זה על אותו בסיס.

כאמא צעירה הייתי פחות או יותר בגישה של שפר.

וזה פשוט נוגד את כל התחושות הפנימיות, כל הרוך שאדם מרגיש כלפי ילדיו, משתיק יסורי מצפון - שהם חשובים אם מתעלים אותם לתיקון - , את הגמישות, את ההקשבה, את המענה לצרכים.

הייתי מרגישה ממש רע עם עצמי.

עם השנים נפתחתי יותר לעצמי... ברוך ה. אני כמובן טועה הרבה עדיין, אבל מרגישה מאושרת עם הכיוון של האמהות הטבעית, העוטפת, הקשובה לילד ולעצמי.

זו החוויה שלי.

שהרגיש איך הוא הופך להיות אכזר, בגישה הפנימית, כלפי הילדים.. ר"ל.

להגיד: יש שני סוגיילדים - ילד שדורש תשומת לב  וילד שמפגין כח, זה דבר איום בעיני.

ילדים זה עולם מלא. כל אחד עם אישיותו. וכלילד גם צריך תשומת לב - טוב מאד. ה"נוסחתיות" הזו היא הרסנית. ואדרבה, לילדים קטנים היא יכולה להרוס דברים הכי בסיסיים שהם צריכים אותם.

ילד לפעמים מאד צריך תשומת לב. אז "להתעלם", זה בערך כמו להתעלם מילד שצריך אוכל, שירותים, חום..

הורה נורמלי, עם חוש מינימלי וקצת נסיון שמתפתח עם הזמן - אם לא מקלקלים ע"י "שיטות" - יכול להבחין מתי הילד סתם "מנדנד" וכדאי להתעלם שלא יתרגל שזו השיטה; ומתי באמת צריך תשומת לב, שטוב מאד שהוא יודע לבטא את זה - ואין כל סיבה לגרום לו ל"אילמות" בכך.

מאבחנים ואבחונים, לפעמים טוב לפעמים לא. צריך שכל ישר. 

עין טובה, זה כמובן מעולה. אבל בשביל זה לא צריך דווקא "שיטה"..

לתת אמון בילד - 

לבין להגדיר שיש כאלה ויש כאלה.

גם ילד אסרטיבי יכול מאד לרצות תשומת לב. ובכלל, הגדרה חדה מידי לא טובה. 

נתינת משקל למה שההורים חושבים ומרגישים, זה כמובן טוב מאד - בלי לאבד ענוה ויכולת להקשיב. אבל כשהורים "הולכים לפי שיטה", ומחלקים בין סוגי ילדים, ולא "שמים לב" למי שמבקש את זה, כי השיטה אומרת... - אז קצת קשה לשמור על העצמאות של התחושות והמחשבות..

[אני חושב שמי שילמד "את כל השיטות", יצא מבולבל לגמרי. לדעתי אולי ההיפך: להתבונן בשכל ישר, לא לאבד הרגשות טבעיות, קצת לשמוע מבעלי נסיון שסומכים עליהם, קצת לקרוא - ועם הזמן הנסיון עושה את שלו. לפעמים השתעבדות ל"שיטה", מזיקה יותר מאשר בלי שום שיטה...]

אני מכיר לא מעט "כאלה", שאכן סתם היו חכמים, כבדים חברתית, ועם הזמן - מעולים גם בזה, ודוקא בגלל חוכמתם...

אם נחמד להיות עם הילד, ככל הנראה הוא לא על הרצף.

כמעט כל לקויות הלמידה וכן מחוננים - בא עם לקויות חברתיות.

ממליצה מאוד על הספר - קשה כל כך להתיידד איתך של ריצ'רד לאבוי.

הוא מסביר איך שיקוף ותיווך - בדיוק זה - יכולים לעזור מאוד בכל קושי חברתי,

ומפרק את זה לאט לאט.

אני חושבת שלמי שבא מבית בריא פרפקט יש אינסטיקטים מעולים פרפקט.

