בכל גיל, כך זה נראה,
נראה כי העולם שייך הוא לי.
בתחילה, הכל שלי
אמא היא שלי, הבימבה היא שלי, גם הביסלי, וכל רצונותיי ייעשו, אחרת אצרח וימלאו את רצונותיי.
אחר כך, אני היא המחליטה
לאחר מכן, מסתבר, שלא אני היא המחליטה, אך כל העולם משתקף בעיניי,
ולכל מקום שאלך יחייכו אליי,
יצבטו בלחי, ומבטי ימיס לבבות קשוחים.
בשלב מסויים זה יגיע.
העולם שייך לצעירים, לב גועש, ים והשתוללות, אש וגופרית, משהו שצריך לנצל ולמשאב, לפעול ולעשות, ומי שלא היה צעיר, לא יוכל להבין זאת.
והנה, עדיין צעירה אנכי,
אך כפסע ביני לבין האישה בת תשעים. לא בגיל, כי אם בבינה.
האם כשאגיע לגיל זקנה ארגיש שהעולם שייך לצעירים? האם אקנא? מתבוננת אני בגילאים הבוגרים, באלו שחוו את כל הגילאים, ומשתאה.
חושבתני שלא. כמו שאיני מקנאה כרגע בבת החמש עשרה שבתיכון.
אינני מקנאה, משום שהיא בתוכי.
כל גיל הוא בתוכי, בת השנה, בת החמש, בת העשר והחמש עשרה.
אם כך, מקווה אני, כי כאשר אהיה בת תשעים, כפסע לפני המעבר לעולם האחר, לא ארגיש פספוס והחמצה.
העולם הוא בידיי, אך כמו שאני לא תפסתי אותו, גם הצעירים אינם יכולים לתפסו.
וגם עם שיער שיבה, אחייך אל בת העשרים שמולי, ושבתוכי.
ואתם, אמרו לי, למי העולם שייך?
*הקטע נכתב לאחר התבוננות בהווי העולם.
טבע הצעירים להתעסק בעצמם ולעיתים קרובות נדמה כי המבוגרים נשכחים, ואינם חשובים עוד,למרות שהיו שם. כיצד הם מרגישים? הרי גם אנחנו עוד נגיע לשם.. ומן הסתם שאין זה עוול, כי כך ברא השם את העולם, אז מהי נקודת הפואנטה?.. יש פה איזה עניין
נראה כי העולם שייך הוא לי.
בתחילה, הכל שלי
אמא היא שלי, הבימבה היא שלי, גם הביסלי, וכל רצונותיי ייעשו, אחרת אצרח וימלאו את רצונותיי.
אחר כך, אני היא המחליטה
לאחר מכן, מסתבר, שלא אני היא המחליטה, אך כל העולם משתקף בעיניי,
ולכל מקום שאלך יחייכו אליי,
יצבטו בלחי, ומבטי ימיס לבבות קשוחים.
בשלב מסויים זה יגיע.
העולם שייך לצעירים, לב גועש, ים והשתוללות, אש וגופרית, משהו שצריך לנצל ולמשאב, לפעול ולעשות, ומי שלא היה צעיר, לא יוכל להבין זאת.
והנה, עדיין צעירה אנכי,
אך כפסע ביני לבין האישה בת תשעים. לא בגיל, כי אם בבינה.
האם כשאגיע לגיל זקנה ארגיש שהעולם שייך לצעירים? האם אקנא? מתבוננת אני בגילאים הבוגרים, באלו שחוו את כל הגילאים, ומשתאה.
חושבתני שלא. כמו שאיני מקנאה כרגע בבת החמש עשרה שבתיכון.
אינני מקנאה, משום שהיא בתוכי.
כל גיל הוא בתוכי, בת השנה, בת החמש, בת העשר והחמש עשרה.
אם כך, מקווה אני, כי כאשר אהיה בת תשעים, כפסע לפני המעבר לעולם האחר, לא ארגיש פספוס והחמצה.
העולם הוא בידיי, אך כמו שאני לא תפסתי אותו, גם הצעירים אינם יכולים לתפסו.
וגם עם שיער שיבה, אחייך אל בת העשרים שמולי, ושבתוכי.
ואתם, אמרו לי, למי העולם שייך?
*הקטע נכתב לאחר התבוננות בהווי העולם.
טבע הצעירים להתעסק בעצמם ולעיתים קרובות נדמה כי המבוגרים נשכחים, ואינם חשובים עוד,למרות שהיו שם. כיצד הם מרגישים? הרי גם אנחנו עוד נגיע לשם.. ומן הסתם שאין זה עוול, כי כך ברא השם את העולם, אז מהי נקודת הפואנטה?.. יש פה איזה עניין
ותודה! 
