את הדברים הבאים אני עומדת לכתוב ממש בגילוי לב.
הלוואי שתקראו, ואם אתם מכירים ויכולים לתת קצת מנקודת מבטכם זה יהיה מדהים.
אני פשוט מרגישה כל כך לבד עם זה וכל כך אבודה וכל כך נקרעת בתוכי, אז הלוואי שבאמת תבינו..🙏
יצאתי עם מישהו לאחרונה, השלישי שלי. עבר הרבה זמן עד שקיבלתי את ההצעה הזאת, וממש הייתי בעניין לצאת כבר ולהתקדם עם כל העסק.
אבל אני חייבת לומר שגם חששתי.
עם הקודם כל העניין של הלצאת לא הלך כל כך טוב, בלשון המעטה. זה לא שהוא היה לא בסדר. להיפך. הוא היה בנאדם טוב.
כמו שאומרים- "זה לא אתה זה אני", אז ממש ככה.
אני מצידי פשוט הרגשתי נורא תוך כדי הלצאת. באמת לא נהניתי, ממש סבלתי.
הרגשתי מתח נפשי של ממש. סטרס- עד לרמה של קושי בנשימה. מצוקה כזאת שבגללה חתכתי אחרי פעמיים, כי זה פשוט כבר הרגיש לי יותר מדי.
חוץ מלחץ- תשישות איומה והרגשה סמרטוטית להחריד. הייתי ישנה שנצ כל יום, מה שלא אופייני בעליל. גם מעייפות וגם מאיזה רצון לברוח מקרב האדירים המתיש שהתחולל בתוכי.
והקרב הזה הוא מאוד מאוד משמעותי בסיפור הזה.
שיחקו בו שכל מול לב. אינטואיציה מול "הדבר הנכון". מה שכולם אומרים מול מה שהרגשתי. רצון לאהוב בפשטות מול התפיסה שאהבה נבנית.
זה פשוט קרע אותי.
אז החששות שלי היו מוצדקים כנראה, כי מה שקרה עכשיו הרגיש דומה.
הוא היה אדם טוב, והפעם אפילו הצלחתי לדחוף את עצמי להיפגש 4 פגישות, וגם הלחץ ירד קצת ולא היה ברמה של סטרס, ועדיין.
עדיין אני רחוקה מלומר שנהניתי. רחוקה עוד יותר מלומר שזה היה משהו שנכנס כחלק מהחיים, משהו שלקחתי בפרופורציה. לא הצלחתי לגרום לעצמי לתפוס את זה בתור- "אני יוצאת עם בן אדם נחמד, ננסה להכיר אותו כמה שנצטרך ואם יזרום נתחתן, ובכלל- את לא חייבת כלום לאף אחד. אז פשוט תהני מזה".
אז לא. לא לא.
זה היה ממש כבד.
טחנתי את זה בראש כל הזמן. וככל שהתקדמנו גם קרה משהו מוזר- נחתה עליי פשוט מרה שחורה. פשוט הרגשתי דיכאון.
אני חושבת שזה בא מהקרב הזה-
לא רציתי לרצות אותו.
הוא היה נחמד, הוא היה בן אדם טוב, אבל ככל שהוא התגלה כבן אדם טוב יותר וככל שגם התקרב בינינו יותר נהייתי מבוהלת ומדוכאת וחשה נחנקת.
הרגשתי באיזשהו מקום עמוק שעכשיו אני חייבת להתקדם איתו, חייבת לתת צ'אנס, חייבת להתחתן איתו בסוף (כי הוא אדם טוב ואולי יתקדם ויתפתח בינינו משהו ובסוף גם יוביל להתחתן איתו)
והתחושה העמוקה שפמפמה בתוכי היתה-
אני לא רוצה לרצות אותו. פשוט לא רוצה לרצות אותו.
אני לא רוצה שזה יהיה הוא!!!
ומצד שני הוא באמת נחמד..
אבל לא רוצה "להסתנוור" ולאהוב אותו ובסוף זה יהיה הוא.
(אוף, אני מרגישה שזה כל כך קשה לבטא את הרגש הקיומי הזה שצרח בתוכי. אני אנסה עוד אבל זה כל כך מעבר למילים.. מקווה שיש פה מי שחווה ופשוט מבין אותי)
זה היה פחד עצום לכאן ולכאן- פחד שזה משהו אצלי שתקוע חזק ואולי זה הוא ואם אני אמשיך ככה אני לא אתחתן. ויותר מזה- פחד שזה הוא, דיכאון שמגיע מההרגשה שהחלומות והרצונות שלי מצטמצמים לזה, שאין פה את השמיים שחלמתי עליהם, שזה סוגר עליי.
בערב שבת כשיצא לי לראות חיילים ועוד בחורים הרגשתי שהכאב הזה רק מעמיק, הבלבול ותחושת האובדן מתחזקים- אני מאבדת את כל זה. אני מצטמצמת לאחד והוא לא כל אלה.
האם זה אומר שקשה לי להתמקד באחד ולוותר על המציאות שהיתה עד עכשיו, של שנים שמסתכלים ושולחים אותות לכל הכיוונים? או שזה פשוט הוא שהרגשתי שלא סיפק אותי? או שזו אני שמחפשת משהו מושלם שאין? או מחפשת סיבה לברוח מהמציאות שעשויה להוביל לחתונה, לחיבוק החם של החלומות?
