היא אמרה אתמול שהיא תתקשר.
ואז ב01:15 היא שולחת- אוף לא התקשרתי... ושמחר בנסיעה בעז"ה. ושהיא מתגעגעת.

אני צריכה כבר לדבר איתה.

אבלאבל.

פתאום אני מפחדת.
מפחדת לשמוע את הקול שלה.
מפחדת שזה יציף.

אני לא יכולה לדעת מה יקרה.
איתה אי אפשר לדעת.

יאא טאטעעעע
למה???
למה דווקא איתה זה צריך לקרות.
אימאלה כי היא באמת הבנאדם היחיד אולי שאני קצת מתחברת אליה.
ואז איתה הכל לא ברור.
כי אי אפשר לדעת במה אני אזכר אם אני מדברת איתה.
או שהיא תדבר על זה.

דיי טאטעע למהה.

כי אוף אני צריכה אותה.

אבלאבל.

וואי.
וכשניפגש אז היא תדבר על זה. בטוח.
ואז זה יציף אולי.

ואוף סתם אתמול שאלתי אותה משהו על היום והיא אומרת שהיא לא יודעת כי זה קרה.
בום.

כמו שאמרתי. אי אפשר לדעת.



(כי היא לא יודעת מה שהיה.

אני בחיים לא אגיד לה.

מצד אחד זה טוב.
כי ככה היא יכולה לדבר על זה בחופשיות.

אם היא לא תוכל לדבר על זה איתי היא נראלי תרגיש מתוחה ולא משוחררת.

מצד שני זה רע.

כי לי זה מציף. ומכאיב.

אבל אני בחיים לא אגיד לה.)




אין לי כל כך מה לעשות עם זה.



אבל אוף.

כי לפעמים זה ממש מציף ומכאיב.
ועכשיו שאני חושבת על מה שהיה עם **** ומה שסיפרתי לה, זה כן היה סיפור.
זה היה כואב. מאוד.

אז אוף אבא למה.

דיי היא ילדה כל כך נסיכה. נשמה טהורה. באמת.
אוהבת אותה כל כך. היא חסרה לי עכשיו.
אני רוצה לפגוש אותה ולדבר איתה.

אבל אני מפחדת.

כי מי יודע מה יקרה.


טאטעע למהה. למה.