בעיקר מה שאני זוכרת...
ב"ה עברנו הריון מאוד בריא פיזית, אם כי מאוד לחוץ נפשית, אם בגלל ההורמונים ואם בגלל כל הלחצים החיצוניים מהחיים.
לקראת סוף ההריון - בחודש שמיני התחלתי ללמוד יוגה מה שמאוד הקל על הכובד וההתנהלות הפיזית ויחד עם זאת - הנפשית.
בשבוע 39 הרופא אומר לי לבוא למוניטור אם לא אלד עד שבוע 40
(בדיעבד הסתבר לי שבישראל הרופאים נותנים תאריך לידה משוער שבועיים לפני המשוער האמיתי - כדי שהאישה תהיה תחת מעקב יותר צפוף, כי לא עלינו, יש המון סיבוכים שעלולים לקרות בסוף)
כפי שחשתי שיהיה- לא ילדתי. שבוע 40 +++ יש הרבה פעילות רחמית - כבר שבועיים
בינתיים נולד אחיין..
אני לא יודעת אם שלנו זה בן או בת, לא רציתי לדעת, למרות תחושה חזקה שזה בן.
יש מתח גדול מאוד במשפחה כי כבר תיכף ראש השנה ועלול להיות ברית בראש השנה - כשההורים שלי בכלל לא בבית...
מגיע שבוע 41 +1 - ברית לאחיין, החלטתי שיש לי כח לנסוע.
הולכת קודם לדולה שלי - מקבלת טיפול רפלקסולוגי
אחרי הברית שכנה שלי גם עשתה לי זירוז רפלקסולוגי ומזהירה אותי שרק אם הגוף מוכן לזה- זה ישפיע.
באותו לילה קיבלתי 3 צירים נורא נורא חזקים, יותר מהצירים הרגילים, בהפרשים זהים.
ומפסיקים.
זה היה יום שני.
אם אני יולדת ברביעי עד שבת - זה אומר שאם זה ברית -אנחנו תקועים מבחינת ראש השנה...
ביום רביעי אני הולכת שוב למוניטור (האחיות: "את עדיין פה??" כן, אני עדיין פה. דווקא לי היתה סבלנו לחכות עד אחרי שבת..
א. כי התינוק מגיע כשה' מחליט שהוא צריך לבוא ולא הרופאים
ב. אם אלד אחרי שבת, זה אומר שבמקרה של ברית - זה יהיה אחרי כל הסאגה של ראש השנה.)
הרופא אומר לי ללכת למחרת שוב.
לאחיות כבר אין תור פנוי למחר ומפנות אותי לטרם.
יום חמישי - בצהריים יוצא הפקק. הדולה שבחרתי לקחת בשביל הרוגע הנפשי שלי ללידה ראשונה, אומרת שאין מה להילחץ ולהמשיך ביומיום ההריוני שלי כרגיל.
הולכת לטרם - ממליצים ללכת לבי"ח ליתר ביטחון.
אני מסרבת. מעדיפה לחכות שתתחיל לידה בבית. חוץ מזה שעד אחרי שבת לא יעשו לי זירוז כי זה לוקח זמן,
אז בשביל מה??
יום שישי אני עצבנית כי בעלי לחוץ ולא עוזר לי מרוב לחץ...
היתה לי תחושה שלא אלד בליל שבת אבל שאולי אתחיל לידה בשבת.
שבת בבוקר, קמה (כאילו שהצלחתי לישון בחודשים האחרונים),
רוצה ללכת לקריאה בתורה בבי"כ הסמוך.
הולכת. נרדמת בקריאה - מה שלא קרה לי אף פעם. מתפללת מוסף והולכת הביתה לישון.
ביקשתי מאחת הנשים שם שאני אפילו לא יודעת את שמה, שתגיד לבעלי שהלכתי לישון.
היא שואלת אם אני כבר עם צירים ואמרתי לה שלא.
מגיעה הביתה - במקום לישון - חותכת סלט...
פתאום חוזר הבעל מוקדם משציפיתי. התפילה כבר נגמרה, הוא שולח אותי קצת לישון.
12:45 קמה, מתארגנים לקידוש וסעודה.
יש צירים כרגיל - לא חזקים.
תחושת בטן אומרת לי שכדאי לעקוב אחרי הזמנים של הצירים וההפרשים ביניהם.
תוך כדי קידוש, אני עייפה עייפה ועוקבת אחרי הצירים.
נטילת ידיים - אין לי כמעט תיאבון ובינתיים הצירים מגיעים בתכיפות של כל 5 דקות.
לא חזקים.
אני לא מצליחה לאכול את הסלט כמעט. מכריחה את עצמי כדי שאם אני במקרה מתחילה עכשיו לידה - שיהיה לי מצבור אנגריה קצת.
בעלי אוכל - מכריחה אותו.
יורדת לכדור פיזיו כדי לנוח עליו.
בעלי קורא ע"פ בקשתי לשכנה חרדית שילדה שלושה חודשים קודם.
היא עוזרת לי בתרגילים של הצירים. נשארת איתי איזה חצי שעה - בינתיים הצירים עולים להפרשים של 10-15 דקות.
אני רגועה ומתרגשת כאחד.
פתאום הכאב מתחזק - נכנסת למקלחת
ברור לי שמכאן אין דרך חזרה ואני בתהליך של לידה.
