יותר טוב.

אני גדלתי בבית ללא חוסר, אבל בהחלט לא בזבזני. בגדים יד שניה והכל. מעולם לא הרגשתי שחסר לי משהו, מכיוון שהורי לא חשו בעצמם חוסר בטחון.

היום אני יותר חסכן מהם, ובינתיים גם ילדי מרגישים טוב, ברוך ה'.

מתכוון להשתמש ברכוש כדי לרכוש כמה שיותר אנרגיית חיים(=זמן) ועצמאות, וכמה שפחות זמן לרדוף אחריו, במירוץ עכברים מטופש שנגמר בגיל שכבר רגל אחת בקבר. 

בהצלחה לכולם, תהנו מקריעת הניילונים.

אצל הוריי היה מערכת לניוד בגדים יד שניה שתופעלה (ועדיין מתופעלת) משך שנים בתור ספורט.

אני תמיד אוהב לספר על חבר מהיסודי עם אבא שחי מקצבה לאחר תאונת עבודה (כלומר, חיו לא במחסור אבל לא יותר מזה), ואיך שאמא שלו ושלי קנו את אותן נעליים בשוק בכ80 שקל.

הוא מגיע לכיתה "יש לי נעליים חדשות ב 200 שקל " (במחירי 98!!)

אני אפילו לא טרחתי לדבר.

תמיד ראו בעיניים שלו את המחסור, בעוד שאני שלא חסר לי שום דבר חייתי ברמת חיים נמוכה ממנו בהרבה.

אם אתם מרגישים טוב עם מה שיש לכם ולא מרגישים שחסר לכם משהו,

אז זה לא משנה שזה לא מותג או יד 1

אפשר להיראות טוב גם עם בגדים יד 2 

(ולפעמים המלתחה יכולה להיות עשירה יותר דווקא מיד 2)

יש המון הוצאות ויהיו עוד יותר בעזרת ה' כשהמשפחה תגדל,

כדאי לדעתי, להשקיע את הכסף בדברים המהותיים יותר ולא החומריים,

כי החומריים משתנים - הטעם משתנה, המידה משתנה, החומר מתבלה ומתיישן ואז צריך להחליף...

אז שוב,

לא לחסוך ממה שמשמח את הלב,

וזה בסדר שאותך משמח משהו אחר ממה שמשמח אחרים,

יש כאלו שמשמח אותם ללכת למסעדה מידי פעם וגם זה בסדר וחשוב לפעמים - בשבילם.

גם אני מעדיפה להשקיע את הכסף בדברים אחרים ולא בבגדים/רהיטים/יציאות חד פעמיות שעולות הון.

אני אשקיע בחינוך הילדים - גם אם צריך להוסיף תשלום לביה"ס, 

פעילות בתנועת נוער, מתנות קצת יותר מושקעות לבני המשפחה/חברים, ציצית חדשה לבעלי, וכדומה.

יש אנשים שקשה להם לעבוד על מידת ה"קניות" שלהם... חח סתם לא יודעת איזה מידה זה נקרא.

בכל מקרה יש כל מיני סוגים של בזבזנים וחסכנים.

אם את לא קונה פלאפון למרות שהוא נשבר לך ואת לא מצליחה לתפקד איתו..ויש לך כסף לזה..אז הייתי חושבת שאת כן קמצנית..

אבל אם סתם ככה להחליף פלא'?? למה?

בסה"כ זה הרבה עניין של הרגלים. אני למשל לא קונה כ"כ בגדים ממותגים, וזה גם לא מושך אותי. העיקר אצלי שהבגד יראה עלי טוב ולא יעלה מאד יקר..

וברור לי שזה בגלל שההורים שלי כאלה וככה הרגילו אותנו.

במוצרי חשמל לעומת זאת- נקנה לפי איכות ופחות לפי מחיר. 

לגבי מסעדות וכאלה- אנחנו לא עשירים ובהחלט צריכים ללמוד לחסוך, אבל פעם -פעמיים בשנה אכן נלך. לציון יום נישואין למשל..

שהסקלה בין חסכנות קמצנות וחיסכון, לקניות ופיזור - היא רחבה... וכל אחד צריך למצוא את השביל הנכון לו בתוך הדבר הזה...

העיקר שתהיה הרגשה שחיים בשמחה וחיים טוב.

כל אחד כפי המתאים לו.

מה שבטוח שהנקודה היא לא איך רואים אותך אם את נראית מתקמצנת או לא...

את לא אמורה לחיות על פי קני מידה של אחרים...

העיקר שאתם תחיו כפי המתאים לכם בבריאות הנפש ואם את לא מרגישה צורך במסעדות ובמותגים אז לא....

בהצלחה וחיים טובים....

