שלום לכולם וחנוכה שמח
רציתי לכתוב משהו מענייני חנוכה, אבל כולם עניינים הלכתיים ומסועפים שאין כאן המקום להכנס אליהם.
לכן נמשיך את סדרת יע"ל קג"ם, וזוהי הפינה האחרונה בסדרה זו.
מומר אוכל נבלות להכעיס
המושג 'מומר' מייצג כל אדם שפרק מעליו את עול המצוות; ואפילו רק מצווה אחת - הריהו נחשב מומר לאותה מצווה.
כאן הגמרא מביאה כדוגמה אדם שמומר לעניין כשרות המאכלים - 'מומר אוכל נבלות'.
ישנם שני סוגי מומרים: מומר לתיאבון, ומומר להכעיס.
כשמם כן הם - המומר לתאבון הוא העובר עבירה מחמת הנאה או רווח שיש לו ממנה, והמומר להכעיס הוא העובר כדי לעשות 'דווקא'.
אע"פ שבדר"כ כמובן דינו של המומר להכעיס חמור יותר, בענייננו ההתייחסות היא הפוכה:
לכל הדעות מומר לתיאבון פסול לעדות, שנאמר "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס", ודרשו מכך חז"ל: "אל תשת רשע [להיות] עד", ומור לתיאבון הריהו רשע.
לגבי מומר להכעיס נחלקו אביי ורבא: אביי סובר שאף הוא פסול, ורבא סובר שהוא כשר, משום שנאמר בפסוק "עד חמס", וחמס פירושו גזל. לומד מכך רבא, שדווקא אם הפסול של אותו אדם הוא עבירה שדומה לגזל, שהיא תמיד 'לתיאבון' ולא להכעיס, הריהו פסול לעדות, אך עבירה להכעיס אינה דומה ל"חמס" ולכן אדם זה אינו נקרא "עד חמס" וכשר הוא לעדות.
בטעם דברי רבא נראה (ע"פ המשך הגמרא שם, בסנהדרין כז) שהמומר לתיאבון חשוד גם להעיד שקר אם יקבל מכך טובת הנאה כלשהיא, ולכן אין מקבלים עדותו, אך המומר להכעיס אע"פ שהוא 'רע לשמיים' מכל מקום אינו 'רע לבריות' ואין חשש מוצק שיעיד שקר נגד אדם אחר.
מכל מקום ההלכה כאביי שבין מומר לתיאבון ובין מומר להכעיס פסולים לעדות.




