תהא הסיבה אשר תהא - רגשית/נפשית, כזו שיושבת על משקעי עבר, או נטיה גנטית - כמו אמא, לסלידה ממגע, טיפול הומאופתי יגע בנקודה המדויקת ויאזן את הרתיעה. 

אני לא חושבת שגם אצל אמא שלי זה נטיה גנטית. היא גדלה עם אמא עוד יותר קשה.

יחסית לאמא שלה היא עוד במצב יותר טוב.

איך טיפול הומאופטי יכול לטפל במשקעי עבר?

אם זה לא היה עולה כל כך הרבה כסף הייתי שמחה לנסות. מקסימום אם לא יעזור אז לא. אבל זה יקר מדי בשביל לסמן V שניסיתי

את יכולה למצוא מטפלים גם ב 350-400 שקלים.

בהשוואה לסדרות אימון (קואוצ'ינג) למשל או לפגישות רצופות אצל פסיכולוג, זה זול,, ויעיל במיידי, אם הולכים למישהו/י טוב/ה.

טיפול הומאופתי הוא תמיכה במה שהנפש מתמודדת איתו. גם טיפול הומאופתי בתסמינים פיזיים מטפל קודם כל בנפש או בנטיית האישיות, ומשם מתרחשת ההחלמה הפיזית.

נוגעים בנקודה הריגשית המדוייקת אצל המטופל - לצורך העניין, אם גם את וגם אמך הייתן ניגשות לטיפול כזה, יתכן שהייתן מקבלות כל אחת חומר הומאופתי שונה בהתאם לתפיסה האינדיווידואלית של כל אחת לקושי הרגשי המסויים הזה ובהתאם לתכונות האישיות שלכן.

ז"א זאת כל העלות?

נזכרתי - אפשר לקבל טיפול הומאופתי גם במרפאות לרפואה אלטרנטיבית של קופות החולים.

אפשר לנסות לברר שם לגבי עלות.

מילים טובות, מחמאות אני נותנת בשפע, משדרת את האהבה שלי לילדים

הבעיה זה כשילד בא ומבקש חיבוק ואני לא מסוגלת לתת

ניסיתי לשבת עם עצמי על זה, עולה לי  אסוציאציה לא פשוטה, לא מסוגלת לפרט.

אולי באמת שווה לשקול עזרה מקצועית בנקודה הזאת.

תודה

איזה סוג של עזרה מקצועית מומלץ?

מה אתה מציע

לצערי אני מכיר את זה מקרוב..

גם לי היה ככה כשהייתי ילד, והיה לי מאד קשה לחבק, ובכלל להראות גילויי אהבה.

מה שעשיתי זה פשוט לשבור את זה בכוח

התחלתי לחבק חברים סתם ככה.. אבל ממש חיבוק חזק (ומועך חח)

להגיד בכל הזדמנות לחברים וקרובים שאני אוהב אותם  (ןזה היה ממש קשה בהתחלה להוציא את זה מהפה)

אבל ברוך ה' בסוף זה נשבר..

והיום זה הרבה הרבה יותר קל, ולפעמים אפילו ממש בא לי לחבק מישהו 

מומלץ מאד!! בהצלחה

אני צריכה לחשוב על זה... באמת קשה לביצוע

אתה יודע למה היה לך קשה מאד לחבק או להראות גילויי אהבה?

ההורים שלי לא היו משהו בלהראות חיבה (וגם די תוקפניים)

ת'אמת אני בעיקרון התכוונתי, שלעומת פעם, שאם מישהו היה מחבק אותי הייתי די פאסיבי או מחבק בקושי 

כיום אני מחזיר חיבוק מכל הלב...

אבל ההערה שלך חשובה.

לא באופן כזה קיצוני אבל גם לי קשה עם הגדול ( בן 9) שבא אלי ורוצה חיבוק ונשיקה 

כאילו כבר לא מרגיש לי טבעי. מצד שני מרגישה אותו דבר גם עם אמא שלי למרות שלה אין בעיה עם חיבוקים ונשיקות.

אין לי פתרון פשוט מנסה לא להראות לו את זה ומאפשרת את החיבוק והנשיקה

צרת רבים חצי נחמה... 

הבעיה שלי קשה לאפשר את זה

מכיון שלדעתי החיבוק הוא חיבור גדול לילד וגם העברה בדרך בלתי אמצעית את האהבה והאכפתיות, את צריכה להתאמץ ולתת חיבוק.

