אני  חושבת שזה דווקא אושר, שיהיה ילד קטן גם כשהגדולים מתבגרים.

ויש היום בדיקות שאפשר לעשות כבר בשבוע 10.

קצת עצוב לי לחשוב שבגלל החשש מאיסור הפלה נמנעים בעצם מלהביא עוד ילדים לעולם. יש חברה שאמרה לי מזמן בפירוש שזאת הסיבה היחידה שלה לא ללדת יותר. תעשו לעצמכם חשבון, אולי תדברו עם הרב שלכם או רב כלשהוא.

רק שתדעו שאם חוששים שילד פגוע יפגע מאד במשפחה יש לפעמים היתרים להפלות. אני הייתי חושבת שחבל לוותר מראש. כדאי שתהיו ביחד בעניין, תמצאו פתרון לחשש הזה מהפלה. אולי לשאול רופא נשים מומחה, אולי יש בדיקות בזמן מוקדם יותר, שבוע 9.. ככל שזה מוקדם יותר קל להתיר הפלה.

באמת מהשיקול שכתבת.

אבל זה לא "מספיק" מבחינתי. גם אם נוריד תסמונת דאון או מחלות קשות אחרות, יש לא מעט סיבוכים בסוף ההריון או בלידה - היפרדות שיליה, רעלת הריון וכו'. אף פעם אין בטחון ב100%. 

והאמת שכן, אני מרגישה שבתקופת ההריון ובשנתיים שאח"כ אני הרבה יותר עסוקה וטרודה עם הקטן ולא התפניתי ל"בעיות" של אלו שעל סף גיל ההתבגרות. אני בהחלט חושבת שאם אמא תהיה עכשיו עסוקה עוד 3 שנים עם תינוק קטן, זה יבוא על חשבונן. באמת. יש כנראה אמהות שכן מצליחות להגיע לכל הילדים. אני לא

יתכן והשיקול הזה היה נכון גם לגבי הקודמים. אבל אז כנראה שלא חשבתי מספיק על המשמעות והסיכונים.

ב"ה נולדו ילדים בריאים.

אני לא בטוחה שזה נכון במצב כרגע "להסתכן" שוב ואולי לאבד את מה שכבר יש.

הבנות שלי עכשיו לפעמים מתלהבות מהקטן.

אבל לא כל הזמן. ובטח שעול הטיפול בו הוא עלי.

זו לא סיבה להביא עוד תינוק. בשבילן.

יש לי חברה רווקה בת 39. ברור שאם היא תתחתן הגיל לא יהווה שיקול כי זה יהיה ילד ראשון.

אבל אם יש כבר ילדים ואם ח"ו ילד פגוע ימוטט את כל המשפחה, אז זה כן שיקול. גם בגיל 30 עם 5 ילדים זה אותו השיקול. (אבל אז אין את השיקול של הכוח לתינוק בריא...)

(יש משפחה בשכונה שלנו שהבת החמישית נולדה פגועה, אני לא יודעת בדיוק מה. אבל אין ספק שזה משפיע על כל המשפחה)

אני שוב מדגישה שהענין הוא לא רק מומים ח"ו אלא בכלל - אין לי אותם כוחות כמו שהיו לי לפני 5 ו 10 שנים.

אני גם באמת לא בטוחה שעם משקל עודף וטריגליצרידים זה כ"כ "בריא" לי להיכנס להריון. 

ובכלל כל ההתעסקות עם התינוק והדאגה לשלומו בשנים הראשונות זה משהו ששואב את כל הפניות שלי. אולי אצל אחרות זה לא ככה.

למשל יש לנו מדרגות בבית, וכשאני נזכרת בשלב שהקטן התחיל ללכת ולטפס - זה המון להיות איתו כל הזמן ולהשגיח כל שניה, ולבדוק שהגדולים סגרו את השער, ואי אפשר להשאיר אותו לבד עם הגדולים, ואני לא לגמרי פנויה להיות עם הגדולים כי אני משגיחה עליו וכו'.

