היי,
אחרי קשר רציני וארוך, מוצאת את עצמי במקום מבולבל, מלאת התלבטויות.
אשמח לשמוע את דעתכם ודעתכן🙂
סליחה מראש על החפירה *-*
אז ככה, אני באה מבית שפחות מגדיר את עצמו השקפתית, אבל נחשבים לבית תורני-דתי-חרדי.
עוד לפני שהתחלתי לצאת לדייטים, היה לי "ברור" מה אני רוצה: בחור דת'ל תורני, בוגר, חכם ומכיל. אלו דברים שממש חשובים לי ולא דמיינתי את עצמי מסתדרת בלעדיהם.
אממה, עם הזמן הבנתי שלא כל מה שאני רוצה זה מה שיש, יצאתי עם בחור כיפי להחריד,אבל היה בינינו פער תורני גדול. יצאתי עם חכם אבל יבש להחריד. בחור תורני אבל בשמיים מדי או ילדותי.
מהפחד שלי שאני אולי בררנית מדי, החלטתי לתת צאנסים אבל זה אף פעם לא הלך.
בקיצור, מדייט לדייט, השקעה ועוד השקעה, וכלום.
ואז הגיע האחד, בחור יחסית צעיר, רק כמה חודשים הפרש, אבל על פניו מבחינת שאיפות תורניות הרגשתי שאנחנו פשוט על אותו גל, אז החלטתי לתת צאנס כי מבחינתי הוא היה ההכי טוב שפגשתי, מפגישה לפגישה התקדמנו והתחלתי להרגיש זוגיות, דאגה אמיתית בלב למישהו הזה שאני נמצאת איתו, ציפיה לכל שיחה, הערצה למידות הטובות שלו.
ואז התחילו דברים לקרטע, הוא אמר לי שהוא החליט להישאר ללמוד בישיבה גם לאחר החתונה ללא הגבלת זמן (כמובן אם צריך יצא לעבוד) , עברתי ימים של התלבטות קשה, פתאום כל מה שדמיינתי ורוד וקרוב הלך והתנפץ, והבנתי שאני צריכה לבחור.
ובחרתי בו, אבל בתנאי שנגור קרוב למקום העבודה שלי. ופה חשוב לי להדגיש משהו, יש בי אהבת תורה מאד גדולה, אני יודעת שאולי אפילו בהרבה בהשוואה לאחרים, אבל בבית שלי זה לא היה כזה ברור מאליו שמישהו יושב ולומד, לא משהו שדמיינתי שיהיה בעלי, גבר עובד זה תמיד היה נראה לי חלק בלתי נפרד מהגבריות.
ובכל אופן אהבת התורה ניצחה. על דבר אחד לא הסכמתי לוותר וזה על מקום מגורים, הסברתי לו שעל זה אני ממש פוסלת.
המשכנו לצאת, וראיתי שהבחור מאד מבולבל, ביקש הפסקה פה הפסקה שם, עד שלבסוף נפרד.
בסופו של דבר חזרנו, אבל נפרדנו מסיבות שונות, הפעם מיוזמתי.
ועכשיו אני מוצאת את עצמי ממש מבולבלת, הבחור הזה היה בדיוק ההפך באופי ממה שחיפשתי, רגיש מאד מאד, לא טיפוס שקל לו ללמוד, שכונה כזה של חפלות, אפילו מראה חיצוני שלא ידעתי אם אני מתחברת אליו או לא.
אבל מצד שני היו בו הרבה תכונות שממש אהבתי. כמו אהבת תורה, שמחה, אמונה, מסירות, כנות, אפילו כנות רגשית שיכולה להתפרש כלא גברית היתה אצלו כ"כ יפה בעיני. (אבל גם בו זמנית קצת ילדותית. ) יתרונות שהם גם חסרונות, וחסרונות שהם גם יתרונות. אווף 😣
ועכשיו אני במקום של להמשיך הלאה(מנסה), תוך עבודה של חשבון נפש עם עצמי: אז מה את מחפשת?.
ואני עונה לעצמי: לא יודעת. פשוט לא יודעת.
עובדה שכל מה שחשבתי לפני התברר לי שיכול להשתנות.
אני נמצאת במקום של התלבטות גדולה, לחפש מישהו שרוצה ללמוד רוב היום? חצי יום או רק בערבים?
אקדמאי או "סתם אחד פשוט"?
דת"ל מהמגזר או דווקא עדיף חוזר בתשובה/דת"ל שבחר במגזר (כמוני)?
שאלה בעיקר לנשים (; זה נורא אם יש פער אינטלקטואלי לטובת האישה? זה לא גורם לכן להרגיש פחות הערצה לגבר?
מעמידה לעצמי יתרונות מול חסרונות של כל דבר ועדין לא יודעת להחליט.
כן, אני יודעת שחתן זה לא רשימת מכולת, ויודעת שהבחירה בסופו של דבר תהיה שלי, אבל קשה לי כל כך עם זה שאיבדתי את ה"סיווג" הזה של מה אני מחפשת.
גם חושבת לפעמים שאולי אני בררנית, אבל איך למען ה' מתפשרים?