שימי לעצמך מטרה לתת כל יום חיבוק אחד.  זה יהיה קשה אבל תעבדי עם השכל, ותעשי  מכורח ולא מרצון.  בסוף תתרגלי.    תזכירי לעצמך כמה הילד צריך את זה ומגיע לו.

אולי אפשר גם לדבר עם הילדים כל כמה זמן, שיחה יזומה, על כך שאת ממש אוהבת אותם.   לפעמים גם דיבור (אפילו אם מאולץ) שובר קצת את החומות.

בקיצר, תכריחי את עצמך.    ואולי כדאי ללכת לעזרה מקצועית.   יכול להיות שמספר מועט של פגישות יעשה פלאים.

בהצלחה לכולנו

לפעמים אני מנסה לעבוד עם השכל ולאפשר אבל זה קשה לי ממש

ואני כן מביעה אהבה במילים ואומרת לילדים הרבה מילים טובות

אבל באיזשהוא מקום יש לי איזה מנגנון הגנה פנימי לעצור לפני שזה יגיע לשלב שהמילים שלי יגרמו לילד לבוא לבקש חיבוק. בקיצור - בעיה בעיה

אוף

לנסות להשלים עם אמא שלך דווקא, למרות הכל, לאחרונה החלטתי שאני מקבלת את אמא שלי למרות הכעסים שהצטברו כלפיה. ככה היא וזהו. ואנחנו מתחילות להתקרב ואני מרגישה שמשהו בנפש שלי יותר מבריא. וגם היחס שלי כלפי הילדים שלי השפר

עשיתי הרבה עבודה בעניין הזה ואפשר לומר שהשלמתי איתה בתוך עצמי

כבר אין לי כעס או שנאה. אבל גם אין לי רצון להתקרב. היא מה שהיא והיא לא תשתנה. יש לה דפוסים שרעילים בשבילי ויותר בריא לי לשמור על מרחק רגשי מסוים ממנה.

הבעיה שחסך נשאר חסך, זה לא כעס לא פתור.

טוב שבגיל הצעיר זה לא כך. זה הגיל הכי קריטי מבחינה זאת.

גיל 9-10, כבר לא כ"כ נורא. בנים בגיל הזה, לפעמים כבר לא צריכים את זה מאמא.

אבל הבעיה, שכאשר רוצים את "דוחה". זה באמת ממש לא טוב.

יפה שאת מרגישה "איומה" עם זה. חשוב שיש את המודעוּת.

כנראה שזו באמת תוצאה של ה"רתיעה" של אמך, שחשת כילדה. 

מזל שבעלך הצליח לשחרר אותך מזה ביחס לעצמך. זה צעד חשוב. מרגישה אהובה - זה נותן גם יותר אפשרות לאהוב.

קודם כל, תנתקי בתוכך בין אהבת הילדים לחיבוקם. אל תחשבי "כמו אשה".. שלא מחבקת - לא אוהבת. ח"ו. אהבה זה קודם כל בלב, בפנים. תשבי מידי פעם, תחשבי על הילדים שלך, בנחת; ממש תרגישי כמה את אוהבת אותם. אול תפחדי... זה לא אומר שאת כבר צריכה לחבק..

שהילדים ירגישו שאמא אוהבת, מעריכה, אומרת מילים טובות, מהלב. זה חשוב מאד. 

בנוגע ליכולת לחבק, לפחות כשהם "מבקשים" את זה - נראה שכדאי לטפל, אבל לא באופן של "לחפור" יותר מידי בתוכך. סה"כ, אם את יכולה לאהוב את הילדים, אוהבת אותם - ומרגישה שכל הבעיה היא באקט הזה, ואת הרי יודעת ממה זה בא, וגם שהשתקמת מזה - אז חבל לחפור הרבה. זו כאילו "בעיה טכנית" - איך מנתקים בין האסוציאציות שבפנים, לבין ההתנהלות העכשווית.

דומני שכדאי לך לנסות לפנות לטיפול קוגנטיבי. זה קצר טווח, ואם מועיל - אז מועיל היטב..

הבעיה זה שאני דוחה אותם כשהם רוצים. זאת הבעיה.

וזה לא שילד בא לבקש חיבוק ואני אומרת לו תעזוב אותי. יכול להיות שהוא בא לבקש חיבוק ואני מחבקת אותו. אבל הידים מחבקות ובפנים אני מתפוצצת ומתה שהוא כבר יעזוב אותי מעצמו כי אני לא רוצה להראות לו שאני דוחה אותו.

אבל ברור לי שילד מרגיש את זה גם בלי שאומר. ילדים אלופים בלהרגיש את ההורים שלהם. מה גם שלא תמיד אני מצליחה להתגבר וכן משדרת חוסר סבלנות.

