היה נחמד בשבת.
חוץ מזה שלא ממש הצלחתי לישון וקמתי מוקדם בגללה.
ועכשיו אני עייפה רצח.
בנות דודות שלי חמודות.
והלוואי שהיא תבוא לאולפנה. היא יכולה להנות בטירוף.
ואני רוצה שכן ניסע ביום שני. זה יכול להיות מעולה.
ואוף בסוף לא ניסע מחר לים.
עצוב לי.
אני חייבת חייבת כבר ים.
איתה.
טוב, העיקר שהיא נהנית שם. זה חשוב בטירוף.
רק שהיא לא יודעת שזה מכווץ אותי וצובט לי.
עדיף שלא תדע.
וואי אז שיצא בשישי. אמןן. בבקשה אני חייבת.
ים. איתה.
וואו. אני חייבת כבר.
בכלל גם שנים שלא דיברנו.
וואי אני אוהבת אותה.
אימאלה ועוד שניה נגמר חנוכה ויש לי כמויות כמויות של דברים שאני צריכה לעשות. עד סוף חנוכה.
זה נורא.
ואין לי שמץ של מושג איך אני אמורה לעשות את זה.
אה ומחר יש את המסיבת חנוכה של הסניף. מ-דהים.
ואני כבר מזמן נגמרתי.
פתאום חשבתי על זה שאם הייתי עונה לה משהו קצת אחר זה היה נגמר אחרת. והיא היתה נבהלת אולי.
לא עניתי לה מה שנכון באמת. הסתרתי את האמת.
היא לא יודעת.
היא כן אולי קצת. היא הצליחה לשים לב שעובר עלי משהו. לא קשה.
אבל היא לא יודעת מה זה.
עדיף שלא תדע.
אם הייתי אומרת שהלוואי שאלו יהיו הצרות שלנו, זה היה נגמר כל כך אחרת.
טוב. עדיף ככה אולי. שלא תדאג.
אני עדיין מתפדחת ממנה ברמות.
אבל בינתיים זה רק מתפדחת.
עדיף שאני לא אתחיל גם לפחד ממנה כמו שאני מפחדת ממנה וממנה כי הן יודעות.
כן. אני לא צריכה לפחד ממנה.
בינתיים זה מסתכם רק בפאדיחה. שיישאר ככה.
אבל כן. אני ממש ממש מתפדחת ממנה. ברמות.
אם זה יגיע כבר לרמות של פחד זה לא יהיה טוב.
אני באמת מפחדת מיותר מידי דברים.
יותר מידי.
יותר מידי אנשים.
חייבת לציין שלראות אותה פתאום לא עשה לי טוב.
ההפך. עשה לי רע רע רע.
ואז בלילה לא נרדמתי. בגללה.
כשהן התקשרו אליה הדחקתי.
ואז שכחתי מזה שהיא באה.
ואז פתאום בערב אני רואה אותה.
אימאלה. הכל צף. הכל עולה.
טאטעעעעע כל כך לא עשה לי טוב לראות אותה פתאום.
בלי שום הכנות.
והיא באה ומדברת איתי ואני לא מעיזה להסתכל לה בעיניים.
שלא תראה את הפחד המטורף שלי.
שלא תראה את המבט המבוהל.
והיא שואל מה שלומי.
ואני עונה שבסדר.
כאילו מה היא כבר רצתה שאני אגיד לה.
רק רציתי לברוח משם.
אחרי זה הייתי חייבת לשבת.
לקח לי שעות להירגע.
הלב שלי דפק כמו מטורף.
אף אחת לא ראתה את זה.
לא הסתכלתי לאף אחת כדי שלא יראו. הייתי בצד.
אבל פחדתי. פחדתי פחד מוות ואני עדיין מפחדת.
פחד מוות.
ממנה.
ממה שהיא עשתה.
ממה שהיא יכולה לעשות.
מזה שהיא חוזרת שנה הבאה.
מזה שהכל צף ועולה.
ומפריע לי.
וגורם לי לפחד. וללב שלי לדפוק כמו משוגע.
דיי אבא למה היא היתה צריכה לבוא.
ולמה נזכרתי בזה עכשיו.
אני עוד פעם מפחדת.
אני רועדת.
הלב שלי דופק כמו משוגע.
דייי טאטעעעעע
לא יכולה כבר.
