אני אמא לשלושה ילדים בני 5.6 ,3.6, ושנה וחצי. מכורך המציאות הקטנה שנמצאת איתי בבית מקבלת הכי הרבה צומת לב אישית ובאופן כללי ליותר צומי חיובי בגלל שאין כלכך עדיין התמודדויות עם משמעת בגיל הזה. הילדים האחרים בסה"כ מקבלים חום ואהבה אבל אין לי כ"כ פנאי ולפעמים כח לתת להם הכל במאור פנים. (הם כולם היו בבית עד גיל 3)
האם כל ההורים צועקים על ילדיהם לצרכי משמעת לפעמים (כמובן לא באופן תמידי ושיגרתי)?
האם אמירות של הבת שלי בת 5 כמו "למה את אוהבת את הקטנה יותר ממני" או "חבל שנולדתי לאמא כזאת" הם נורמליות?
אני יודעת שאני צריכה גם עבודה עצמית תמידית ומכירה את שיטות העידוד החיובי ונתינה של צומת לב איכותית גם עם לא כמותית אך כרגע זה נראה לי קשה ליישום בתוך המרוץ האינסופי היומיומי שמלווה בעייפות ובחוסר סבלנות מצידי.
מה לעשות?
אולי אנסה שוב יש לי בבית. תודה