אחרי קשר רציני וארוך, מוצאת את עצמי במקום מבולבל, מלאת התלבטויות.
אשמח לשמוע את דעתכם ודעתכן🙂
סליחה מראש על החפירה *-*
אז ככה, אני באה מבית שפחות מגדיר את עצמו השקפתית, אבל נחשבים לבית תורני-דתי-חרדי.
עוד לפני שהתחלתי לצאת לדייטים, היה לי "ברור" מה אני רוצה: בחור דת'ל תורני, בוגר, חכם ומכיל. אלו דברים שממש חשובים לי ולא דמיינתי את עצמי מסתדרת בלעדיהם.
אממה, עם הזמן הבנתי שלא כל מה שאני רוצה זה מה שיש, יצאתי עם בחור כיפי להחריד,אבל היה בינינו פער תורני גדול. יצאתי עם חכם אבל יבש להחריד. בחור תורני אבל בשמיים מדי או ילדותי.
מהפחד שלי שאני אולי בררנית מדי, החלטתי לתת צאנסים אבל זה אף פעם לא הלך.
בקיצור, מדייט לדייט, השקעה ועוד השקעה, וכלום.
ואז הגיע האחד, בחור יחסית צעיר, רק כמה חודשים הפרש, אבל על פניו מבחינת שאיפות תורניות הרגשתי שאנחנו פשוט על אותו גל, אז החלטתי לתת צאנס כי מבחינתי הוא היה ההכי טוב שפגשתי, מפגישה לפגישה התקדמנו והתחלתי להרגיש זוגיות, דאגה אמיתית בלב למישהו הזה שאני נמצאת איתו, ציפיה לכל שיחה, הערצה למידות הטובות שלו.
ואז התחילו דברים לקרטע, הוא אמר לי שהוא החליט להישאר ללמוד בישיבה גם לאחר החתונה ללא הגבלת זמן (כמובן אם צריך יצא לעבוד) , עברתי ימים של התלבטות קשה, פתאום כל מה שדמיינתי ורוד וקרוב הלך והתנפץ, והבנתי שאני צריכה לבחור.
ובחרתי בו, אבל בתנאי שנגור קרוב למקום העבודה שלי. ופה חשוב לי להדגיש משהו, יש בי אהבת תורה מאד גדולה, אני יודעת שאולי אפילו בהרבה בהשוואה לאחרים, אבל בבית שלי זה לא היה כזה ברור מאליו שמישהו יושב ולומד, לא משהו שדמיינתי שיהיה בעלי, גבר עובד זה תמיד היה נראה לי חלק בלתי נפרד מהגבריות.
ובכל אופן אהבת התורה ניצחה. על דבר אחד לא הסכמתי לוותר וזה על מקום מגורים, הסברתי לו שעל זה אני ממש פוסלת.
המשכנו לצאת, וראיתי שהבחור מאד מבולבל, ביקש הפסקה פה הפסקה שם, עד שלבסוף נפרד.
בסופו של דבר חזרנו, אבל נפרדנו מסיבות שונות, הפעם מיוזמתי.
ועכשיו אני מוצאת את עצמי ממש מבולבלת, הבחור הזה היה בדיוק ההפך באופי ממה שחיפשתי, רגיש מאד מאד, לא טיפוס שקל לו ללמוד, שכונה כזה של חפלות, אפילו מראה חיצוני שלא ידעתי אם אני מתחברת אליו או לא.
אבל מצד שני היו בו הרבה תכונות שממש אהבתי. כמו אהבת תורה, שמחה, אמונה, מסירות, כנות, אפילו כנות רגשית שיכולה להתפרש כלא גברית היתה אצלו כ"כ יפה בעיני. (אבל גם בו זמנית קצת ילדותית. ) יתרונות שהם גם חסרונות, וחסרונות שהם גם יתרונות. אווף 😣
ועכשיו אני במקום של להמשיך הלאה(מנסה), תוך עבודה של חשבון נפש עם עצמי: אז מה את מחפשת?.
ואני עונה לעצמי: לא יודעת. פשוט לא יודעת.
עובדה שכל מה שחשבתי לפני התברר לי שיכול להשתנות.
אני נמצאת במקום של התלבטות גדולה, לחפש מישהו שרוצה ללמוד רוב היום? חצי יום או רק בערבים?
אקדמאי או "סתם אחד פשוט"?
דת"ל מהמגזר או דווקא עדיף חוזר בתשובה/דת"ל שבחר במגזר (כמוני)?
שאלה בעיקר לנשים (; זה נורא אם יש פער אינטלקטואלי לטובת האישה? זה לא גורם לכן להרגיש פחות הערצה לגבר?
מעמידה לעצמי יתרונות מול חסרונות של כל דבר ועדין לא יודעת להחליט.
כן, אני יודעת שחתן זה לא רשימת מכולת, ויודעת שהבחירה בסופו של דבר תהיה שלי, אבל קשה לי כל כך עם זה שאיבדתי את ה"סיווג" הזה של מה אני מחפשת.
גם חושבת לפעמים שאולי אני בררנית, אבל איך למען ה' מתפשרים?