יכול להיות שהאמהות האחרות "משחררות" יותר (או שסתם הן התחלנו בגיל 19 וגם עם רווח של 3-4 שנים "הספיקו" ללדת הרבה ילדים)

אני לא נותנת לחצות כביש עד גיל 9, ולא נותנת לבנות שלי ללכת לבד בחושך וכו'.

אז זה אומר שאני הרבה יותר "טרודה" בכל הדברים האלו.

בקיצור, אני לא חושבת לשנות את ההחלטה אלא רוצה "להשלים" איתה שלא תכאב לי ותציק לי יותר.

(מנסה להבין למה זה בכלל מציק לי)

היו לה אומנם 6 ילדים, אבל היא רצתה עוד. בעלה לא כל כך רצה והיתה לה סכרת הריון פעמיים כך שהרופאה אמרה לה להפסיק.

אני רואה אותה עכשיו, אחרי 10 שנים - ממש פורחת, הילדים כבר גדלו, הקטן בן 10, והזמן שלה בידה. היא עשתה הסבה תעסוקתית, לומדת ועובדת בדברים שמעניינים אותה, התחילה לעשות ספורט, לצאת הרבה יותר, כל מני דברים שאני לא חולמת עליהם עכשיו...

לכל דבר יש יתרונות וחסרונות. יש כאלה שיולדים בגיל 40 ונהנים מהקטן שיעזוב את הבית בגיל יחסית מאוחר. יש כאלה שרוצים להשקיע יותר בגדולים, וגם בעצמם כשיש עדיין כוחות.

5 ילדים זה לא מעט, תעשי מה שטוב לך והעיקר שתהיי שלמה עם ההחלטה שלך ולא תחשבי "מה" ו"אילו".

ובאופן כללי, אני חושבת, שכדאי להחליט על משהו, וזהו. לא להסתכל לצדדים, וגם לא לאחור - כי זה לרוב לא עושה טוב.

(ואני יצאתי מהמרוץ הזה מההתחלה, כי הילדים שלי מטיפולים, יש לי 4 כרגע, ואם יהיו 5 - אני אהיה ממש מאושרת. אני אשמח גם ל-6, אבל לא אשתגע בשביל זה, וגם לא אשתגע בשביל ה-5, מתפללת שילך יחסית בקלות, כי כרגע עם 4 כיף לי אבל הייתי רוצה עוד... בית עם 5 ילדים - נראה לי בית מלא, וכל ילד הוא עולם ומלואו)

הקטן שלך עכשיו בן 3.5 - זאת אומרת שתהיה לך הפסקה ארוכה של יותר מ-4 שנים.

יש משהו בקטן שבא אחרי הפסקה די ארוכה ויש ילדים גדולים בבית- גם הילדים יותר מתגייסים לעזור איתו, גם אין את האחד שלפניו שלוקח המון כוחות. ילד כזה - הוא הרבה פעמים ילד של פינוק - גם אותו מפנקים הרבה וגם הוא מפנק את ההורים... יש לך שתי בנות גדולות - את יכולה גם להתייעץ איתן. אולי בא להן והן מוכנות לעזור לך? זה גם יתן להן אחריות, ויש בזה משהו כיפי לעזור בגידול הקטנטנים... תבדקו, ותחליטו לגופו של עניין.

ובכל מקרה - אל תשווי. תעשי מה שטוב לך מהשיקולים שלך בלבד ולא משיקולי הסביבה. להרגיש "נחותה" כי מה? כי לא הצלחת להביא לעולם יותר מ-5 ילדים? 5 זה המון! ובאמת מה שהכי חשוב זה להשקיע בגידול שלהם ולא רק ללדת אותם...

