אני נתקלת בתופעה מעצבנת שחוזרת על עצמה-
אנשים יכולים פתאום, אאוט אוף דה בלו, לשאול אותי בנימה מודאגת: "קרה משהו"?, "את נראית עצובה, את בסדר"?, "מקודם הסתכלתי עלייך והיית נראית כל כך מוטרדת, מה קרה?", זה לא קורה כל יום או כל היום, אבל זה קורה מספיק פעמים שזה יטריד אותי. לא מזמן דיילת במטוס פנתה אלי ושאלה "את כועסת?", נותרתי חסרת מילים!
וזה קרה לי היום. משהי פשוט קבעה לי, לא שאלה, ולא שיערה, אלא פשוט באה והניחה עלי את ההנחה הזו, שהיא רואה שלמרות שלפעמים מאד (היא אמרה מאד) קשה לי ורואים שאני עוברת דברים לא פשוטים בכלל, אז זה יפה שאני מצליחה לתפקד למרות זאת. ניסיתי להסביר לה שיש לי קשיים כמובן, כמו לכל בן אדם, וברור שיש ימים טובים וימים פחות, אבל באופן כללי אני אדם שמח, וזו כנראה איזושהי הבעה שאנשים מפרשים לא נכון, אבל היא פשוט נשארה תקועה בהנחה שלה ואמרה לי 'פשוט חשוב שתהיי מודעת לזה'.
ואני מרגישה שכל פעם כשזה קורה זה ממש מערער אותי. אוקי, אז יש לי פרצוף כזה שבהבעה נייטרלית אני מבינה מאנשים שאני נראית קצת נוגה, או מהורהרת. לגיטימי. אבל זה שבאמצע החיים אני מקבלת הערות על מצב הרוח שלי, לפעמים ממש כהנחות מוכחות, זה מרגיש לי פשוט פלישה. תפסיקו לשאול אותי אם קרה משהו, אם אני כועסת/עצובה/או לא יודעת מה. אל תשקפו לי כל הזמן את הרגשות שאתם חושבים שאני מרגישה. זה לא נותן לי את הספייס והמרחב שלי להיות אני. אחר כך אני פשוט מרגישה לחץ ומחויבות לחייך בכוח, להצחיק, להיות שופעת. למה???
מה עשיתי??? בגללכם אני עכשיו נוגה. נבואה שמגשימה את עצמה ![]()
מה אני אמורה לעשות? ממש ישמח אותי לשמוע מכם

)
תמשיכי לצחוק והרבה בעז"ה.. 