חוץ מזה שלא ממש הצלחתי לישון וקמתי מוקדם בגללה.
ועכשיו אני עייפה רצח.
בנות דודות שלי חמודות.
והלוואי שהיא תבוא לאולפנה. היא יכולה להנות בטירוף.
ואני רוצה שכן ניסע ביום שני. זה יכול להיות מעולה.
ואוף בסוף לא ניסע מחר לים.
עצוב לי.
אני חייבת חייבת כבר ים.
איתה.
טוב, העיקר שהיא נהנית שם. זה חשוב בטירוף.
רק שהיא לא יודעת שזה מכווץ אותי וצובט לי.
עדיף שלא תדע.
וואי אז שיצא בשישי. אמןן. בבקשה אני חייבת.
ים. איתה.
וואו. אני חייבת כבר.
בכלל גם שנים שלא דיברנו.
וואי אני אוהבת אותה.
אימאלה ועוד שניה נגמר חנוכה ויש לי כמויות כמויות של דברים שאני צריכה לעשות. עד סוף חנוכה.
זה נורא.
ואין לי שמץ של מושג איך אני אמורה לעשות את זה.
אה ומחר יש את המסיבת חנוכה של הסניף. מ-דהים.
ואני כבר מזמן נגמרתי.
פתאום חשבתי על זה שאם הייתי עונה לה משהו קצת אחר זה היה נגמר אחרת. והיא היתה נבהלת אולי.
לא עניתי לה מה שנכון באמת. הסתרתי את האמת.
היא לא יודעת.
היא כן אולי קצת. היא הצליחה לשים לב שעובר עלי משהו. לא קשה.
אבל היא לא יודעת מה זה.
עדיף שלא תדע.
אם הייתי אומרת שהלוואי שאלו יהיו הצרות שלנו, זה היה נגמר כל כך אחרת.
טוב. עדיף ככה אולי. שלא תדאג.
אני עדיין מתפדחת ממנה ברמות.
אבל בינתיים זה רק מתפדחת.
עדיף שאני לא אתחיל גם לפחד ממנה כמו שאני מפחדת ממנה וממנה כי הן יודעות.
כן. אני לא צריכה לפחד ממנה.
בינתיים זה מסתכם רק בפאדיחה. שיישאר ככה.
אבל כן. אני ממש ממש מתפדחת ממנה. ברמות.
אם זה יגיע כבר לרמות של פחד זה לא יהיה טוב.
אני באמת מפחדת מיותר מידי דברים.
יותר מידי.
יותר מידי אנשים.
חייבת לציין שלראות אותה פתאום לא עשה לי טוב.
ההפך. עשה לי רע רע רע.
ואז בלילה לא נרדמתי. בגללה.
כשהן התקשרו אליה הדחקתי.
ואז שכחתי מזה שהיא באה.
ואז פתאום בערב אני רואה אותה.
אימאלה. הכל צף. הכל עולה.
טאטעעעעע כל כך לא עשה לי טוב לראות אותה פתאום.
בלי שום הכנות.
והיא באה ומדברת איתי ואני לא מעיזה להסתכל לה בעיניים.
שלא תראה את הפחד המטורף שלי.
שלא תראה את המבט המבוהל.
והיא שואל מה שלומי.
ואני עונה שבסדר.
כאילו מה היא כבר רצתה שאני אגיד לה.
רק רציתי לברוח משם.
אחרי זה הייתי חייבת לשבת.
לקח לי שעות להירגע.
הלב שלי דפק כמו מטורף.
אף אחת לא ראתה את זה.
לא הסתכלתי לאף אחת כדי שלא יראו. הייתי בצד.
אבל פחדתי. פחדתי פחד מוות ואני עדיין מפחדת.
פחד מוות.
ממנה.
ממה שהיא עשתה.
ממה שהיא יכולה לעשות.
מזה שהיא חוזרת שנה הבאה.
מזה שהכל צף ועולה.
ומפריע לי.
וגורם לי לפחד. וללב שלי לדפוק כמו משוגע.
דיי אבא למה היא היתה צריכה לבוא.
ולמה נזכרתי בזה עכשיו.
אני עוד פעם מפחדת.
אני רועדת.
הלב שלי דופק כמו משוגע.
דייי טאטעעעעע
לא יכולה כבר.