כך שאני מבינה מה את מתכוונת. הוא נולד כשזו שלפניו היתה בת 4 ורבע. (הוא בן 3.5 ועדיין יונק )

הבנות גדולות, אוטוטו אחת בפנימיה והשניה חוזרת לקראת 5. הן כבר בקושי בבית אז בטח שלא שייך לעזור ולקחת אחריות.

הרב בורשטיין עצמו מעולם לא היה כנראה בגן עדן לראות היכן כל אחד יושב/ת..

ב. זו גם שטות מוחלטת אם לוקחים את זה כפשוטו. ברור שמי שגידלה לעם ישראל שנים עשר ילדים - יש לה זכות אדירה, יותר מאשר פחות.. כמו כל אדם שעשה הרבה מצוות. קל וחומר דבר עצום שכזה.

אלא מה? שיש גם ענין של ביחס ליכולת. ואז לפעמים זה "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין ליבו לשמיים" ו"לפום צערא אגרא" (לפי המאמץ - השכר). לא לכולם רמת הקושי אותו דבר.

אבל לעשות כאילו ענין של "מה בכך" מריבוי ילדים, ח"ו. תלוי בכל מקרה לגופו.

ג. אכן הרצון הבסיסי אצל אנשים בישראל, ל"עוד ילד".. הוא דבר יפה מאד. זו לא רק שאלה של "המקום בגן עדן"... זה גם של העוה"ז. אבל אכן, לא כולם וכל הנסיבות, אותו דבר.

או יולדים מרצון ומשמחה, או "מהכרח ומשוואה סביבתית".

מה שאני באתי להדגיש - זה שיש את הענין של הערך. הערך העצום, האובייקטיבי, לעם ישראל, לעולם, לעצמנו, לרצון ה' - של כל ילד וילד.

וב"ה שבענין הכ"כ יסודי ונפלא הזה - ה' נתן לבני האדם הישרים, גם רצון גדול ושמחה גדולה, והם הנותנים כח להתגבר על קשיים במהלך גידול ילדים, ואפילו לראות בהם ממש חלק מהענין העצום הזה.

ואנחנו רואים, שכאשר בני אדם תופסים באופן עמוק ערך של דבר, וחייהם בנויים כך - אז זה גם משפיע ממש בפעל על יישום הדבר; לא פחות - ויותר - מהרגשת "כיף" טבעית. והראָיה - שלא בבמקרה אצל משפחות עם השקפת עולם תורנית, יש בד"כ יותר ילדים. הרי גם לאחרים יש הרגשות "טבעיות".. אלא שתפיסת העולם, פועלת חזק - לשני הכיוונים: גם לכיוון של שמחה בריבוי ילדים, וגם לצערנו לכיוון של דיכוי הרגש הטבעי הזה, ע"י "חשבונות" כאילו-רציונאליים....

בכלל, השמחה בחיים, הרצון להוסיף חיים, גם היא באופן טבעי שייכת לתפיסת עולם שלימה, המתבטאת בערכים, בהסתכלות, בצורת החיים. נובעת מהנשמה שלנו. ואנו רואים, ב"ה, שבמדינת ישראל, שביעות הרצון, שמחת החיים, גדולה בהרבה ממדינות "נאורות" אחרות - ובמקביל, גם הילודה, ולא רק אצל דתיים.

ולכן, יש ערך גדול ונפלא, ומשמח, לכל ילד נוסף (בשביל להבחין תיאורטית בנקודה, נאמר שאם יש למשפחה אפשרות שיהיו להם יותר ילדים, ואין להם כל סיבה שלא להוסיף, לא אובייקטיבית ולא סובייקטיבית, אלא "סתם" מחליטים כך או כך - אז ברור שלמי שמחליט להוסיף, יש יותר זכות. זכות עצומה..)

אבל אכן - ללא סתירה לכל הנ"ל - קראתי שוב את דברייך, שורה אחרי שורה, ובהנחה שגם את מדברת לא על מי ש"סתם" מחליטים להמעיט בילודה - אז אני מסכים עם מה שכתבת.

