תהא הסיבה אשר תהא - רגשית/נפשית, כזו שיושבת על משקעי עבר, או נטיה גנטית - כמו אמא, לסלידה ממגע, טיפול הומאופתי יגע בנקודה המדויקת ויאזן את הרתיעה. 

אני לא חושבת שגם אצל אמא שלי זה נטיה גנטית. היא גדלה עם אמא עוד יותר קשה.

יחסית לאמא שלה היא עוד במצב יותר טוב.

איך טיפול הומאופטי יכול לטפל במשקעי עבר?

אם זה לא היה עולה כל כך הרבה כסף הייתי שמחה לנסות. מקסימום אם לא יעזור אז לא. אבל זה יקר מדי בשביל לסמן V שניסיתי

את יכולה למצוא מטפלים גם ב 350-400 שקלים.

בהשוואה לסדרות אימון (קואוצ'ינג) למשל או לפגישות רצופות אצל פסיכולוג, זה זול,, ויעיל במיידי, אם הולכים למישהו/י טוב/ה.

טיפול הומאופתי הוא תמיכה במה שהנפש מתמודדת איתו. גם טיפול הומאופתי בתסמינים פיזיים מטפל קודם כל בנפש או בנטיית האישיות, ומשם מתרחשת ההחלמה הפיזית.

נוגעים בנקודה הריגשית המדוייקת אצל המטופל - לצורך העניין, אם גם את וגם אמך הייתן ניגשות לטיפול כזה, יתכן שהייתן מקבלות כל אחת חומר הומאופתי שונה בהתאם לתפיסה האינדיווידואלית של כל אחת לקושי הרגשי המסויים הזה ובהתאם לתכונות האישיות שלכן.

ז"א זאת כל העלות?

נזכרתי - אפשר לקבל טיפול הומאופתי גם במרפאות לרפואה אלטרנטיבית של קופות החולים.

אפשר לנסות לברר שם לגבי עלות.

מילים טובות, מחמאות אני נותנת בשפע, משדרת את האהבה שלי לילדים

הבעיה זה כשילד בא ומבקש חיבוק ואני לא מסוגלת לתת

ניסיתי לשבת עם עצמי על זה, עולה לי  אסוציאציה לא פשוטה, לא מסוגלת לפרט.

אולי באמת שווה לשקול עזרה מקצועית בנקודה הזאת.

תודה

איזה סוג של עזרה מקצועית מומלץ?

מה אתה מציע

אני צריכה לחשוב על זה... באמת קשה לביצוע

אתה יודע למה היה לך קשה מאד לחבק או להראות גילויי אהבה?

ההורים שלי לא היו משהו בלהראות חיבה (וגם די תוקפניים)

ת'אמת אני בעיקרון התכוונתי, שלעומת פעם, שאם מישהו היה מחבק אותי הייתי די פאסיבי או מחבק בקושי 

כיום אני מחזיר חיבוק מכל הלב...

אבל ההערה שלך חשובה.

לא באופן כזה קיצוני אבל גם לי קשה עם הגדול ( בן 9) שבא אלי ורוצה חיבוק ונשיקה 

כאילו כבר לא מרגיש לי טבעי. מצד שני מרגישה אותו דבר גם עם אמא שלי למרות שלה אין בעיה עם חיבוקים ונשיקות.

אין לי פתרון פשוט מנסה לא להראות לו את זה ומאפשרת את החיבוק והנשיקה

צרת רבים חצי נחמה... 

הבעיה שלי קשה לאפשר את זה

מכיון שלדעתי החיבוק הוא חיבור גדול לילד וגם העברה בדרך בלתי אמצעית את האהבה והאכפתיות, את צריכה להתאמץ ולתת חיבוק.

שימי לעצמך מטרה לתת כל יום חיבוק אחד.  זה יהיה קשה אבל תעבדי עם השכל, ותעשי  מכורח ולא מרצון.  בסוף תתרגלי.    תזכירי לעצמך כמה הילד צריך את זה ומגיע לו.

