גשם זלעפות. מהבצפר ישר לשם.
באוטובוס פתאום הדמעות.. בגלל ש.. זה.
יורדת מהאוטובוס והולכת ברגל לבד וכיף לי.
יום ה30 מאז הפטירה..
וכל המשפחה המורחבת מגיעה. וכולם מדברים, ומעלים זכרונות, מדברים דברי תורה ונזכרים בו. וזה עצוב שהוא כבר לא איתנו..
והיא עשתה מצגת מהממת עם תמונות שלו בכללי ועם המשפחה. ואני רואה, ומתרגשת. ורואים גם תמונות שלי איתו..
ואני מתחילה לבכות.
עדיין לא נרגעתי, ופתאום אבא נכנס עם עוגה. והיא עם עוד עוגה וזיקוקים ובלונים.
והם שרים. ואני מובכת אששש.. וכולם מזל טוב וזה.
הייתי בעננים. טונות על גבי טונות של צומי קיבלתי, ולא חסמתי אותו. עוד ועוד ואני כולי מאושרת של החיים. הרגשתי על גג העולם.
ועפתי על הבלונים האלה.. ויואו.. מה אני בגן?! אבל לא אכפת לי.. והבני דודים, אלה שמרגישים גברים מסתכלים עלי מוזר אבל מה כ'פת לי?? טוב לי ואין מאושרת ממני.
אני יוצאת איתה לקצת תמונות והילדים האלו מגיעים ומצטרפים. חולה עליהם.
פתאום הוא מקיא.. אז קוראים לאבא.
וחוזרים.. קצת לחץ וזה.
נכנסת לאוטו..
ו..
בוווווווווווווום. לא תכננתי.
עצבים. כעס ואכזבה נוראיתתתתתת. וצעקות... לא הכרתי את עצמי ככה. פשוט לא יכלתי לשלוט בעצמי. תסכול של החיים!!! ודמעות.. בכיתי ממש.
אחרי האורות המטורפים שהייתי ירדתי לדאון מזעזע ועצבים בלתי מתוארים.
וזה נורא..
ואני לא מוותרת. חב"ס.
והיא.. טוב, לא משהו זה עזר.
ואני שוב כועסת והיא לא מבינה. בכלל.
היא חשבה שלא אסכים לוותר על זה, אבל אני הסכמתי מדיי בקלות. ואווץץ'. לא ציפתה לזה..
בסוף היא טיפה משתכנעת. טיפה זה כלום וזה מזעזע.
וכבר לא משהו עזר. המצב רוח שלי כבר ירד למצב נוראי..
אז אני שם באוטו ישבתי וכתבתי את זה ובלי בכלל בכלל מצב רוח ודמעות בעינים.
ואין לי כח למליון בנות שמגיבות לי.
למה זה היה צריך להיות ככה?????
ואופ.
זה היום הולדת שלי וזה פעם בשנה. וזה לא פר לגמרייי..
וזה הכל. גם תאריך חסידי וחג. ואסור להיות עצובים בחג. במיוחד שהוא יום הולדת.
אלוקים. תודה לך על היום הזה. על חלקו שהיה מדי מעולה, וחלקו השני שהיה פחות אני גם אומרת תודה.
ובבקשה. תעזור לי! לא תכננתי לכזה יום.
מחר יהיה יפה יותר.