שאלות טובות שהן רק פסיק בתוך מבול של שאלות שאיים לגמרי להכריע אותי בשבועות האחרונים.
אבל המציאות היא שהרגשתי פשוט אפיסת כוחות. הגעתי ללימודים ולא היה לי כוח לחברות. הכל חשוך ומבלבל ובלי מוצא, לגמרי בלי מוצא. כולם והקול הרציונלי מצביעים שאני צריכה להמשיך ושזו בעיה אצלי, אבל אני לא רוצה.
רק להיזכר בזה והכל מאפיר.
באיזשהו בוקר חופשי, כשלא היה לי כוח לקום בבוקר מהמיטה, לא היה לי כוח לכלום ולא הבנתי כלום והכל היה פשוט אפור ועצוב- אבחנתי את עצמי כמדוכאת, והרגשתי שאני חייבת חייבת לעשות קצת סדר.
אז ישבתי עם דף ועט ושפכתי אותי החוצה.
זה היה קריטי- כי המלחמה הזאת היתה אני נגד אני. זה לא אנשים מבחוץ ואני מולם. הם היו מבפנים ומבחוץ, בבליל אחד של קולות שדיברו בי. אבל בסוף המלחמה היתה אני נגד אני.
בתוכי היו קולות שטענו-
תסתכלי על עצמך, זה קרה שוב. וזה יחזור על עצמו.
ובכלל- הלחץ לא חדש לך, את מגיבה ככה בהרבה הקשרים לדברים חדשים שאת לא מבינה, לדברים גורליים ולדברים שאין לך שליטה עליהם.
ויש לך גם סיבות טובות לכך שאולי אצלך זה "דפוק"- הורים גרושים ואבא בקשר רחוק ואין אחים בנים, ובהתבגרות שלך היה חשוב לך לא להתערבב ולא יצרת קשרים עם בנים.
אמנם מאז בשירות ואחר כך- אפשרת לעצמך להשתחרר יותר בשביל לבנות משהו בריא בתחום הזה, וברמה החיצונית את זורמת ממש עם בנים ובשלוות נפש, אבל אף פעם לא חיית עם בנים.
ובכלל, אם תמשיכי ככה את לא תתחתני.
את מחפשת מישהו שרע לך? מחפשת מישהו קשה להשגה? בשניה שהם מתחילים להתעניין בך את נרתעת? יאללה, תנסי והקולות האלו ישככו ובסוף תתחתני עם מישהו טוב. כמו כולם, שמתמקדים באחד שהוא לא מושלם. את עם העיניים הגדולות מחפשת משהו גדול מהמציאות ובסוף את עלולה להישאר בידיים ריקות. ולכן את מחפשת שלילי בכל אחד שאת יוצאת איתו. את טובה בזה.
והקול השני שכבר קצת צרוד- מבקש ממני להאמין בעצמי. לא יכול להכיל את הדיס-הרמוניה הזאת בפנים.
אני לא דפוקה. אני נורמלית. אני סומכת על האינטואיציה שלי. לא רוצה לחשוד בה שהיא מעוותת, הרוסה, חיצונית. האינטואיציה הזאת היא אני- היא הנחתה אותי בהמון צמתים גם כשהשכל לא ממש היה שם, ובין השאר הביאה אותי לבחור להאמין גם כשהשכל אמר דברים אחרים.
בכל הצמתים כשהקשבתי לקול הפנימי הזה היה לי טוב, וכשהתעלמתי ממנו והלכתי עם מה שחשבתי שאמור להיות, אכלתי אותה.
זה לא רגש חולף, זו מין וודאות כזאת, וכל אחד מאיתנו מכיר את זה. זו ההרגשה הפנימית שמשהו הוא נכון לנו.
זו הנקודה שבה חלק פאזל מתחבר בדיוק לחור שמתאים לו בתוכנו. ואני מזוהה עם האינטואיציה הזו, היא אני. ומשהו בלא לסמוך עליה, בלהתייחס אליה בתור משהו משובש יצר אצלי התקוממות פנימית עצומה.
זה אכל אותי, זה הוריד לי את הביטחון העצמי ובכלל- גרם לי להסתפק לגבי הרבה דברים אחרים בחיים, לפקפק בעצמי בכלל. וזה דיכא אותי, כי הרגשתי שמשהו בי מת קצת- כשאני נאלצת להתייחס לחלומות שלי ולרגשות שלי בתור דבר פגום. לא לסמוך על עצמי.
אולי הסיבה ללחץ ולדחיה ולתסכול זה כי זה לא נכון לי. אולי האדם מולי הוא מה שהיה עדיף אם הייתי רוצה, אבל אני לא.
אולי הלחץ הוא כי אני כופה על עצמי.
אני לא רוצה לאלץ את עצמי לרצות!
כל הקטע של להתאמץ לאהוב ולעבוד על זה שייך לאחרי החתונה, שם בכיף אני אעשה את כל זה, אבל לפני החתונה זה כל כך המאה ה16!
ב"ה אני לא חיה לפני 300 שנה ויש לי את הזכות לבחור את בעלי ולא לעבוד על עצמי לאהוב מישהו עם נתונים מתאימים. אז נכון שאולי צריך לשחרר אצלי כמה פחדים, אבל את בעלי אני רוצה לרצות.