באוירה הכללית הילדים כן מרגישים אמא אוהבת, מעריכה, אומרת מילים טובות.

מאד נזהרת מביקורת - זה דורש ממני הרבה עבודה כי גדלתי עם אמא מאד ביקורתית ושלילית ולקח לי הרבה זמן להבין שאני עושה את זה בלי להרגיש (בעלי היה מציב לי מראה פעם אחרי פעם עד שפיתחתי את המודעות)

לגבי אופן הטיפול - זה לא מרגיש לי "בעיה טכנית" להפך, גם כשאני מצליחה "להתגבר" ולחבק זה גומר אותי מבפנים. זה מרגיש לי כמו בעיה רגשית עמוקה.

מה שאמרתי על ה"טכנית".

אבל קודם כל, מה שאת עושה כעת זה טוב מאד. זה שאת מצליחה "מבחוץ" להתגבר - זה יפה, אחראי.

מה שאני אמרתי, דבר ראשון, זה לשים לב אל התחושה שלך מבפנים. לא כשמחבקת. להתבונן בטוב שבילדים, בנחמדות שלהם, להרגיש אהבה גדולה אליהם, ולהבין שאהבה אינה תלווית-חיבוק. הכי חשוב שיהיה לך מבפני את הרגש הזה, והילדים גם חשים בכך.

להיזהר מביקורת, חושב מאד. לשים לב אל הנקודות הטובות בהם, להגיד להם אותן. זה גם יעבוד על עצמך מבפנים, להיות מוציאה לפעל טוב שאת רואה, להיות לא ביקורתית, מבפנים. אשרייך שכך בעלך.

לגבי ה"טכנית" שעליה כתבתי:

הכוונה, שיש כאן בעיה, לכאורה, של אפשרות הניתוק בין מה שעברת לבין כעת. כלומר, אין לך בעיה רגשית לאהוב את הילדים, לחוש אהבה. כשאת מחבקת בגיל לא ממש קטן, זה מעלה אצלך "חסימה", אע"פ שרגע קודם, ממרחק חצי מטר, יכולת להרגיש לגמרי אוהבת את הילד... אז אפשר "לחפור" בענין הפסיכולוגי, שאת ממילא מודעת לו וגם התקדמת בן הרבה - ואפשר לנסות לנתק בין מה שמבפנים גורם רתיעה אינסטינקטיבית, לבין המציאות הנוכחית. זה מה שעושים בטיפול קוגנטיבי. לא סותר את שימת הלב העדינה, שבעצם הילד הוא עדיין קצת ילד-קטן, כמו מקודם.. 

משל לאדם שיש לו אובססיה כלשהי. הוא כאילו "מוכרח" לעשות משהו. לפעמים ההיפך. מתַרגלים אותו (הן ע"י הצפה מודעת של הענין, והן ע"י יכולת להתעלם בשעת מעשה) להתנתק מזה. כאשר המציאות תהיה שאת יכולה לעשות את זה בלי "להתפוצץ" מבפנים, זה יירגע עם הזמן, תוכלי גם לחוש את הנחמד.

זה הכיוון שעליו דיברתי. כמובן, קשה לדעת מרחוק, וגם צריך לשאול בעל מקצוע. אבל נראה ששווה לנסות לברר. 

זה קושי שאני צריכה לפתור עם עצמי

לא מרגיש לי נכון להעמיס את זה עליהם.

יכול להיות שאצלך זה מתאים כי הם קטנים. ואז את יכולה להציג דברים בצורה מסוימת וככה הם יקבלו את זה. עם ילדים גדולים יותר זה יותר מורכב

תודה על המילים החמות. זה ממש מחזק

האמת שיש משהו במה שאת אומרת, זה כאילו גם ככה כבר כאן רק שלא מדברים על זה

מצד שני אולי הרתיעה שלי מלדבר על זה זה שדיבור ופתיחות יוצרים בדר"כ קירבה ויש לי את הפחד ליצור קירבה גבוהה מדי שתוביל אותי שוב להתנגשות עם אותה בעיה מסובך,נכון?

ומחשבה נוספת שעולה לי - ששיחת כזאת זה בעצם לחשוף את הפגיעות שלי וזה כנראה משהו שאני לא מרגישה שאני יכולה לעשות עם הילדים שלי ובעצם עם אף אחד בעולם חוץ מבעלי. רק איתו אני יכולה להיפתחת ככה וזה באמת מאד מקרב ומחבר. אבל כלפי כל שאר העולם יש לי תדמית כאילו "מושלמת" שאני לא יכולה. 

