אני נראית לכם בסדר.
אתם מודיעים שכבר "חזרתי לעצמי",
ומריעים באושר כי כבשתי את היעד,
כי כבר כמעט לא רואים,
או מנחשים.
העין האנושית, שלא באשמתה-
זה טבע האדם והתרבות והקידמה-
בוחנת אותי מבחוץ במבט עקבי ולחוץ.
זו "בקרת נזקים" לא מקצועית בעליל,
התבוננות באמ-אמא של הקנקן ולא בבפנים;
היא לא רואה שמתחת לבגדים אני עוד מדממת,
ומלאה "עיטורי קרב" בצורת סימני מתיחה
ופסים כהים בבטן התחתונה.
והיא לא רואה מתחת לאיפור את הפיגמנטציה והשיעור.
היא לא מרגישה את הגודש שמחייב לפעמים משככי כאבים
היא לא מתעוררת איתי בלילות
ועם התהיות
החרדות
והפחדים.
אני נראית לכם בסדר,
זה משמח אתכם נורא,
אבל בואו תקדישו שנייה
לצמד המילים: "אחרי לידה".
שישה שבועות נתנה לי הרפואה-
"משכב לידה" קוראים לזה-
שם מפוצץ לתופעה שזוכה כמעט להתעלמות גמורה.
כי למה לנוח, להוריד הילוך ולעכל,
כשהרבה יותר מגניב לחזור להתעמל?
כי זאת שבבית היא בטוח "פדלאה" ו"לוקחת קשה"
ונורא מגזימה,
וזאת ש"חוזרת לעצמה" (למרות שזה בכלל לא אפשרי)
היא ה״סופר וומן״ האמיתית- גיבורת על בסרט מקומי.
ואת הרף הזה- שקובעת הסביבה,
אנחנו הנשים מעודדות, אולי בלי לשים לב
או אולי מחוסר ברירה.
זה באמת נורא קשה להבין איך גוף שנראה בסדר מבחוץ,
בעצם שבור ומרוסק לרסיסים.
לידה היא דבר מדהים, היא באמת באמת נס בחסדי האלוהים
אבל זה מה שרואים
אחרים
ובפנים זו חתיכת טראומה למערכות והאיברים.
ואחרי שהבנתם ששישה שבועות לא ממש מספיקים בשביל כל האיברים,
תבינו שלנפש עצמה לוקח הרבה יותר זמן; שבועות, חודשים או אפילו שנים.
זו הנפש שצריכה מרגוע, זה הגוף שמתערער,
זה הכיווצים והכאבים והדכדוך שמתעורר.
את המצב המבעבע הזה העין שלכם לא רואה.
אתם חושבים שזה מקסים שחזרתי לשגרה.
אבל אני לא שם.
ואתם לא רואים.
ואולי גם לא תראו.
אז תנוחי קצת אמא,
קחי עוד נשימה.
הם אולי לא רואים
אבל את יודעת-
כל רגע וכל דקה ביממה
שהגוף שלך אחרי לידה.
אתם מודיעים שכבר "חזרתי לעצמי",
ומריעים באושר כי כבשתי את היעד,
כי כבר כמעט לא רואים,
או מנחשים.
העין האנושית, שלא באשמתה-
זה טבע האדם והתרבות והקידמה-
בוחנת אותי מבחוץ במבט עקבי ולחוץ.
זו "בקרת נזקים" לא מקצועית בעליל,
התבוננות באמ-אמא של הקנקן ולא בבפנים;
היא לא רואה שמתחת לבגדים אני עוד מדממת,
ומלאה "עיטורי קרב" בצורת סימני מתיחה
ופסים כהים בבטן התחתונה.
והיא לא רואה מתחת לאיפור את הפיגמנטציה והשיעור.
היא לא מרגישה את הגודש שמחייב לפעמים משככי כאבים
היא לא מתעוררת איתי בלילות
ועם התהיות
החרדות
והפחדים.
אני נראית לכם בסדר,
זה משמח אתכם נורא,
אבל בואו תקדישו שנייה
לצמד המילים: "אחרי לידה".
שישה שבועות נתנה לי הרפואה-
"משכב לידה" קוראים לזה-
שם מפוצץ לתופעה שזוכה כמעט להתעלמות גמורה.
כי למה לנוח, להוריד הילוך ולעכל,
כשהרבה יותר מגניב לחזור להתעמל?
כי זאת שבבית היא בטוח "פדלאה" ו"לוקחת קשה"
ונורא מגזימה,
וזאת ש"חוזרת לעצמה" (למרות שזה בכלל לא אפשרי)
היא ה״סופר וומן״ האמיתית- גיבורת על בסרט מקומי.
ואת הרף הזה- שקובעת הסביבה,
אנחנו הנשים מעודדות, אולי בלי לשים לב
או אולי מחוסר ברירה.
זה באמת נורא קשה להבין איך גוף שנראה בסדר מבחוץ,
בעצם שבור ומרוסק לרסיסים.
לידה היא דבר מדהים, היא באמת באמת נס בחסדי האלוהים
אבל זה מה שרואים
אחרים
ובפנים זו חתיכת טראומה למערכות והאיברים.
ואחרי שהבנתם ששישה שבועות לא ממש מספיקים בשביל כל האיברים,
תבינו שלנפש עצמה לוקח הרבה יותר זמן; שבועות, חודשים או אפילו שנים.
זו הנפש שצריכה מרגוע, זה הגוף שמתערער,
זה הכיווצים והכאבים והדכדוך שמתעורר.
את המצב המבעבע הזה העין שלכם לא רואה.
אתם חושבים שזה מקסים שחזרתי לשגרה.
אבל אני לא שם.
ואתם לא רואים.
ואולי גם לא תראו.
אז תנוחי קצת אמא,
קחי עוד נשימה.
הם אולי לא רואים
אבל את יודעת-
כל רגע וכל דקה ביממה
שהגוף שלך אחרי לידה.
גדול יקרה!
- הריון ולידה
והנושא חשוב כ"כ...