"לתקתק עסקים כרגיל"?...

אם הוא עובד הרבה ונמצא הרבה מחוץ לבית, ואין ברירה - אז כל הכבוד לו. ואם הוא עייף/רעב כשמגיע - אז אם יש לך היכולת, באמת מצוה גדולה לקבל את פניו בטוב, ולדאוג שיהיה לו משהו לאכול. אחרי הכל - עובד בשביל כולם. סוף סוף יכול להרגיש קצת "בית".

אבל זה לא אמר שלך אין מקום לנהוג גם כן כמו שאת.

וכי לא קורה לך עם הילדים, שאת שמה להם איזה משחק והולכת קצת לנוח, אפילו שתיאורטית היית עושה משהו יותר "לכתחילה" איתם?... 

נכון שלפעמים, ילדים לא מבינים דבר כזה, וכאילו "אין לך ברירה". אבל גם הוא בעבודתו - שזו המקבילה לטיפולך בילדים - לא עושה מה שבא לו... אם הוא רוצה "להיות הוא" בעבודה ולהחליט לצאת קצת לטייל, הוא יכול?..

בא הביתה, נח קצת. למה נראה לך שזו פריוולגיה שלך אין. 

אם את היית אומרת לו שהרגע גמרת עם הטיפול בילדים וממש אין לך כח לדבר, לא היית יכולה ללכת לנוח?

אלא מסתבר שיותר אפשרי להתארגן בבית שכאשר הוא מגיע יהיה לך רגע פנאי, מאשר לו אחרי יום רצוף של עבודה.

מה שכן, כדאי בהזדמנות לחשוב ביחד, מתי אפשר שיהיה לכם זמן נינוח לשוחח - זה דבר חשוב.

נשמע שמה שהכי מפריע לך זה הזמן שהוא בא הביתה אז תדברו על זה. תסבירי לו מה היית רוצה שיקרה כשהוא בא ואולי תמצאו פתרון ביחד.

לי פעם ממש הפריע שבעלי חוזר מהעבודה בערב מורעב. ולא יכול לעשות כלום עד שהוא אוכל. אז אחרי איזה שיחה ששמעתי אמרתי לו שייקח תמיד עוד אוכל לדרך הביתה שיאכל משהו לפני שהוא מגיע. אז עכשיו הוא מגיע יותר רגוע, יותר רואה מסביבו מה המצב ולא צריך דחוף לאכול. מסוגל לקלח ילד או להכין חביתות לפני שהוא מתיישב לאכול.

גם בענייני טלפון שמעתי המלצה ממישהי באיזה שיחה, שהבעל יסיים את ענייני העבודה מחוץ לבית ויכנס לבית עם פניות לאישה והילדים. אפשר להשאר עוד כמה דק' בחוץ, אם יש רכב אז ברכב לסיים את ענייני העבודה לשעה שעתיים הקרובות ואז להכנס הביתה. אפשר לעשות אותו דבר עם כמה דקות להרגע מהיום. זה מצריך גם סבלנות של האישה להיות עוד קצת זמן לבד, אבל כשהבעל יגיע הוא יהיה שם כולו ולא עם הראש במקום אחר.

ומה עושים כששני בני הזוג חוזרים ביחד מהעבודה?! 

כשכתבתי שאני תמיד צריכה לשדר עסקים כרגיל, שברגע שאני נמצאת עם הילדים, אז אין לי פריבילגיות להגיד: לא אכין להם אוכל, הם יהיו רעבים, לא אדאג להם כי אני עייפה..

ברור שאני איכשהו מוצאת דרכים להתמודדות עם זה.. כי אני גם בן אדם

אבל לי יש פחות פריבילגיות להתנהג לפי הכוחות שלי, ולו יש..

וזה מפריע. שברור מאליו שאם הוא עייף אז צריך להבין את זה ואם אני עייפה קצת פחות, כי יש ילדים שדורשים..

היא הסבירה מציאות, שהיא ביום בבית עם הילדים - ולכן באופן טבעי לא יכולה לומר כעת אין לי כח.. כי הם ידרשו.

וכשהוא עייף כשחוזר בערב מהעבודה, אז צריך "להבין" את זה - ואילו  הילדים במשך היום, לא "יבינו" אותה..

ברור שהמשוואה לא רציונאלית - גם מפני שגם הוא לא יכול בעבודתו במשך היום לומר שהוא עייף ומפסיק.. וגם כי המנוחה שהוא רוצה בערב אינה זו שגורמת שלה לא תהיה אפשרות לומר "פוס".. כשהיא עוסקת במשך היום עם הילדים.