אני רוצה שבהתחלה זה פשוט יבוא לי. כמו כולם! אני מסתכלת ימינה ושמאלה ורואה שחתונה זה מסובך אבל גם פשוט. יש לאנשים התלבטויות בשפע לפני חתונה, אבל יש איזו וודאות פנימית. כן, יש פשוט הרגשה שזה זה. זה מה שאני מאמינה בכל הוויתי, במקום הפנימי שלי. באינטואיציה שלי.
שמי שיהיה שלי אולי אני אצטרך להתמודד עם פחדים לגבי חתונה איתו ואולי יהיו בו דברים שישגעו אותי קצת, אבל בראש ובראשונה אני ארצה אותו. ככה פשוט. הבפנים יהיה וודאות שקטה ובחוץ אולי התמודדות מסויימת. וכאן זה הפוך- בפנים לא!! לא!! לא!! ובחוץ אני חושבת שהוא אדם טוב ויכול להיות לי טוב איתו ותכלס הוא די עונה על "הקריטריונים" היבשים שהגדרתי לעצמי.
אני מאמינה שבסוף זה פשוט- כשזה יהיה זה אני ארצה אותו.
לא כמו עכשיו שלא חיכיתי לטלפונים ולא כל כך רציתי,
אבל מצד שני הרגש כן התפתח קצת והערכתי את הבנאדם ואם הייתי ממשיכה עוד אולי ותכלס אני מאמינה שהייתי מתאהבת בו, אבל משהו בפנים לא רצה.
קול #2 לוקח את הדפים ויורד מהבמה, מתוסכל מעט מהדברים שהוא עדיין לא מצליח להסביר ולתרגם מחוויה למילים.
יש לי תודעות על חתונה שאני לא רוצה להיפרד מהן, ברמה הקיומית הן מרגישות לי נכונות.
לא רוצה להיפרד מהמחשבה שמגיע לי להכיר מישהו ולרצות בו נורא והוא בי, ככה בפשטות. שאני ארגיש שבא לי ולא שאני דוחפת את עצמי לזה. זה פשוט כלכך טבעי וקורה לכולם, אז למה שלי לא?
וגם הקטע של האחד.
וכאן אני מגיעה אולי לעניין האימון. ואחריו אני גם אספר מה היה בסוף עם בחור מספר 3.
כשראיתי שזה קורה לי שוב- הבנתי שוואלה יש פה נקודה. המאבק הזה הוא לא מוכרע, והוא מכלה את כולי. אני כלכך כלכך לא יודעת, אין לי שמץ!! אז בפשטות- אני צריכה עזרה מבחוץ. התייעצתי עם אנשים שמכירה והם עודדו להמשיך. ובין השאר גם הגעתי לדבר עם מאמנת לזוגיות, מנוסה, שמטפלת טלפונית.
והיא היתה אולי המפעל הכי טוב לטקסטים שהקול הראשון הרצה בבמת טד הקטנה שנפתחה בתוכי.
והמון אמירות כל כך מבלבלות. היא שאלה על הפחדים שלי ושמעה ממני די הרבה פחדים גדולים, שדרגתי אותם גבוה במדדים של כמה מפחדת.
וכשהיא שמעה על כל מה שעובר עליי רגשית עם הלצאת היא פסקה בלי שום ספק- הבעיה היא בך!
גם אם תצאי עם עוד בנים את תגיבי אותו דבר ותיסגרי, לא משנה כמה הם יתאימו לך.
את מפחדת מחתונה ולכן כשזה מאותת לשם, ככל שיותר טוב, את תהיי יותר סחוטה ויותר תברחי- כי הפחדים יעלו ויציפו.
היא אמרה גם שאין סיבה שאני לא אתחתן עם מישהו מה10 הראשונים שאני יוצאת איתם. וואו, זה קומם אותי. ופה אני חוזרת לעניין האחד שציינתי מקודם..
לא יודעת להסביר, אני פשוט מאמינה שיש איפושהו אחד שמתאים לי. שהמעלות והחולשות מתאימים לי, שהוא חמוד בעיניי וטוב לי ומבין אותי וכיף לי איתו, שאני ארגיש שהוא הגבר שלי ואוהב ואעריך אותו, והוא ירגיש שאני האישה שלצידו ויאהב ויעריך אותי, ונרגיש ברי מזל שמצאנו אחד את השני. שזה פשוט ירגיש זה, ירגיש נכון ומדוייק. שנרצה אחד את השני ונרגיש שאנחנו מקבלים זה מזה ולאט לאט נבנה את המדרגה של נותנים זה לזה.
להגיד שאני אתחתן עם אחד מה10 הראשונים זה מהזה מבאס.
ב"ה יש המון בחורים טובים ונחמדים בעולם, ועם תפיסות דומות לשלי וגם ב"ה כולנו מכילים הרבה תכונות ולכן יכולים למצוא חיבור עם לא מעט אנשים.
זה לא אומר שאני אתחתן עם כל אחד כזה. יש אחד שהוא מתאים לי.
זו הרגשתי.
אבל איך יודעים?
קיצור, מבלבל נורא. האמירה הזו שלה, כל התפיסה הזאת שזה הכל עבודה שלי, והבעיה היא אצלי ואם אני אעבוד על עצמי אני אמצא חיבור ואוכל להתחתן עם בחור טוב, גורמת לי להרגיש שאני לא יכולה לתת אמון בעצמי, שמשהו דווקא בי דפוק.
