"וזה בחינת מצוות ביקור חולים, כי צריכין לבקר את החולה ולהסביר לו פנים, דהיינו מה שבני אדם נכנסין אצלו ומפקחין על עסקיו ועושין לו כל צרכיו. כמו שכתוב בשולחן ערוך (יורה דעה של"ה סימן ס"ח) שזהו בחינת הארת פנים, כי אין מסתירין פניהם ממנו ואינם נטמנים בבתיהם, רק באים אליו ועושין לו כל צרכיו, ומדברין על ליבו...וזה בחינת חנוכה ופורים, שהם בחינת מצוות בקור חולים, כי הם ימים קדושים וטובים מאד, ואף על פי כן הם בימי החול, ואינם אסורים במלאכה (דהיינו שלא כמו בשבת ובחג שהאדם צריך לפרוש ממלאכה ומעסקי חול על מנת "להתרומם" ו"לגעת" בקדושתם. כאן, בחנוכה ובפורים, למרות קדושתם, "יורד" האור למטה, גם בלא שנפרוש ממלאכה, וכמעט ללא הכנה מצידנו יש בידינו לקבלו).
...והוא כמו למשל כשהאדם בריא, בודאי אין המלך בא אל האדם להראות לו פניו, רק כל מי שרוצה לקבל פני המלך ולהתעדן מאור פניו, הוא צריך לנקות ולטהר עצמו יפה יפה ולקשט עצמו כראוי ולשקוד על דלתי המלך ולבקש מאת רואי פני המלך שיקבלו רשות (עבורו) שיכנוס, ולעשות כל התחבולות השייכים לזה, עד שיזכה לבוא לפני המלך כפי מדרגתו, אם לכנוס לחצר המלך או לבית או להיכל, כדי שיאיר בו המלך פניו המאירות.אבל כשאחד מאנשי המלך חולה ומוטל על ערש דוי, רחמנא ליצלן, אזי כשנתעוררין רחמי המלך להחיותו מאור-פניו, אזי מוכרח המלך לילך אצלו לביתו להאיר בו פניו ולהחיותו, וזה בחינת "שכינה למעלה מראשותיו של החולה" (מסכת שבת י"ב).
וזה בחינת חנוכה ופורים, שהם מועדים קדושים, שניתנו לנו להחיותנו כיום הזה, בימי הגלות המר, שכנסת ישראל נקראת חולה... ומעוצם חליינו הכבד אין אנו יכולים לעלות ולהראות ולהשתחוות לפניו בשלוש פעמי רגלינו, לכנוס לביתו הקדוש, שהוא הבית המקדש, לקבל אור הפנים, כי "מפני חטאינו גלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנו יכולים לעלות ולהראות ולהשתחוות לפניך..." (כמובא בתפילת מוסף), על כן חמל עלינו בעל הרחמים ברחמיו העצומים והוסיף לנו שני הימים הקדושים האלו, שהם חנוכה ופורים, שתיקנו לנו הצדיקים הגדולים, שהם אנשי הכנסת הגדולה, כדי להמשיך לנו אור הפנים (דהיינו התגלות אלוקותו יתברך) לתוך בתינו בתוקף גלותנו, שיזכה כל אחד בביתו בחנוכה להדליק נר חנוכה, שהוא בחינת אור הפנים"...
