רגע כזה שפתאום אני יושבת וחושבת. אז למה שמישהו יבחר בי בעצם? דווקא בי מכולן? הרי יש כ"כ הרבה בנות טובות, יפות, חכמות..שפחות או יותר אנחנו באותו סגנון.. אז מה מיוחד ושונה בי מכולן?
אני לא מזלזלת בעצמי, חלילה.. מכירה במתנות שה' נתן לי ומודה לו יומיום על הסביבה התומכת, האוהבת והמפרגנת שנתן לי.
פשוט רגע כזה של חולשה וצפות מחשבות... מה אני שווה בעצם? כמה דברים כבר עשיתי בחיי? אני באמת ראויה לאחד שאני כ"כ מצפה ומייחלת לו שיגיע?
זה נובע מזה שלקח לי הרבה זמן למצוא את המקום והסביבה שאני באמת מרגישה בה בנח, שמתאימה לי. וב"ה בשנתיים האחרונות, אחרי חיפושים ומעברים שלימדו אותי המון על עצמי, אני מרגישה שהגעתי למקום הנכון לי
מבחינת רוחנית, הסביבה , סגנון וכו'..
אבל עם כל השמחה שבזה,
מרגישה קצת פספוס על שנים שלא חייתי במקומות המתאימים לי ( לא מתכוונת למשהו קיצוני.. גדלתי בהרבה טוב, פשוט הסביבה שבה גדלתי לא ממש התאימה לי מבחינה דתית.. סגנון וכאלה.. והייתי צריכה בעצמי לצאת ולחפש את הדרך הנכונה לי). הרבה דברים לא יצאו ממני בעקבות זה, חייתי אולי רבע ממה שאני... ולמרות שעשיתי, והתנדבתי והדרכתי, ועשיתי מדרשה...מרגישה שהרבה ממני לא בא לידיי ביטוי, ובעקבות זה גם הדברים שעשיתי לא היו מתאימים לי עד הסוף...
ובאיזשהו מקום עכשיו אני מגלה דברים וסוג של בונה את החיים והמקום שלי מחדש מבחינה חברתית, רוחנית, אישיותית, משהו בי נפתח ומשתחרר ומרגיש רגוע...
ואני מסתכלת על חברותיי שרובן דיי היו ונשארו בסביבה שלהן והן שמחות בה, ותוהה למה שמישהו יעדיף מישהי שחיה את זה רק שנתיים, ולא כל החיים.. קצת מרגישה כמו "חוזרת בתשובה", אמנם תמיד הייתי דוסית כביכול, אבל בסביבה שונה, בדרך שונה, ואין ספק שזה משפיע...
באמת מעניין אותי לדעת עד כמה זה דבר שיכול להפריע לכם כשאתם יוצאים עם מישהי?
לא יודעת אם יצאתי מובנת.. כותבת את זה ברגע של בלבול.. אשמח לשמוע דעתכם ולהבהיר אם לא מובן ;)