והקטע היותר מתסכל מכל זה- הוא שמאמנת אחרת שהלכתי אליה פעם בהקשר אחר אמרה ההפך מהמאמנת הזאת- היא אמרה לי בפשטות להקשיב לעצמי.
היא אמרה לי לסמוך על האינטואיציה שלי, כי היא מספרת המון על דברים שהשכל לא מודע אליהם.
היא אמרה להקשיב לחלומות שלי, כי למה שלא יהיה מישהו שעונה עליהם? הרי אני בחורה צעירה בסך הכל, ודי סבבה.
ואולי שני המדוייטים היו עם דגש על עדינות מסויימת ובאמת אני מחפשת "גבר" יותר, שהצד הבולט הוא כזה ועובדים יחד על הרגישות
(מה, אין מישהו שהאיזון שלו מתאים לי? זה חייב להיות או או? סתם תהיה).
ובכלל, גברים אוהבים שהם גברים בעיני הנשים שלהם, ככה שזה טוב ובריא לרצות מישהו שהוא גבר בעיניי.
בקיצור- להמשיך לחפש, לנסות להרגע ולהרפות בדרכים שונות תוך כדי שיוצאת, לתת צ'אנס ראשוני ולהקשיב לרצון.
בכללי, הרגשתי ממנה אמון גדול בי ובשיקול הדעת השכלי ובעיקר האינטואיטיבי שלי. בלי להתבלבל מדי. וכן- לברר את הרצון, דווקא לחדד את החלומות ולחפש לפיהם.
טוב, עניין הגבר זה עוד נושא רציני אבל גם ככה ממש הארכתי. רק אומר ששוב אני מפקפקת בעצמי אם זה רצון טבעי ויש מישהו שהוא גבר בעיניי, פשוט בשטנץ אחר ממה שנפגשתי, או שזה רצון חיצוני, פנטזיונרי, ואולי גבר כזה יהיה רע לי, כי אני צריכה מישהו עם רגישות. ותכלס הכי חשוב בזוגיות זה האהבה של אחר כך וזה שהאדם טוב.
מסובך לאללה, אני יודעת. הזהרתי אתכם.
ופה אני חייבת לספר את סוף הסיפור מבחינת בחור 2#.
אז נפרדתי ממנו.
בחזרה לכתיבה בגלל המאבק בתוכי.
אחרי השבוע שהייתי בדיכאון וסמרטוטה ושסועה מבפנים, ובעיקר מרגישה אבודה ובמבוי סתום שאף אחד לא מבין ולא נותן מענה- גם לא המאמנת הטלפונית ההיא, קמתי בבוקר, וכתבתי.
ופשוט הבנתי שאני חייבת לחתוך. הכל דיבר את הקול האינטואיטיבי הזה. הדף צווח שחור על גבי לבן שאני לא רוצה לרצות. ואז הרגשתי שלא, פשוט לא.
והיתה הקלה.
בהרגשה הפנימית הזאת של- לא- היתה רווחה אינסופית. לא אגזים אם אומר שבשניה ששיחררתי את זה והקשבתי לקול הפנימי שלי ואפשרתי לעצמי להבין שזה לא זה, העולם חזר לצבעוני. הרגשתי שטבעת החנק סביב הצוואר שלי התרופפה, אולי השתחררה אפילו.
אז טלפון ונפרדים והוא מופתע אבל מקבל כל כך יפה. ואחרי הטלפון אני מרגישה ריקנות איומה, ואולי עשיתי טעות?? כי תכלס- זה לא היה לא. ועדיין עד עצם הרגע הזה, שבוע אחרי, אין לי מושג אם קיבלתי החלטה נכונה.
רק יכולה לומר שפשוט לא יכולתי לתפקד ככה, ולפחות לתפקד עכשיו אני יכולה. וכן, למרות שגם אחרי שנפרדתי ממנו הרגשתי נורא באופן מפתיע, ואובדן, (ותכלס כן אהבתי אותו), עם הכלי חזרתי לשפיות ולשלוות נפש, חזרתי לאנרגיות הטבעיות שלי ולשמחת החיים.
אולי כי הוא לא התאים,
ואולי פשוט כי חזרתי למוכר ולידוע ולכן רגוע.
השיחה עם הקואוצ'רית שמאמינה בי קרתה אחר כך, והרגיעה אותי מאוד. וכרגע אני ממשיכה עם השניה, פשוט כי היא ממש מקצועית וכי כלכלית אני יכולה לעמוד בזה.
אבל אין לי קצה חוט.
אין לי כוח לחפש ולהיפגש, עם כל המאבקים האלה.
נמאס לי לפקפק בעצמי, אבל אולי צריך, אבל לא רוצה.
אין לי כוח לצאת ולהתחרפן ככה שוב. להתהפך לגמרי.
ותכלס- אני לא מצליחה לראות איך אני מתחתנת בסוף, פשוט לא.
ואני לא רוצה לעבוד על עצמי לרצות מישהו, זה כל כך מקומם אותי.
ובעיקר, לא מצליחה להבין מה קורה פה ואיך אני יוצאת מהמשבר העמוק הזה שאני לבדי תקועה בו.