זו הבעת תחושה, שיוצאת לפעמים מנשים אגב העיסוק המתמד עם הילדים, הגם שיודעת שאין הנידון דומה לטענה... 

וכדאי לא לתת עצות לוחמניות בנוסח "את ממש לא חייבת להסכים לזה", ולהכניס אידיאולוגיות שגם הוא צריך להיות שותף בענייני הבית..

אי אפשר לדעת אם היא אכן עובדת, מהודעתה מסבתר שלא, או שעכ"פ לא מס' השעות שהוא. גם לא הלינה על חוסר שותפות בענייני הבית, אדרבה אמרה שהכרחי שיחזור בשעה כזו. וגם לא אמרה שאינו עוזר כשיכול.

את לא הבנת כ"כ על מה היא מדברת, וגם את ה"הווי" של נשים במצבה.

הרי את רואה שהיא עצמה אישרה שכך הם פני הדברים.

היא אמרה שבעלה עובד וחוזר בשמונה בערב, והיא נמצאת עם הילדים.

ולכן, לכתוב לה דבר כזה, זו עצה "לוחמנית". אין לה קשר למציאות המדוברת.

התגובה שלך, היתה על הודעה שלה, ועל כך הגבתי, להסביר את המציאות אצלה. אז מה שייך שהיא אישרה ביחס אליה ולא ביחס לתגובתך...

שכאשר יש אשה עובדת ואיש עובד, במקביל, אז ראוי גם שתהיה שותפות בנטל בבית, ושאם אשה אינה חשה שזה כך - טוב שתדבר עם בעלה על הנושא, לא היתה כל בעיה, וגם לא הייתי מעיר על כך (אם כי גם אז, לא טוב לכתוב לאשה על בעלה "את ממש לא חייבת להסכים לזה".. זה לא סגנון שמרבה שלום בין איש לאשתו, גם אם לא מתכוונים לכך וגם אם התוכן נכון).

[ואף אחד לא התעניין בלאשר או לא את "כונותייך". זה בסדר]

באופן טבעי, כשמישהו/י מגיב על הודעה, ההנחה היא שהוא מגיב עליה, ולא תיאורטית על העיקרון שאינו שייך ספציפית במקרה זה.

אכן, יתכן שבגלל שקראת רק את ההודעה שלה שעליה הגבת, טעית בהבנת המקרה. קורה.

קודם כל, היא לא דיברה על זה. לא על  חופשת מחלה שהוא לוקח ולא היא. הרי ה"השוואה" היתה לסוף היום כשהוא חוזר, שזו השוואה לא רציונאלית כמובן. וכמו שהסכימה בעצמה. זו "הוצאת קיטור" די מצויה ומובנת תחושתית, גם אם לא לגמרי רציונאלית.

גם בעלך לא יכול לקחת עבורו "ימי מחלה" ללא הגבלה. ואם יקח - זה בערך מקביל למצב שאת צריכה שיקח עבורך. והנה את אומרת, שאפילו אם יקח - הוא עובד קצת מהבית - שזו בדיוק המקבילה לטיפול שלך. הנה את מסבירה, שלא תתעלמי מהמצב בבית גם כשהוא נמצא, י זה חלק מ"עבודתך".. בדיוק הכמו שהוא לא יתעלם מעבודתו גם כשהוא בחופשה, כי זה חלק מעבודתו. יפה. שני אנשים אחראים ומסורים.

אבל ההרגשה שענייני הבית זה "בלי הפסקה".. זו הרגשה ידועה, שאכן יש בה הרבה אמת. אלא שזה לא קשור לבעל, שנמצא כ"כ הרבה שעות בעבודתו (ו"מחלה", זה באמת חריג). 

ואני באמת חושב, שכדאי לאשה לתרגל לפעמים "שחרור אחריות" לזמן מה (זה קשה, כי אכן זה ענין פסיכולוגי שבא מתכונה מאד חיובית). תלוי כמובן בגיל הילדים וביכולת שלהם קצת לעזור בכך - אבל לסגור לפעמים את דלת חדרה, לנוח ולקרוא ספר, גם אם יהיו קצת "קולות" ובלאגן.

או, כשזה לא אפשרי, לקחת מידי פעם בייביסיטר לזמן מה, ולצאת להתאוורר. 

למי שחשה כך - לדעתי זה באמת חשוב ושווה.

גם אני לפעמים מביאה ביביסיטר רק בשביל לשחרר קצת את עצמי. בשביל לשבת על הספה עם ספר, או משהו אחר. לא בשביל לנקות ולסדר

בקיץ שתוציא אותם לגינה לשעה שעתיים ובחורף שתשחק איתם בסלון ואני נכנסת לחדר לנשום קצת שקט עם עצמי

אגב אני גם אישה עובדת, אומנם לא כמוהו בצורה מאוד בולטת (עובד בכמה עבודות),

אבל בעניין של זוגיות אני מחפשת הדדיות.