[וזה לא רק לגבי האשה, גם לגבי האיש..]

האם יש ערך בעיקר למספר הילדים או גם לאיכות הגידול של הילדים.

כי אין ספק שאם אלד עוד ילד - 3 שנים אני אהיה עסוקה בעיקר בו וסביבו (אין מה לעשות, הוא זוחל וצריך לראות מה מכניס לפה וכו'), אני אהיה יותר מתוחה וכו'. 

הגדולים יכולים להסתדר גם בלעדיי.

ואז השאלה אם אני לא "מפספסת" את הגדולים.

נכון שהם כבר הרבה לא בבית, והגדולה שלי בכלל רוצה ללכת לפנימיה. 

אבל אולי ערכית נכון יותר "להשקיע" עכשיו בהם?

לנסוע איתם לטיולים ודברים שעד עכשיו נמנענו כי תמיד היה קטן וזה היה יותר קשה ומסובך?

(מודעת לזה שיש הרבה שכן מסתדרות. לא יודעת, אצלי לא עובד. אפילו עכשיו הרבה פעמים אני נרדמת בעצמי כשאני מרדימה את הקטן ואז לא יוצא לי כמעט לשבת עם הגדולות בכלל)

כי תחושות סובייקטיביות, הן סובייקטיביות. ואם למישהי יש "חששות", לפעמים - לא תמיד - הן עלולות לייצר את עצמן..

אבל אם מנתקים רגע מהאישיות הספציפית שלך - אז בוודאי שאין כל הכרח לפספס את הגדולים.

יש צורת מבט, שככל החסד והנתינה שלנו גדלים, גם כחות הנתינה כלפי אחרים כך. מתגדלים.

אבל צריך באמת לחיות את זה..

(הנה את כותבת, שנמנעתם מטיולים כי "תמיד היה קטן וזה היה יותר קשה ומסובך".. ואישית לא נתקלתי אף פעם שבגלל תינוק היה "יותר קשה ומסובך" לעשות טיול. ההיפך - יותר כיף.. אז כנראה שכנ"ל, קשה לנתק בין תחושות אישיות למציאות)

ובוודאי ש"מספר ילדים" זה דבר עצום. זה ערך ואיכות בעצמו. אבל להעריך את "רמת המתח" אצלך והשלכותיה, מול הדבר העצום הזה - אי אפשר לעשות ב"שלט רחוק"... על כל פנים, לא אני..

זה שייך לזה שהזמן מוגבל.

אני לא נפגשת עם חברות או קוראת ספרים או רואה סרטים או עושה דברים "לעצמי" (חוץ מאשר מכינה דברים לעבודה ואז לעיתים גולשת לקרוא וללמוד דברים חדשים).

אני כמעט כל הזמן עם הילדים. אבל הזמן הזה הוא נניח מ4 עד 10 בלילה.

בזמן שאני עסוקה עם אחד, אני לא יכולה להיות פנויה לחלוטין לשני.

אז או שמחליטים שמביאים ביביסיטר לאחה"צ והיא מטפלת בקטנים (מכירה מישהי עם 8 ילדים שעושה את זה), או שיש כאלו שאצלן הקטנים ב7 במיטה ואז יש זמן פנוי לגדולים (אני כבר 10 שנים מנסה וזה לא מצליח לי) או שאין ברירה ואחד בא על חשבון השני, ואז "מטפלים" בילד שהכי צריך אותך (זה שלא יכין ש.ב. בלעדייך למשל) וזה ש"בסדר" ויכול להסתדר לבד בעצם "מגדל" את עצמו. ומה הוא מקבל ממך בעצם, חוץ מאשר שירותי כביסה?

זו כנראה תחושה סוביקטיבית שלי שנובעת מהרגשה שאני לא נותנת הרבה תשומת לב לבנות הגדולות שלי, כי הן מסתדרות לבד - קוראות או מעסיקות את עצמן לבד ובעצם "לא צריכות אותי".