מישהו מבין אותי?
הלוואי שתקראו, ואם אתם מכירים ויכולים לתת קצת מנקודת מבטכם זה יהיה מדהים.
אני פשוט מרגישה כל כך לבד עם זה וכל כך אבודה וכל כך נקרעת בתוכי, אז הלוואי שבאמת תבינו..🙏
יצאתי עם מישהו לאחרונה, השלישי שלי. עבר הרבה זמן עד שקיבלתי את ההצעה הזאת, וממש הייתי בעניין לצאת כבר ולהתקדם עם כל העסק.
אבל אני חייבת לומר שגם חששתי.
עם הקודם כל העניין של הלצאת לא הלך כל כך טוב, בלשון המעטה. זה לא שהוא היה לא בסדר. להיפך. הוא היה בנאדם טוב.
כמו שאומרים- "זה לא אתה זה אני", אז ממש ככה.
אני מצידי פשוט הרגשתי נורא תוך כדי הלצאת. באמת לא נהניתי, ממש סבלתי.
הרגשתי מתח נפשי של ממש. סטרס- עד לרמה של קושי בנשימה. מצוקה כזאת שבגללה חתכתי אחרי פעמיים, כי זה פשוט כבר הרגיש לי יותר מדי.
חוץ מלחץ- תשישות איומה והרגשה סמרטוטית להחריד. הייתי ישנה שנצ כל יום, מה שלא אופייני בעליל. גם מעייפות וגם מאיזה רצון לברוח מקרב האדירים המתיש שהתחולל בתוכי.
והקרב הזה הוא מאוד מאוד משמעותי בסיפור הזה.
שיחקו בו שכל מול לב. אינטואיציה מול "הדבר הנכון". מה שכולם אומרים מול מה שהרגשתי. רצון לאהוב בפשטות מול התפיסה שאהבה נבנית.
זה פשוט קרע אותי.
אז החששות שלי היו מוצדקים כנראה, כי מה שקרה עכשיו הרגיש דומה.
הוא היה אדם טוב, והפעם אפילו הצלחתי לדחוף את עצמי להיפגש 4 פגישות, וגם הלחץ ירד קצת ולא היה ברמה של סטרס, ועדיין.
עדיין אני רחוקה מלומר שנהניתי. רחוקה עוד יותר מלומר שזה היה משהו שנכנס כחלק מהחיים, משהו שלקחתי בפרופורציה. לא הצלחתי לגרום לעצמי לתפוס את זה בתור- "אני יוצאת עם בן אדם נחמד, ננסה להכיר אותו כמה שנצטרך ואם יזרום נתחתן, ובכלל- את לא חייבת כלום לאף אחד. אז פשוט תהני מזה".
אז לא. לא לא.
זה היה ממש כבד.
טחנתי את זה בראש כל הזמן. וככל שהתקדמנו גם קרה משהו מוזר- נחתה עליי פשוט מרה שחורה. פשוט הרגשתי דיכאון.
אני חושבת שזה בא מהקרב הזה-
לא רציתי לרצות אותו.
הוא היה נחמד, הוא היה בן אדם טוב, אבל ככל שהוא התגלה כבן אדם טוב יותר וככל שגם התקרב בינינו יותר נהייתי מבוהלת ומדוכאת וחשה נחנקת.
הרגשתי באיזשהו מקום עמוק שעכשיו אני חייבת להתקדם איתו, חייבת לתת צ'אנס, חייבת להתחתן איתו בסוף (כי הוא אדם טוב ואולי יתקדם ויתפתח בינינו משהו ובסוף גם יוביל להתחתן איתו)
והתחושה העמוקה שפמפמה בתוכי היתה-
אני לא רוצה לרצות אותו. פשוט לא רוצה לרצות אותו.
אני לא רוצה שזה יהיה הוא!!!
ומצד שני הוא באמת נחמד..
אבל לא רוצה "להסתנוור" ולאהוב אותו ובסוף זה יהיה הוא.
(אוף, אני מרגישה שזה כל כך קשה לבטא את הרגש הקיומי הזה שצרח בתוכי. אני אנסה עוד אבל זה כל כך מעבר למילים.. מקווה שיש פה מי שחווה ופשוט מבין אותי)
זה היה פחד עצום לכאן ולכאן- פחד שזה משהו אצלי שתקוע חזק ואולי זה הוא ואם אני אמשיך ככה אני לא אתחתן. ויותר מזה- פחד שזה הוא, דיכאון שמגיע מההרגשה שהחלומות והרצונות שלי מצטמצמים לזה, שאין פה את השמיים שחלמתי עליהם, שזה סוגר עליי.
בערב שבת כשיצא לי לראות חיילים ועוד בחורים הרגשתי שהכאב הזה רק מעמיק, הבלבול ותחושת האובדן מתחזקים- אני מאבדת את כל זה. אני מצטמצמת לאחד והוא לא כל אלה.
האם זה אומר שקשה לי להתמקד באחד ולוותר על המציאות שהיתה עד עכשיו, של שנים שמסתכלים ושולחים אותות לכל הכיוונים? או שזה פשוט הוא שהרגשתי שלא סיפק אותי? או שזו אני שמחפשת משהו מושלם שאין? או מחפשת סיבה לברוח מהמציאות שעשויה להוביל לחתונה, לחיבוק החם של החלומות?