(נ.ב אני בת להורים שכל חייהם חסכו ומה שנקרא אנשים 'קמצנים' והרבה פעמים יצא לי להתעצבן עליהם בתור ילדה..(למרות שבדברים שצריכים באמת הם תמיד הלכו על הכי טוב...) היום אני רואה את ההשלכות... הם גב כלכלי לכל המשפחה(ומשפחה גדולה ב"ה) בדברים חשובים באמת... כמו דירות, לימודים גבוהים ועוד ועוד...כפרה עלהם צדיקים... ותמיד יש להם כסף לדברים חשובים שרוצים לקנות את ההכי איכותי.. ואתה לא מבין איך לא נגמר להם.... אז צדדים לכאן ולכאן וכל אחד יעשה המתאים לו... בהצלחה רבה רבה )

ב''ה- יש לנו די הכנסה-

אבל אני עצוב מכך-

שחלק גדול הולך לבתי קפה וכדומה-

מה שנראה כמו זריקת כסף לפח.

אבל זה הרבה פעמים פשוט צורך בשבילי.

והייתי שמח מאוד-

לא יכולתי להסתדר בלי...

כמובן בגבול הסביר.

אני לא בעד שאדם יחסוך על עצמו ויסבול מזה. רק תסכולים נולדים מזה...

לגבי בתי קפה ומסעדות, אני לרוב מחשבת כמה ההנאה שלי מזה= שעה? שעתיים? וזהו, אוכלים, הכסף עובר לסוחר, והאוכל נעלם בגוף... לא שווה לי בכסף הזה לקנות לעצמי שמלה יפה? בושם חדש? 

כמובן שכשאני מרגישה שעכשיו אני צריכה להתפנק במסעדה, אני מיד הולכת למסעדה טובה ואוכלים ונהנים. כי לפעמים צריך גם להנות בלי חשבונות.

בהצלחה

בנאדם עושה לעצמו אינפלציה עצמית.

במקרה הטוב היא עולה בקורלציה להכנסה, במקרה הרע יותר מהר.

מלבד זאת, מטבען של פינוקים שקל להתרגל אליהם, וקשה להתרגל לחסרונם. 

ואז - אם נסיבות חייו של האדם מחייבות ירידה בהכנסות, הוא לא מסוגל לחתוך בפינוקים.

נקודה נוספת: האם האינפלציה הזו באמת הכרחית? האם כשהייתי אברך הייתי פחות מאושר, כי לא יכולתי להרשות לעצמי מסעדה או בית קפה? או בגד ממותג? או כי קבלתי עגלה בהשאלה מהדודה?

לא באמת.

לכן אני בגישה של להוציא כספים על הרובד שמבסס חיים פשוטים ומאושרים, ולהשקיע את השאר בבניית החופש והעתיד הכלכלי של המשפחה.

נ.ב.

בנאדם שיש לו תסכולים מזה שהוא לא הולך לבית קפה לענ"ד נמצא במצב קצת חולה, ואולי כדאי לו קצת להטות לצד השני, כתרופה למחלה.

לגבי התיסכולים- כוונתי היתה לחסכון על רגעים של פינוק מידי פעם,

כאישה עובדת רוב היום אני מרגישה מיד פעם(! בהחלט לא כל שבוע...) צורך לצאת ולהתפנק מעט, כי מגיע לי. כי אני לא רוצה להיות אובססיבית בקשר לכסף שלי, כי מותר לי להוציא מעט על עצמי.

ואני מרגישה שאם אני לא ממלאת את הצורך הזה אני נהיית מתוסכלת, וחבל.

אפשר להתפנק על כוס שוקו חם עם ספר ופוך במיטה... זה גם פינוק.. בשבילי לפחות.

אפשר להתפנק על תחביב שמזמן לא עשיתי איתו משהו

אפשר להתפנק על הכנת עוגיות או מאפים

אפשר להתפנק על לאכול אותם אח"כ עם מישהו

אפשר להתפנק בלבקר חבר/ה ולשבת לדבר

וכו' וכו'

אני מסכימה עם ניק, ככל שאנחנו בוחרים להתפנק יותר יקר- אנחנו נרצה יותר פעמים, הדברים הקטנים כבר לא יספקו אותנו ולא יפנקו אותנו...

גם לדעתי הקטע של- אני מרגיש צורך לצאת למסעדה ומיד עושה את זה...קצת לא טוב בעיני.

אם אין לי כרגע כסף מיותר (מתי יש?) אז מתאפקים.

אצלנו החלטנו על פעם/ פעמיים בשנה שיוצאים למסעדה על אירוע מיוחד. בשאר הפעמים אפשר ללכת למקום אחר..ואפשר להיות יצירתיים.

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

קיצור זה טוב בשביל להבין על מה כתבת. אבל זה לא מעביר את התוכן באמת.

וכתבת כל כך מהמם וחזק שהיה לי שווה לקרוא הכל...❤️❤️

אני באמת חושבת שללב ולהבעה של כל אדם ישנה חשיבות ולא תמיד ניתן להעבירה בהכרח בקיצור או בתימצות או בבינה מלאכותית, 

וכי יש מקום לזרימה, לעומק, למהות ולכוונת הלב שבאים מתוך האדם כפי שהם באותו רגע.

וגם מבינה לגמרי מהצד השני שקשה לקרוא אורך ולא אפשרי פעמים רבות מבחינת זמן, פניות, כוח וכו'

לכן בהחלט טוב שכל אחד יעשה כפי ראות עיניו והעדפותיו

ושוב תודה יקרה על הפידבק והמילים הטובות, מחמם את הלב לשמוע שהדברים נגעו בך 🙏❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.