אולי סתם אני מרגישה כישלון שהגדולה רוצה ללכת לפנימיה כי אני מרגישה שלא טוב לה בבית.

קשה לדעת. הכל הרי סובייקטיבי...

את אמא טובה, מאד אחראית, וחושדת בעצמה שמא לא עושה מספיק...

ולגבי הגדולות - אכן לא תמיד צריך "עודף חינוך". ילדים אכן מסתדרים לבד.

ולא נכון שאת רק נותנת "שירותי כביסה" - זו שטות מוחלטת.. הילדים קולטים בעיקר את האיכפתיות שלך, צורת היחס, ההיענות כשהן צריכים משהו. הרגשת הביטחון והחום בבית. זה "מעצמו"..

תהיי זמינה אליהן כשהן רוצות, תתענייני כמה דקות בכל יום מה קורה, איך עם החברות, איך הלימודים, איך ההרגשה - ואל תדאגימידי. עין פקוחה..

ולא תכניסי לעצמך שאם היא רוצה פנימיה - סימן שלא טוב בבית. חבל עלייך... זה ממש לא כך. מרגישה בסיס מספיק בטוח מהבית - ורוצה לנסות..

אבל לא יוצא לי כמעט לדבר איתן

(הן עסוקות בחדר שלהן, אני עם הקטנים למטה)

היא אומרת שככה היא לא תריב עם אח שלה...

זה ש"קשה" לי עם ההרגשה של:

"הייתי מאוד רוצה 6 ילדים אבל אני זקנה/בעלי זקן (בעלי כמעט בן 48)/אין לנו כוחות/אנחנו לא מסתדרים עם הילדים שיש/אנחנו לא יודעים איזה "בעיות" עוד יהיו עם הקטן כשיגדל וכו'

הייתי רוצה להיות שלמה עם ההחלטה כמו אמהות שמרגישות ש5 ילדים זה מספיק טוב בעבורן וזהו, הן לא צריכות יותר.

זה בעצם מה שהייתי רוצה, לשמוח במה שיש ולא להרגיש "כשלון" בגלל מה שאין

"כישלון" גם היום.

ואם תביאו עוד  ילדים, גם לא תהיו כישלון.

ואתם לא "זקנים"...

ונראה שמתפקדים יפה מאד עם ילדיכם.

בכל מקרה, את לא "כישלון". לגמרי לא.

אבל את ההחלטה, איש לא יוכל לקבל במקומכם. נושא רציני מידי.

אולי תתייעצו, באופן בלתי מחייב, עם רב חשוב שאתם סומכים עליו - וזה יקל.

הנושא היה "סגור" מבחינתנו.

בכל זאת בעקבות הדיון פה העליתי שוב מול בעלי. הוא שוב העלה את הנקודות נגד, הוא מרגיש שהילדים כרגע לא מקבלים את תשומת הלב שהם צריכים (הוא דוקא חושב שהקטנים לא, אני מרגישה שהגדולות לא. אבל אולי זה בגלל שהוא יותר מדבר עם הגדולות ואני יותר נמצאת עם הקטנים). וכן, גם החשש ממום (שהיה שונה לו היה לנו ילד אחד אבל עכשיו זה משהו שצריך לקחת בחשבון).

ובסוף גם אמר שהוא מודאג בקשר לגיל שלו - יותר משלי - אם יהיה ילד/ה נוסף/ת - הוא יהיה לפחות בן 60 בבר/ת מצוה שלו וזה מוגזם.

שאלתי אותו אם כדאי להתיעץ עם הרב, הוא אמר שאין מה, הרב לא יחדש לנו שום דבר.

אז אני לא יודעת מה הטעם "לנג'ז" לו עוד ועוד. 

אני רק מחפשת דרך להשלים עם זה. אבל אולי צריכה סתם לא לחשוב ושיעבור הזמן וזה לא יהיה רלוונטי...