גם לי קשה כל היום להענות לדרישות, ולפעמים בסוף יום אני זקוקה למענה מצידו.

אבל תמיד עליי להבין שהוא עייף/ רעב/ זקוק למנוחה (שלא באשמתו, עובד באמת מאוד קשה. אבל בכל זאת...)

לפעמים גם אני רוצה את ה"פריבילגיה" להרגיש שאני פועלת בהתאם לכוחותיי

לקחת איזו הזדמנות שהוא לא כ"כ עייף (אולי מוצש"ק, אחרי שהילדים ישנים).

להתחיל מזה שאת מאד מאד מעריכה את ההשקעה שלו בעבודות, בשביל כולכם.

אח"כ, שאת ממש מבינה את הצורך המוצדק לנוח כשחוזר, לקבל פינה חמה וארוחה חמה.

ואח"כ - לומר שאת רוצה להעלות משהו שנוגע אלייך (אבל אל תעשי "השוואה" כמו כאן..).

תאמרי שכתוצאת אגב של המצב, את לא מוצאת, לפעמים כשאת צריכה, את האפשרות בסוף היום לפרוק אליו, לספר, לקבל "כתף".

אז את מבינה שזה קשה אחרי יום עבודה, אבל אם יוכל, למשל אחרי שאוכל טוב, נח קצת, להקדיש מידי פעם זמן אלייך, שאת תוכלי לקבל את המענה הזה שאת זקוקה לו מצידו - את ממש תשמחי.

בכללי, איש שמח להיות משענת לאשתו. יתכן שאכן יוכל לארגן כך את הזמן אחרי שחוזר, כדי שלפחות מפעם לפעם אפשר יהיה לתת לכך מקום.

[זה לא בדיוק קשור ל"פועלת בהתאם לכחותייך", וגם לא מה שיתן לזה מענה ישיר. אבל היכולת הזו בסוף יום, אכן נותנת מענה במובן שיש לך אפשרות לשתף ולפרוק, כולל לומר שהיה לך יום לא פשוט לפעמים...]

ראיתי שאת מרוצה מהתגובה של ד.

בהצלחה!

וחיבוק לך פותחת

נשמע שיש הרבה מעבר למה שהצגת כאן

כי הבית הוא מקום העבודה והוא לא משמש לה הפוגה ומנוחה כמו שהוא משמש לבעלה שחוזר עייף ממקום העבודה?

לאן היא יכולה ללכת כשהיא רוצה לנוח מהבית?

מי מקבל אותה כשהיא עייפה/רעבה וכדומה?

בד"כ האישה דואגת לעצמה ולכל השאר, ואין כ"כ מי שיעשה את זה עבורה,

במיוחד אם הבעל עובד שעות רבות וחוזר גמור.

האם הבנתי נכון?

אני אישית הנמכתי ציפיות מעצמי וגם מבעלי,

הילדים גדלו יותר ואני מעבירה להם חלק מהסמכויות - זה גם חינוכי וגם פרקטי.

כך רמת התסכול יורדת שאני לא לבד במערכה שנקראת בית (ברור שאף לא נמצאים עקרונית לבד, אך לפעמים טכנית הנטל ברובו נופל על האישה)

ויש לי יותר פניות וזמן לצרכים האישיים שלי.

לבעל את ה'כמה-דקות' של מנוחה כשהוא מגיע הביתה. 

אמרה שגם היא עובדת.

מי אומר כמה היא יכולה ומה הצרכים שלהם.

כלומר על זה שאני אעבוד פחות. ב"ה יש ילדים וגם הם זקוקים למענה

ומבחינת כוחות אני בודאי שלא אוכל להתמודד עם כמה וכמה עבודות במקביל

האם יש לכם מטרה שהוא עובד ככ הרבה ויום ארוך? תחשבי אם כן תשיגו את המטרה והעבודה תפחת.

האם הוא הולך לבקר את ההורים שלו ?

האם טוב לו בבית לא לוחצים מתלוננים ונותנים הרגשה של חוסר? 

את אישה שנשמעת אוהבת את בעליך מאד ואת זקוקה לנוכחות שלו, אז אולי פעם בשבוע לצאת לעשות ערב נחמד בלי קטורים ובכינות.רק לרצות להיות שם איתו.

האמת עם יש אהבה בניכם הזמן יעשה את שלו והוא ירצה להיות יותר לצידך.

בהצלחה

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....