שאלות טובות שהן רק פסיק בתוך מבול של שאלות שאיים לגמרי להכריע אותי בשבועות האחרונים.
אבל המציאות היא שהרגשתי פשוט אפיסת כוחות. הגעתי ללימודים ולא היה לי כוח לחברות. הכל חשוך ומבלבל ובלי מוצא, לגמרי בלי מוצא. כולם והקול הרציונלי מצביעים שאני צריכה להמשיך ושזו בעיה אצלי, אבל אני לא רוצה.
רק להיזכר בזה והכל מאפיר.
באיזשהו בוקר חופשי, כשלא היה לי כוח לקום בבוקר מהמיטה, לא היה לי כוח לכלום ולא הבנתי כלום והכל היה פשוט אפור ועצוב- אבחנתי את עצמי כמדוכאת, והרגשתי שאני חייבת חייבת לעשות קצת סדר.
אז ישבתי עם דף ועט ושפכתי אותי החוצה.
זה היה קריטי- כי המלחמה הזאת היתה אני נגד אני. זה לא אנשים מבחוץ ואני מולם. הם היו מבפנים ומבחוץ, בבליל אחד של קולות שדיברו בי. אבל בסוף המלחמה היתה אני נגד אני.
בתוכי היו קולות שטענו-
תסתכלי על עצמך, זה קרה שוב. וזה יחזור על עצמו.
ובכלל- הלחץ לא חדש לך, את מגיבה ככה בהרבה הקשרים לדברים חדשים שאת לא מבינה, לדברים גורליים ולדברים שאין לך שליטה עליהם.
ויש לך גם סיבות טובות לכך שאולי אצלך זה "דפוק"- הורים גרושים ואבא בקשר רחוק ואין אחים בנים, ובהתבגרות שלך היה חשוב לך לא להתערבב ולא יצרת קשרים עם בנים.
אמנם מאז בשירות ואחר כך- אפשרת לעצמך להשתחרר יותר בשביל לבנות משהו בריא בתחום הזה, וברמה החיצונית את זורמת ממש עם בנים ובשלוות נפש, אבל אף פעם לא חיית עם בנים.
ובכלל, אם תמשיכי ככה את לא תתחתני.
את מחפשת מישהו שרע לך? מחפשת מישהו קשה להשגה? בשניה שהם מתחילים להתעניין בך את נרתעת? יאללה, תנסי והקולות האלו ישככו ובסוף תתחתני עם מישהו טוב. כמו כולם, שמתמקדים באחד שהוא לא מושלם. את עם העיניים הגדולות מחפשת משהו גדול מהמציאות ובסוף את עלולה להישאר בידיים ריקות. ולכן את מחפשת שלילי בכל אחד שאת יוצאת איתו. את טובה בזה.
והקול השני שכבר קצת צרוד- מבקש ממני להאמין בעצמי. לא יכול להכיל את הדיס-הרמוניה הזאת בפנים.
אני לא דפוקה. אני נורמלית. אני סומכת על האינטואיציה שלי. לא רוצה לחשוד בה שהיא מעוותת, הרוסה, חיצונית. האינטואיציה הזאת היא אני- היא הנחתה אותי בהמון צמתים גם כשהשכל לא ממש היה שם, ובין השאר הביאה אותי לבחור להאמין גם כשהשכל אמר דברים אחרים.
בכל הצמתים כשהקשבתי לקול הפנימי הזה היה לי טוב, וכשהתעלמתי ממנו והלכתי עם מה שחשבתי שאמור להיות, אכלתי אותה.
זה לא רגש חולף, זו מין וודאות כזאת, וכל אחד מאיתנו מכיר את זה. זו ההרגשה הפנימית שמשהו הוא נכון לנו.
זו הנקודה שבה חלק פאזל מתחבר בדיוק לחור שמתאים לו בתוכנו. ואני מזוהה עם האינטואיציה הזו, היא אני. ומשהו בלא לסמוך עליה, בלהתייחס אליה בתור משהו משובש יצר אצלי התקוממות פנימית עצומה.
זה אכל אותי, זה הוריד לי את הביטחון העצמי ובכלל- גרם לי להסתפק לגבי הרבה דברים אחרים בחיים, לפקפק בעצמי בכלל. וזה דיכא אותי, כי הרגשתי שמשהו בי מת קצת- כשאני נאלצת להתייחס לחלומות שלי ולרגשות שלי בתור דבר פגום. לא לסמוך על עצמי.
אולי הסיבה ללחץ ולדחיה ולתסכול זה כי זה לא נכון לי. אולי האדם מולי הוא מה שהיה עדיף אם הייתי רוצה, אבל אני לא.
אולי הלחץ הוא כי אני כופה על עצמי.
אני לא רוצה לאלץ את עצמי לרצות!
כל הקטע של להתאמץ לאהוב ולעבוד על זה שייך לאחרי החתונה, שם בכיף אני אעשה את כל זה, אבל לפני החתונה זה כל כך המאה ה16!
ב"ה אני לא חיה לפני 300 שנה ויש לי את הזכות לבחור את בעלי ולא לעבוד על עצמי לאהוב מישהו עם נתונים מתאימים. אז נכון שאולי צריך לשחרר אצלי כמה פחדים, אבל את בעלי אני רוצה לרצות.