ללכת לבקר יותר לאחיינים שלי "ולהנות" מלשחק איתם בלי כל ה"עול" של לטפל בהם בלילות/כשהם חולים וכו'?

בגיל 60 אתה "סבא"

לא "אבא" לילד בר מצוה

ככה בהרגשה שלו

אני יודעת שיש אבות שנולדו להם ילדים גם בגיל 50 ו 60 אבל אני לא ככ בטוחה שילד שההורים שלו כאלו "זקנים" שמח בזה. אולי אני טועה

שבודדתי לעצמי איך הייתי מרגישה אם היה לי עוד ילד באמצע (לפני הקטן). 

אז לכאורה היו לי 6 ילדים. האם אז הייתי מרוצה ולא רוצה עוד אחד עכשיו?

אני חושבת שהתשובה היא שלילית. כי באמת ידיי עכשיו מלאות עבודה עם כל הרצף שקיים כרגע, אני לא חושבת שמה ש"חסר" לי כרגע זה עוד ילד בגן חובה.

אני דואגת מה יהיה עוד 10 שנים, אם אז לא תהיה לי עבודה רבה עם הילדים... (ואולי כן, מי יודע איזו עבודה תידרש עם הקטן) ולכן ההפרש הוא שקובע.

מצד שני אני כן מרגישה שיש משמעות ל"שלב" שבו אתה נמצא, אם אתה הורה למתבגרים או הורה לתינוקות וכו'. ואחרי 13 שנה, כשאתה כבר ב"מתבגרים" זה אולי קצת קשה לעשות שוב סוויץ' לתינוקות. (נניח גם היום כבר "משעמם" לי ללכת לגינה, כאילו מיציתי כבר את הענין הזה. אולי באמת כבר מתאים לי לעבור ל"שלב הבא")

אבל 2 הגדולות הן בנות, בנות 12 ו 13.5 כך שלכאורה הן יותר עצמאיות.

אבל עכשיו כשחשוך מוקדם אני לא מרשה להן ללכת לבד בחושך ולכן מסיעה אותן לחוגים/סניף וכו'

יש לי כבר את הקטן בן ה 3.5. בעקרון איתו עכשיו מתחיל ה"כיף" בלי הדאגות של תינוק קטן ולא עצמאי וכו'.

לא חושבת שה4-5 שנים האלו זה מה שיעשה אותי צעירה. אצל הרבה מהאמהות שסביבי, יש להן אולי יותר ילדים באמצע או גדולים משלי אבל הקטן אצל רובן גם בן 3-4 כמו אצלי.

אגב, את עזרת להורייך עם אחיך הקטן?  כי הבנות שלי לא ככ אוהבות לעזור (עושות את זה קצת כשאין ברירה)

נראה לך שהיא היתה מסתדרת או שהיה לה מאוד קשה?

(שוב אומרת, הן שומרות עליו כשאני צריכה להקפיץ מישהו, אבל לא אוהבות לעשות את זה הרבה. לא בטוחה שאי פעם החליפו לו חיתול. הן גם לא עושות בייביסיטר לאחרים וכו')

אם הייתי עכשיו בת 33 או 35 זה היה פחות לוחץ

מצד שני, גם כנראה היה לי יותר מרץ והריון עצמו היה יותר קל

זה קושי של כמה שנים - גם ההריון וגם השנתיים-שלוש הראשונות שצריך להסתובב סביבו ולהשגיח כל הזמן וכו'.

לולא זה היה בדיוק על השנים ה"קריטיות" של הגדולים, זו אולי לא היתה בעיה.

אבל אני מרגישה שזה בדיוק השנים שהגדולות עדיין בבית ואולי ראוי "להשקיע" בהן מחשבה ותשומת לב (לא שאני יודעת איך, אבל לפחות שהן לא ירגישו שאמא כל הזמן עסוקה עם ההריון/התינוק)

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....