היה יום כל כך מוזר.
והצלחתי להגיד לה את זה שאני לא אהיה.
וגם להן, למרות שזה יצא רע כל כך אבל נתמודד. יש יותר גרוע כמו שאני כבר יודעת טוב מאוד.

ולא השלמתי חומר, יופי לי.

ואחרי זה החזרה הביתה היתה כל כך הזויה וניסית.
בסוף הגענו, זה העיקר.

להכין עוגיות טעימות זה נחמד.
לדעת שזה בשביל זה, זה קצת הרבה פחות נחמד.
בעצם זה גרוע לחלוטין.

שמחר לא יגיעעעע!!!!

אין לי כוחות לזה.
אני יודעת שזה יעשה לי רע. כל כך.

לא כיף לי שלא מבינים.


והיום באתי אליה להגיד לה מה שהחלטתי לגבי מחר, והיא באה ומחבקת אותי כאילו לא יודעת מה.

די יש לי סלידה ממנה.

היא לא מבינה את זה.


אוף. קשה לי לדבר ככה.
היא בנאדם טוב. באמת.

אבל היא פשוט לא מבינה. כלום.

היא אומרת לי תסמכי עלי.
היא לא מבינה שאני לא סומכת על אף אחד.
לאו דווקא עליה.

גם עליה. ובעיקר בגלל מה שהיא עשתה.
אני יודעת שהיא הצטערה וביקשה סליחה.

אבל קשה לי לסלוח לה.

קשה לי לסמוך. קשה לי להאמין.


והיום היא אמרה לי על המצב של דודה שלה.
אימאלה. פשוט עצוב עצוב עצוב.

וזה נתן לי אגרוף בבטן.
דיי כברר לא יכולה לשמוע על אנשים שחולים בסרטן.


והיא אמרה לי שהיא צריכה לנתח אותי.
יופי. עוד אחת שלא מבינה.

והיא אמרה לי שאני צריכה ללמוד רבי נחמן.
ושהיא אומרת את זה כאחת שממש לא ברסלברית.

אולי אני רוצה.
צריך בשביל זה אומץ.
וכוחות.

ואין לי.

ובכלל לא שאלתי היום את המורה אם תהיה אפשרות לא להכנס לשם.
עוד יותר יופי לי.

כמה דברים קריטיים אני צריכה לעשות ואני לא עושה.
פשוט ילדה מפגרת אני.
אין. אין יותר מטומטמת ממני.

לפחות התקשרתי אליה ושאלתי אותה על האוכל שם.
והיא עוד לא החזירה לי תשובה.

אבל לפחות עשיתי את זה.

אני לא מאמינה על עצמי.
אני לא רוצה לשמוע את הקול שלה. זה עושה לי רע. ואשכרה התקשרתי אליה מיוזמתי.


אבא.
בבקשה שזה יהיה טוב.
אין לי כוחות להאמין שכן.
בינתיים זה נראה הכי רע שבעולם.
אין לי כוחות.

מה עשית? 

הכל מטומטם.