אולי אפשר גם לדבר עם הילדים כל כמה זמן, שיחה יזומה, על כך שאת ממש אוהבת אותם.   לפעמים גם דיבור (אפילו אם מאולץ) שובר קצת את החומות.

בקיצר, תכריחי את עצמך.    ואולי כדאי ללכת לעזרה מקצועית.   יכול להיות שמספר מועט של פגישות יעשה פלאים.

בהצלחה לכולנו

לפעמים אני מנסה לעבוד עם השכל ולאפשר אבל זה קשה לי ממש

ואני כן מביעה אהבה במילים ואומרת לילדים הרבה מילים טובות

אבל באיזשהוא מקום יש לי איזה מנגנון הגנה פנימי לעצור לפני שזה יגיע לשלב שהמילים שלי יגרמו לילד לבוא לבקש חיבוק. בקיצור - בעיה בעיה

אוף

לנסות להשלים עם אמא שלך דווקא, למרות הכל, לאחרונה החלטתי שאני מקבלת את אמא שלי למרות הכעסים שהצטברו כלפיה. ככה היא וזהו. ואנחנו מתחילות להתקרב ואני מרגישה שמשהו בנפש שלי יותר מבריא. וגם היחס שלי כלפי הילדים שלי השפר

עשיתי הרבה עבודה בעניין הזה ואפשר לומר שהשלמתי איתה בתוך עצמי

כבר אין לי כעס או שנאה. אבל גם אין לי רצון להתקרב. היא מה שהיא והיא לא תשתנה. יש לה דפוסים שרעילים בשבילי ויותר בריא לי לשמור על מרחק רגשי מסוים ממנה.

הבעיה שחסך נשאר חסך, זה לא כעס לא פתור.

טוב שבגיל הצעיר זה לא כך. זה הגיל הכי קריטי מבחינה זאת.

גיל 9-10, כבר לא כ"כ נורא. בנים בגיל הזה, לפעמים כבר לא צריכים את זה מאמא.

אבל הבעיה, שכאשר רוצים את "דוחה". זה באמת ממש לא טוב.

יפה שאת מרגישה "איומה" עם זה. חשוב שיש את המודעוּת.

כנראה שזו באמת תוצאה של ה"רתיעה" של אמך, שחשת כילדה. 

מזל שבעלך הצליח לשחרר אותך מזה ביחס לעצמך. זה צעד חשוב. מרגישה אהובה - זה נותן גם יותר אפשרות לאהוב.

קודם כל, תנתקי בתוכך בין אהבת הילדים לחיבוקם. אל תחשבי "כמו אשה".. שלא מחבקת - לא אוהבת. ח"ו. אהבה זה קודם כל בלב, בפנים. תשבי מידי פעם, תחשבי על הילדים שלך, בנחת; ממש תרגישי כמה את אוהבת אותם. אול תפחדי... זה לא אומר שאת כבר צריכה לחבק..

שהילדים ירגישו שאמא אוהבת, מעריכה, אומרת מילים טובות, מהלב. זה חשוב מאד. 

בנוגע ליכולת לחבק, לפחות כשהם "מבקשים" את זה - נראה שכדאי לטפל, אבל לא באופן של "לחפור" יותר מידי בתוכך. סה"כ, אם את יכולה לאהוב את הילדים, אוהבת אותם - ומרגישה שכל הבעיה היא באקט הזה, ואת הרי יודעת ממה זה בא, וגם שהשתקמת מזה - אז חבל לחפור הרבה. זו כאילו "בעיה טכנית" - איך מנתקים בין האסוציאציות שבפנים, לבין ההתנהלות העכשווית.

דומני שכדאי לך לנסות לפנות לטיפול קוגנטיבי. זה קצר טווח, ואם מועיל - אז מועיל היטב..

הבעיה זה שאני דוחה אותם כשהם רוצים. זאת הבעיה.

וזה לא שילד בא לבקש חיבוק ואני אומרת לו תעזוב אותי. יכול להיות שהוא בא לבקש חיבוק ואני מחבקת אותו. אבל הידים מחבקות ובפנים אני מתפוצצת ומתה שהוא כבר יעזוב אותי מעצמו כי אני לא רוצה להראות לו שאני דוחה אותו.