אני רוצה שבהתחלה זה פשוט יבוא לי. כמו כולם! אני מסתכלת ימינה ושמאלה ורואה שחתונה זה מסובך אבל גם פשוט. יש לאנשים התלבטויות בשפע לפני חתונה, אבל יש איזו וודאות פנימית. כן, יש פשוט הרגשה שזה זה. זה מה שאני מאמינה בכל הוויתי, במקום הפנימי שלי. באינטואיציה שלי.
שמי שיהיה שלי אולי אני אצטרך להתמודד עם פחדים לגבי חתונה איתו ואולי יהיו בו דברים שישגעו אותי קצת, אבל בראש ובראשונה אני ארצה אותו. ככה פשוט. הבפנים יהיה וודאות שקטה ובחוץ אולי התמודדות מסויימת. וכאן זה הפוך- בפנים לא!! לא!! לא!! ובחוץ אני חושבת שהוא אדם טוב ויכול להיות לי טוב איתו ותכלס הוא די עונה על "הקריטריונים" היבשים שהגדרתי לעצמי.
אני מאמינה שבסוף זה פשוט- כשזה יהיה זה אני ארצה אותו.
לא כמו עכשיו שלא חיכיתי לטלפונים ולא כל כך רציתי,
אבל מצד שני הרגש כן התפתח קצת והערכתי את הבנאדם ואם הייתי ממשיכה עוד אולי ותכלס אני מאמינה שהייתי מתאהבת בו, אבל משהו בפנים לא רצה.
קול #2 לוקח את הדפים ויורד מהבמה, מתוסכל מעט מהדברים שהוא עדיין לא מצליח להסביר ולתרגם מחוויה למילים.
יש לי תודעות על חתונה שאני לא רוצה להיפרד מהן, ברמה הקיומית הן מרגישות לי נכונות.
לא רוצה להיפרד מהמחשבה שמגיע לי להכיר מישהו ולרצות בו נורא והוא בי, ככה בפשטות. שאני ארגיש שבא לי ולא שאני דוחפת את עצמי לזה. זה פשוט כלכך טבעי וקורה לכולם, אז למה שלי לא?
וגם הקטע של האחד.
וכאן אני מגיעה אולי לעניין האימון. ואחריו אני גם אספר מה היה בסוף עם בחור מספר 3.
כשראיתי שזה קורה לי שוב- הבנתי שוואלה יש פה נקודה. המאבק הזה הוא לא מוכרע, והוא מכלה את כולי. אני כלכך כלכך לא יודעת, אין לי שמץ!! אז בפשטות- אני צריכה עזרה מבחוץ. התייעצתי עם אנשים שמכירה והם עודדו להמשיך. ובין השאר גם הגעתי לדבר עם מאמנת לזוגיות, מנוסה, שמטפלת טלפונית.
והיא היתה אולי המפעל הכי טוב לטקסטים שהקול הראשון הרצה בבמת טד הקטנה שנפתחה בתוכי.
והמון אמירות כל כך מבלבלות. היא שאלה על הפחדים שלי ושמעה ממני די הרבה פחדים גדולים, שדרגתי אותם גבוה במדדים של כמה מפחדת.
וכשהיא שמעה על כל מה שעובר עליי רגשית עם הלצאת היא פסקה בלי שום ספק- הבעיה היא בך!
גם אם תצאי עם עוד בנים את תגיבי אותו דבר ותיסגרי, לא משנה כמה הם יתאימו לך.
את מפחדת מחתונה ולכן כשזה מאותת לשם, ככל שיותר טוב, את תהיי יותר סחוטה ויותר תברחי- כי הפחדים יעלו ויציפו.
היא אמרה גם שאין סיבה שאני לא אתחתן עם מישהו מה10 הראשונים שאני יוצאת איתם. וואו, זה קומם אותי. ופה אני חוזרת לעניין האחד שציינתי מקודם..
לא יודעת להסביר, אני פשוט מאמינה שיש איפושהו אחד שמתאים לי. שהמעלות והחולשות מתאימים לי, שהוא חמוד בעיניי וטוב לי ומבין אותי וכיף לי איתו, שאני ארגיש שהוא הגבר שלי ואוהב ואעריך אותו, והוא ירגיש שאני האישה שלצידו ויאהב ויעריך אותי, ונרגיש ברי מזל שמצאנו אחד את השני. שזה פשוט ירגיש זה, ירגיש נכון ומדוייק. שנרצה אחד את השני ונרגיש שאנחנו מקבלים זה מזה ולאט לאט נבנה את המדרגה של נותנים זה לזה.
להגיד שאני אתחתן עם אחד מה10 הראשונים זה מהזה מבאס.
ב"ה יש המון בחורים טובים ונחמדים בעולם, ועם תפיסות דומות לשלי וגם ב"ה כולנו מכילים הרבה תכונות ולכן יכולים למצוא חיבור עם לא מעט אנשים.
זה לא אומר שאני אתחתן עם כל אחד כזה. יש אחד שהוא מתאים לי.
זו הרגשתי.
אבל איך יודעים?
קיצור, מבלבל נורא. האמירה הזו שלה, כל התפיסה הזאת שזה הכל עבודה שלי, והבעיה היא אצלי ואם אני אעבוד על עצמי אני אמצא חיבור ואוכל להתחתן עם בחור טוב, גורמת לי להרגיש שאני לא יכולה לתת אמון בעצמי, שמשהו דווקא בי דפוק.
