"בימים ההם בזמן הזה". אבא, שר ב'מנגינה' (אם ניתן לקרוא לה בכלל מנגינה), בנוסח הג'רבאי הנצחי, ואמא, מנסה לגבור עליו במנגינה המקורית והרגילה.
אני עומדת קרוב קרוב, מנסה לספוג מעט מהאור, מתבוננת בנרות המהבהבים, מתבוננת במשפחה שלי.
פתאום זה צף ועולה; הימים החשוכים, ששום חנוכיה בעולם לא הייתה יכולה להם. אני נזכרת בחושך ההוא, שהעיב אפילו על הפינות המוארות יותר של הבית.
עולה מולי תמונה של עיניים כבויות, נטולות מבע, נטולות חיים. והנה, עכשיו, אני עומדת מול החנוכיה המוארת, ועולה מולי תמונה אחרת, של עיניים דולקות, עיניים שזיק של חיים ניצת בהן. אני מתבוננת בה, והלב שלי גואה מאושר. גואה מתודה שאני חייבת לו, ורק לו.
אז נכון, שום דבר עוד לא מושלם. זה תהליך. ואכזבות הן חלק אינטגרלי ממנו, העיניים עוד לא נוצצות.
אני בוהה בנר הקטן, שממשיך לדלוק, למרות הכל. אני מתבוננת ורואה איך הוא ממשיך; ומטפס למעלה, שואף לעוד.
ואז אני כבר בטוחה: יש תקווה. כן, למרות הכל, יש ויש.
בימים ההם בזמן הזה.
אני עומדת קרוב קרוב, מנסה לספוג מעט מהאור, מתבוננת בנרות המהבהבים, מתבוננת במשפחה שלי.
פתאום זה צף ועולה; הימים החשוכים, ששום חנוכיה בעולם לא הייתה יכולה להם. אני נזכרת בחושך ההוא, שהעיב אפילו על הפינות המוארות יותר של הבית.
עולה מולי תמונה של עיניים כבויות, נטולות מבע, נטולות חיים. והנה, עכשיו, אני עומדת מול החנוכיה המוארת, ועולה מולי תמונה אחרת, של עיניים דולקות, עיניים שזיק של חיים ניצת בהן. אני מתבוננת בה, והלב שלי גואה מאושר. גואה מתודה שאני חייבת לו, ורק לו.
אז נכון, שום דבר עוד לא מושלם. זה תהליך. ואכזבות הן חלק אינטגרלי ממנו, העיניים עוד לא נוצצות.
אני בוהה בנר הקטן, שממשיך לדלוק, למרות הכל. אני מתבוננת ורואה איך הוא ממשיך; ומטפס למעלה, שואף לעוד.
ואז אני כבר בטוחה: יש תקווה. כן, למרות הכל, יש ויש.
בימים ההם בזמן הזה.
- לקראת נישואין וזוגיות