מכירה את ההרגשה הזו, שאת הולכת למות?
לא קרה שום דבר מיוחד, סתם כאב הראש הרגיל והחששות לאולקוס והפצעים ההם, אבל לא שבאמת קרה *משהו*.
ובכל זאת, התחושה כל כך חזקה שאת צריכה לעצור את עצמך מלבשר לכולם שממש עוד מעט את כבר לא תהיי אז כדאי שיכינו את עצמם לחיות בלעדייך, ולכתוב אולי צוואה, כל הספרים לאחותך הקטנה, וכל השאר לא חשוב.
ואת יודעת שזה מגוחך ושמאז ומתמיד היית היפוכונדרית, אפילו אבא ואמא אמרו, ואת גם זוכרת שבמשך כל כיתה ו-ז-ח כאבה לך הבטן והיית חלשה ולא הרגשת טוב בכלל ופעמיים בשבוע בממוצע בילית בקופת חולים אבל רק כי לא אהבת את הכיתה שלך.
אז אולי עכשיו התבגרת ואת כבר בת שמונה עשרה וחצי, ואם את לא הולכת לרופא על כל שטות זה רק כי נמאס לך שהוא אומר שאת בלחץ, איזה לחץ בראש שלך, זה כמעט בוודאות דלקת קרום המוח אם ככה כואב לי. טוב אולי קצת באמת לחוץ לי בנפש כי אני מתגעגעת נורא, אבל לא יכול להיות שמגעגועים כואב הראש כל כך.
אולי התבגרת אבל את עדיין קצת, טיפטיפה היפוכונדרית כמו פעם. או שאת מתגעגעת.
ומה זה משנה אם את מתגעגעת או דלקת קרום המוח או אולקוס, מה זה משנה, כואב לך, את הולכת למות עוד מעט, ומה יגידו אחר כך, מי היא היתה, תמר. ואת יודעת שיגידו דברים לא אמיתיים, כי ככה זה. אומרים דברים כמו, היא היתה הכל בשבילי, ו-היא הייתה כל כך מיוחדת, וכל כך וכל כך וכל כך. והאמת היא שרוב האנשים הם לא כאלה כל כך, וגם את לא, אבל משהו בכל זאת צריך לומר בהספד.
ואולי עדיף לא לספר לאף אחד שאת עומדת למות, הם גם ככה לא יאמינו לך. אולי להיעלם לאיזה כוך במכתש הקטן ולחיות את הרגעים האחרונים שלך במקום הכי יפה בעולם. אולי ככה עדיף. הם לא ידעו שאת מתה, הם לא יאמרו שקרים. ומי יהיה בכלל בהלוויה שלך. אבא אמא אחיות קרובי משפחה. חברים? את סופרת בראש את החברים שלך ויודעת למה כל אחד מהם לא יוכל לבוא או יבוא רק לשבעה, והאם יבכו כשאמות? למה שמישהו יבכה.
מכירה את ההרגשה הזו, שאת הולכת למות אבל בוודאות יודעת שזה לא נכון? מכירה את זה שאת מתגעגעת כל כך ויודעת שאם תמשיכי לבכות כל לילה לכרית ולצרוח בשקט שכזה, את יודעת שתיחנקי בסוף, שהגעגוע הזה עוד יהרוג אותך, אבל לא באמת?
מכירה את ההרגשה שאת חייבת לומר לעולם שלום ואהבתי אבל עד כאן ואבדו לי הכוחות, מכירה.
לא קרה שום דבר מיוחד, סתם כאב הראש הרגיל והחששות לאולקוס והפצעים ההם, אבל לא שבאמת קרה *משהו*.
ובכל זאת, התחושה כל כך חזקה שאת צריכה לעצור את עצמך מלבשר לכולם שממש עוד מעט את כבר לא תהיי אז כדאי שיכינו את עצמם לחיות בלעדייך, ולכתוב אולי צוואה, כל הספרים לאחותך הקטנה, וכל השאר לא חשוב.
ואת יודעת שזה מגוחך ושמאז ומתמיד היית היפוכונדרית, אפילו אבא ואמא אמרו, ואת גם זוכרת שבמשך כל כיתה ו-ז-ח כאבה לך הבטן והיית חלשה ולא הרגשת טוב בכלל ופעמיים בשבוע בממוצע בילית בקופת חולים אבל רק כי לא אהבת את הכיתה שלך.
אז אולי עכשיו התבגרת ואת כבר בת שמונה עשרה וחצי, ואם את לא הולכת לרופא על כל שטות זה רק כי נמאס לך שהוא אומר שאת בלחץ, איזה לחץ בראש שלך, זה כמעט בוודאות דלקת קרום המוח אם ככה כואב לי. טוב אולי קצת באמת לחוץ לי בנפש כי אני מתגעגעת נורא, אבל לא יכול להיות שמגעגועים כואב הראש כל כך.
אולי התבגרת אבל את עדיין קצת, טיפטיפה היפוכונדרית כמו פעם. או שאת מתגעגעת.
ומה זה משנה אם את מתגעגעת או דלקת קרום המוח או אולקוס, מה זה משנה, כואב לך, את הולכת למות עוד מעט, ומה יגידו אחר כך, מי היא היתה, תמר. ואת יודעת שיגידו דברים לא אמיתיים, כי ככה זה. אומרים דברים כמו, היא היתה הכל בשבילי, ו-היא הייתה כל כך מיוחדת, וכל כך וכל כך וכל כך. והאמת היא שרוב האנשים הם לא כאלה כל כך, וגם את לא, אבל משהו בכל זאת צריך לומר בהספד.
ואולי עדיף לא לספר לאף אחד שאת עומדת למות, הם גם ככה לא יאמינו לך. אולי להיעלם לאיזה כוך במכתש הקטן ולחיות את הרגעים האחרונים שלך במקום הכי יפה בעולם. אולי ככה עדיף. הם לא ידעו שאת מתה, הם לא יאמרו שקרים. ומי יהיה בכלל בהלוויה שלך. אבא אמא אחיות קרובי משפחה. חברים? את סופרת בראש את החברים שלך ויודעת למה כל אחד מהם לא יוכל לבוא או יבוא רק לשבעה, והאם יבכו כשאמות? למה שמישהו יבכה.
מכירה את ההרגשה הזו, שאת הולכת למות אבל בוודאות יודעת שזה לא נכון? מכירה את זה שאת מתגעגעת כל כך ויודעת שאם תמשיכי לבכות כל לילה לכרית ולצרוח בשקט שכזה, את יודעת שתיחנקי בסוף, שהגעגוע הזה עוד יהרוג אותך, אבל לא באמת?
מכירה את ההרגשה שאת חייבת לומר לעולם שלום ואהבתי אבל עד כאן ואבדו לי הכוחות, מכירה.