רובנו לא.

ולכן צריך קצת לקרוא ולהבין את מה שמעבר כדי לחזור אל החוש הבריא.

שהם פשוט מרוכזים בתוך חשיבתם ותפיסתם, והצד החברתי עדיין פחות מפותח אצלם. קצת "מגלומנים" בנושא הזה. כשהם גדלים, וגם בחברה מה שנחשב זה יותר האישיות והכישרון, מאשר מי שעושה רושם חיצוני, הם לפעמים הופכים להיות הכי חברתיים, במובן הנעים והאיכותי.

זה לא קשור ל"כי ככה הוא משתייך".. זה כמו להגיד על קצר ראיה שלא רואה מה כתוב על הלוח, את הסיבה הזאת..

אלא שלא פעם הם סובלים בשלב הזה. צריך לראות גם איך לשלב בעדינות, גם למנוע היפגעות חברתית בינתיים, וגם לחזק מה שטוב.

זה באמת סיפור.

צריך יותר לדעת מה הדברים הספציפיים שבהם זה מורגש.

וטוב שיש לו חברים (רואה שכתבת כעת).

הענין העיקרי הוא, שלא ירגיש דחוי חברתית.

שחברים לא מציקים לו, לא מרחיקים אותו.

השאר יכול להסתדר עם הזמן (שוב, קשה לומר "מרחוק".. גם מקרוב לפעמים)

לצערנו לא פעם אלו אימהות ששמעו מחברות משהו - 

ואין להן שמץ תפיסה עצמית. ולכן גם לא יכולת מספיקה של ביקורת.

נכון שאפשר לקחת כלים מכל מיני מקומות. אדם שומע רעיונות, שוקל מה מתאים לו ומה לא.

אבל להיזהר מלהשתעבד ל"שיטה". עובר זמן, השיטה נופלת ואיתה כל הענין.. וגם איבד את השיקול והחוש העצמי. כשהכלים נספחים לשכל הישר ולרגש הישר ולערכים שמתוך תורה - אז יכולים לעזור. לכל היותר, טעה ב"פרט"..

[ואת צודקת, שלא פעם "שיטות" זה מהשקפה כללית על החיים. אם כי לא תמיד. דווקא בגלל זה, צריך יותר שימת לב. האם זו תפיסת החיים שמתאימה לךָ?..]

אבל קורס של "הנחיית הורים", בד"כ נוסח אדלר, זה לא פרווה, דווקא אצל כאלה. עלול לעקר את היכולת לשיקול דעת.

ו"קורס מסודר ומובנה" בנושא ששייך לזרימת החיים והתפתחותם - לא בטוח שזה יותר טוב מעצות. יש בכך צד של שקר, כאילו אפשר להכניס הכל ב"קופסה". 

אבל אכן, יתכן קורס, או שיעורים, או קריאה, שנותנים כלים ורעיונות איך לשכלל את חינוך הילדים, את הגישה.

אלא שאם זה בשיטה מאד קונקרטית, שרבים חולקים עליה, אז יתכן שהנזק רב על התועלת.

פירטת מדויק את הטוב ואת החסר בשפר.

כתבתי ששפר יותר קיצונית מאדלר, כי אדלר זה בדיוק הדברים הטובים שבשפר רק פחות מאוזנים.

וגם אדלר היא רק היבט אחד של ההורות.

אם ההורות תתמקד רק בהתנהגות של הילד ולא מספיק בצרכים הרגשיים של הילד - לילד זה מאוד בריא להיות תלותי, תינוקי, וגם לא תמיד להיות 'ילד טוב' - היא לא תהיה מספקת.

אני חושבת שבמשפחות פטריארכליות ובעבר היה איזון בריא בין אבא ואמא בתכונות ובהבטים האלו,

וצריך למצוא דרך לשמור על איזון כזה גם היום.

אני מתנגדת לשיטה מאוד, אבל ההערה האחרונה לא במקום בעיניי.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....