הכאב הולך ומתחזק עד שהמקלחת כבר לא עוזרת.
אני לא מצליחה להבין איך זה כל כך כואב ואני רק בתחילת הצירים???
חוזרת לכדור פיזיו.
התכיפות יורדת חדות לכל 3 דקות ציר
בתוך כל הזמן הזה אני עולה ויורדת מהאסלה - חייבת לשירותים ולא מצליחה לשחרר כלום כמעט!!!
יושבת בשירותים בין הצירים ותוך כדי.
בעלי מתעקש להתקשר לדולה לשאול מה לעשות. בשבת.
אני בטוחה שיש לי עוד שעות - לפחות 12 עד שאלד.
הדולה אומרת לחכות עוד 10-12 צירים או 40 דקות ולראות איך מתפתח.
בעלי סופר את הצירים, אני כבר לא מצליחה. הוא מתקשר לדולה ואני אומרת "אבל לא עברו 40 דקות!!!"
והוא אומר, "אבל עברו כבר 12 צירים!"
הדולה מבקשת לדבר איתי ואני לא מסוגלת להחזיק שפורפרת - היא שומעת איך אני מדברת מרחוק ואומרת לו - טוב, סעו לבי"ח.
בעלי מתעקש לאסוף אותה, הוא פוחד שנגיע לבית חולים ונצטרך להמתין לה ולא נדע מה לעשות.
בינתיים אני באקטטזה על הכדור - קופצת ומנפנפת בידיים כדי להוציא ממני את הכאב.
מרגישה שאני חייבת את המקלחת שוב - נכנסת. מרגיע בקושי. לא כמו קודם שעזר הרבה.
בעלי מזרז אותי שהמונית כבר מגיעה. הוא לא יכול לעזור לי כבר, אז הוא פשוט ביקש מאישה שטיילה עם בעלה ברחוב אחרי הסעודה, שתבוא לעזור לי להיכנס למונית.
הצדיקה הזו אח"כ הצטרפה אלי לנסיעה- שאלה אם אני רוצה ואמרתי שכן.
נוסעים ואוספים את הדולה.
מגיעים לבי"ח וממש לפני ההגעה - יורדים לי המים. בעלי מאיץ בנהג להוציא מהבגאז' את המגבת שהוא התעקש לשים בתא מטען שלו. מזל שהוא הוציא אותה בזמן.
האיש הלחוץ רץ למיון להביא לי כסא גלגלים - ואין!!!!!
אני מדדה יחד עם הדולה למעליות.
מגיעים למיון לידה - רואה איך כל הנשים שם, גם השוכבות וגם המלוות למיניהן נועצות בי מבטים. רואה את עצמי במראה ומבינה למה...
משכיבים אותי על מיטה ושואלים אם אני רוצה אפידורל - אומרת לא.
בודקים אותי - פתיחה 8!!
הייתי בטוחה שיהיה הרבה פחות.
ב"ה.
מעבירים אותי לחדר לידה כבר עם צירי לחץ.
לא מצליחה ללחוץ בכיוון הנכון - מרוכזת יותר מידי בצעקות שלי ובנסיון לשכך את הכאב.
נותנים לי להסתובב וללחוץ בכריעה - אבל אז העובר נכנס למצוקה.
מיד מסובבים אותי חזרה לגב.
הדולה מסבירה לי לאן ללחוץ.
המיילדת הנפלאה משתפת איתה פעולה ושתיהן מנסות לעזור לי.
בעלי מעודד אותי ללחוץ ומחמיא לי.
עושים לי חתך אחד כדי למנוע קרע.
מגיע עוד ציר הדולה: "ברוך הבא ציר"
אני בראש שלי - מה ברוך הבא??? אה! נכון! ברוך הבא! אבל זה כואב!!!
ככה כמה זמן...
נותנים לי להרגיש את הראש שכבר ממש בפתח, זה נותן לי מרץ לעוד קצת.
מרגישה שהשרירים שלי כבר נקרעים מרוב מאמץ - בעיקר בברכיים.
אומרים לי "עוד שתי לחיצות"
"עוד ציר אחד"
והוא מחליק החוצה.
אני יודעת שזה בן
ובכל זאת שואלת ליתר ביטחון.
בן.
קטן ומתוק.
תינוק של שבת - נולד תוך כ-4 שעות!!!!
לא האמנתי שאלד כ"כ מהר.
הברית יוצאת בשבת הצמודה לראש השנה- סאגה בפני עצמה אבל גם זה עבר בשלום.
שבת, כ"ה אלול, היום הרת עולם. היום נולד העולם הקטן הזה בדמות תינוק.
הלידה ב"ה נפלאה ביחס להתאוששות שהיא הרבה יותר קשה- פיזית ונפשית.
אבל תודה ענקית לבורא עולם ולכל הסייענים.
עדיין מתאוששים - כרגע בעיקר נפשית.
תודה למי שהיתה סבלנית מספיק לקרוא עד לכאן...
אגב, עד היום אנחנו לא יודעים מי האישה הזו שעזרה לי לנסוע במונית לבי"ח...
רק יודעים שהיא גרה ברסקו, שמה רחל, דוסית לפי המראה ודוברת אנגלית אמריקאית.
)