והקטע היותר מתסכל מכל זה- הוא שמאמנת אחרת שהלכתי אליה פעם בהקשר אחר אמרה ההפך מהמאמנת הזאת- היא אמרה לי בפשטות להקשיב לעצמי.
היא אמרה לי לסמוך על האינטואיציה שלי, כי היא מספרת המון על דברים שהשכל לא מודע אליהם.
היא אמרה להקשיב לחלומות שלי, כי למה שלא יהיה מישהו שעונה עליהם? הרי אני בחורה צעירה בסך הכל, ודי סבבה.
ואולי שני המדוייטים היו עם דגש על עדינות מסויימת ובאמת אני מחפשת "גבר" יותר, שהצד הבולט הוא כזה ועובדים יחד על הרגישות
(מה, אין מישהו שהאיזון שלו מתאים לי? זה חייב להיות או או? סתם תהיה).
ובכלל, גברים אוהבים שהם גברים בעיני הנשים שלהם, ככה שזה טוב ובריא לרצות מישהו שהוא גבר בעיניי.
בקיצור- להמשיך לחפש, לנסות להרגע ולהרפות בדרכים שונות תוך כדי שיוצאת, לתת צ'אנס ראשוני ולהקשיב לרצון.
בכללי, הרגשתי ממנה אמון גדול בי ובשיקול הדעת השכלי ובעיקר האינטואיטיבי שלי. בלי להתבלבל מדי. וכן- לברר את הרצון, דווקא לחדד את החלומות ולחפש לפיהם.
טוב, עניין הגבר זה עוד נושא רציני אבל גם ככה ממש הארכתי. רק אומר ששוב אני מפקפקת בעצמי אם זה רצון טבעי ויש מישהו שהוא גבר בעיניי, פשוט בשטנץ אחר ממה שנפגשתי, או שזה רצון חיצוני, פנטזיונרי, ואולי גבר כזה יהיה רע לי, כי אני צריכה מישהו עם רגישות. ותכלס הכי חשוב בזוגיות זה האהבה של אחר כך וזה שהאדם טוב.
מסובך לאללה, אני יודעת. הזהרתי אתכם.
ופה אני חייבת לספר את סוף הסיפור מבחינת בחור 2#.
אז נפרדתי ממנו.
בחזרה לכתיבה בגלל המאבק בתוכי.
אחרי השבוע שהייתי בדיכאון וסמרטוטה ושסועה מבפנים, ובעיקר מרגישה אבודה ובמבוי סתום שאף אחד לא מבין ולא נותן מענה- גם לא המאמנת הטלפונית ההיא, קמתי בבוקר, וכתבתי.
ופשוט הבנתי שאני חייבת לחתוך. הכל דיבר את הקול האינטואיטיבי הזה. הדף צווח שחור על גבי לבן שאני לא רוצה לרצות. ואז הרגשתי שלא, פשוט לא.
והיתה הקלה.
בהרגשה הפנימית הזאת של- לא- היתה רווחה אינסופית. לא אגזים אם אומר שבשניה ששיחררתי את זה והקשבתי לקול הפנימי שלי ואפשרתי לעצמי להבין שזה לא זה, העולם חזר לצבעוני. הרגשתי שטבעת החנק סביב הצוואר שלי התרופפה, אולי השתחררה אפילו.
אז טלפון ונפרדים והוא מופתע אבל מקבל כל כך יפה. ואחרי הטלפון אני מרגישה ריקנות איומה, ואולי עשיתי טעות?? כי תכלס- זה לא היה לא. ועדיין עד עצם הרגע הזה, שבוע אחרי, אין לי מושג אם קיבלתי החלטה נכונה.
רק יכולה לומר שפשוט לא יכולתי לתפקד ככה, ולפחות לתפקד עכשיו אני יכולה. וכן, למרות שגם אחרי שנפרדתי ממנו הרגשתי נורא באופן מפתיע, ואובדן, (ותכלס כן אהבתי אותו), עם הכלי חזרתי לשפיות ולשלוות נפש, חזרתי לאנרגיות הטבעיות שלי ולשמחת החיים.
אולי כי הוא לא התאים,
ואולי פשוט כי חזרתי למוכר ולידוע ולכן רגוע.
השיחה עם הקואוצ'רית שמאמינה בי קרתה אחר כך, והרגיעה אותי מאוד. וכרגע אני ממשיכה עם השניה, פשוט כי היא ממש מקצועית וכי כלכלית אני יכולה לעמוד בזה.
אבל אין לי קצה חוט.
אין לי כוח לחפש ולהיפגש, עם כל המאבקים האלה.
נמאס לי לפקפק בעצמי, אבל אולי צריך, אבל לא רוצה.
אין לי כוח לצאת ולהתחרפן ככה שוב. להתהפך לגמרי.
ותכלס- אני לא מצליחה לראות איך אני מתחתנת בסוף, פשוט לא.
ואני לא רוצה לעבוד על עצמי לרצות מישהו, זה כל כך מקומם אותי.
ובעיקר, לא מצליחה להבין מה קורה פה ואיך אני יוצאת מהמשבר העמוק הזה שאני לבדי תקועה בו.
מישהו מבין אותי?