טוב, את מציפה לי נקודות שאני לא יודעת מה לחשוב, הכל מתבלבל לי.

אני טיפוס מאד רגיש, אני נחשבת חברותית ויש לי הרבה חברות, מכרות וידידות אבל רק אני יודעת בתוך תוכי שבאמת אני לא נפתחת באמת לאף אחת כי אין לי את האמון הזה באנשים שיאפשר לי את זה.

וזה אולי קשור לילדות, תחושת הדחיה שספגתי מאמא שלי בגיל כל כך צעיר - כנראה זה מה שפוגע באמון הזה בעולם. תחושת האמון הבסיסית שלנו כלפי העולם נבנית דרך תחושת הבטחון שאנחנו מקבלים מהסביבה שבה אנחנו גדלים בגיל מאד מאד צעיר.

זו גם הסיבה שאני כל כך נחושה לטפל בזה, כדי לא לפגוע בילדים שלי. בבניה של תחושת האמון והבטחון שלהם בעולם.

אני באמת שמחה שכשהם קטנים אין לי את הבעיה הזאת ב"ה כי אז זה הכי קריטי אבל גם בהמשך זה חשוב נורא.

ילד לא יכול לעכל ולתפוס שלאמא לא טוב לחבק אותו.

מוטב ש"ירגיש" שמשהו לא לגמרי, מאשר שזה יהיה מקובע אצלו שככה זה..

ולגבי בני אדם, מזל שיש את בעלך שאיתו זה אחרת. אז יש לפחות פינה שבה יש את המציאות של האמון. ברגע שהתחושה הזו קיימת, אפשר להרחיב אותה.

אולי כדאי מפעם לפעם, לשבת עם עצמך כמה דקות, ופשוט להתבונן בטוב באנשים שאת מכירה, חברות וכד'. זה יבנה בהדרגה משהו מבפנים. כמו כן, גם בנקודות של טוב שיש בעצמך. בנחת.

ולא חייבים באמת מול כל העולם לחשוף "פגיעוּת". טוב שיש לאדם גם רשות היחיד משל עצמו.  פתיחות ואמון, זה לא דווקא הוצאת הכל מול כולם.. מותר לאדם בסיס של עצמו, שמתוכו הוא יותר קשר של שיתוף ואמון, ובמידה שהוא רוצה ובמה שהוא רוצה. גם זה אמיתי.

ילד לא יכול לעכל ולתפוס שלאמא לא טוב לחבק אותו.

מוטב ש"ירגיש" שמשהו לא לגמרי, מאשר שזה יהיה מקובע אצלו שככה זה..

זה המילים שלא הצלחתי לנסח

ומסכימה גם עם שאר הדברים.

לכל אחד ואחת שטורחים להתייחס ולהגיב

אני מקבלת פה הרבה נקודות למחשבה ועצם פתיחת הנושא לדיון משחררת לי משהו מה"שד" הזה

ששרשור כזה, זה פטנט טוב.

את לא עומדת ישירות מול חברה, שאז ה"מנעולים" צפים...

ובלי משים, בעצם את רואה שאפשר לדבר על דברים, לשתף ולשמוע, וזה לא מערער כלום באישיות. ואדרבה, "משחרר" דברים.

סוג של כביש-עוקף..

בגיל כזה, הרבה ילדים, בעיקר בנים, נרתעים מעצמם מחיבוק.

זה שהם מגיעים אליך לחיבוק - זה אומר שהם רוצים בקרבתך ובמקום המנחם ואוהב שלך.

זה ממש לא מובן מאליו בגיל כזה.

ואת צודקת, שאם הם מרגישים רתיעה - זה לא טוב, אבל אם הם באים, סימן שהרתיעה לא כל כך נוראית, אז אל תחמירי עם עצמך מדי. את יכולה לטפל, אבל זה לא נשמע בעייתי מדי..

(כשהבן בן ה-10 שלי נוגע בי רוצה קרבה, וזה ממש לא חיבוק, סתם נשען עלי או נוגע, אני ממש נהנית מזה ומתפלאת.. מבחינתי זה ממש לא מובן מאליו.. וגם אצלנו - לא היו חיבוקים ונישוקים בגיל כזה - רק נשיקת שבת שלום וכאלה...)

המצב לא כזה גרוע כמו שהרגשות אשמה שלי מציירים לי אותו

ובאמת עם הסיעור מוחות שעשיתי פה בפורום ועם כל התובנות שקיבלתי פה - אני כבר מרגישה שיפור עם עצמי ועם הילד.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....