אבל ברור לי שילד מרגיש את זה גם בלי שאומר. ילדים אלופים בלהרגיש את ההורים שלהם. מה גם שלא תמיד אני מצליחה להתגבר וכן משדרת חוסר סבלנות.

באוירה הכללית הילדים כן מרגישים אמא אוהבת, מעריכה, אומרת מילים טובות.

מאד נזהרת מביקורת - זה דורש ממני הרבה עבודה כי גדלתי עם אמא מאד ביקורתית ושלילית ולקח לי הרבה זמן להבין שאני עושה את זה בלי להרגיש (בעלי היה מציב לי מראה פעם אחרי פעם עד שפיתחתי את המודעות)

לגבי אופן הטיפול - זה לא מרגיש לי "בעיה טכנית" להפך, גם כשאני מצליחה "להתגבר" ולחבק זה גומר אותי מבפנים. זה מרגיש לי כמו בעיה רגשית עמוקה.

מה שאמרתי על ה"טכנית".

אבל קודם כל, מה שאת עושה כעת זה טוב מאד. זה שאת מצליחה "מבחוץ" להתגבר - זה יפה, אחראי.

מה שאני אמרתי, דבר ראשון, זה לשים לב אל התחושה שלך מבפנים. לא כשמחבקת. להתבונן בטוב שבילדים, בנחמדות שלהם, להרגיש אהבה גדולה אליהם, ולהבין שאהבה אינה תלווית-חיבוק. הכי חשוב שיהיה לך מבפני את הרגש הזה, והילדים גם חשים בכך.

להיזהר מביקורת, חושב מאד. לשים לב אל הנקודות הטובות בהם, להגיד להם אותן. זה גם יעבוד על עצמך מבפנים, להיות מוציאה לפעל טוב שאת רואה, להיות לא ביקורתית, מבפנים. אשרייך שכך בעלך.

לגבי ה"טכנית" שעליה כתבתי:

הכוונה, שיש כאן בעיה, לכאורה, של אפשרות הניתוק בין מה שעברת לבין כעת. כלומר, אין לך בעיה רגשית לאהוב את הילדים, לחוש אהבה. כשאת מחבקת בגיל לא ממש קטן, זה מעלה אצלך "חסימה", אע"פ שרגע קודם, ממרחק חצי מטר, יכולת להרגיש לגמרי אוהבת את הילד... אז אפשר "לחפור" בענין הפסיכולוגי, שאת ממילא מודעת לו וגם התקדמת בן הרבה - ואפשר לנסות לנתק בין מה שמבפנים גורם רתיעה אינסטינקטיבית, לבין המציאות הנוכחית. זה מה שעושים בטיפול קוגנטיבי. לא סותר את שימת הלב העדינה, שבעצם הילד הוא עדיין קצת ילד-קטן, כמו מקודם.. 

משל לאדם שיש לו אובססיה כלשהי. הוא כאילו "מוכרח" לעשות משהו. לפעמים ההיפך. מתַרגלים אותו (הן ע"י הצפה מודעת של הענין, והן ע"י יכולת להתעלם בשעת מעשה) להתנתק מזה. כאשר המציאות תהיה שאת יכולה לעשות את זה בלי "להתפוצץ" מבפנים, זה יירגע עם הזמן, תוכלי גם לחוש את הנחמד.

זה הכיוון שעליו דיברתי. כמובן, קשה לדעת מרחוק, וגם צריך לשאול בעל מקצוע. אבל נראה ששווה לנסות לברר. 

זה קושי שאני צריכה לפתור עם עצמי

לא מרגיש לי נכון להעמיס את זה עליהם.

יכול להיות שאצלך זה מתאים כי הם קטנים. ואז את יכולה להציג דברים בצורה מסוימת וככה הם יקבלו את זה. עם ילדים גדולים יותר זה יותר מורכב

ילד לא יכול לעכל ולתפוס שלאמא לא טוב לחבק אותו.

מוטב ש"ירגיש" שמשהו לא לגמרי, מאשר שזה יהיה מקובע אצלו שככה זה..

ולגבי בני אדם, מזל שיש את בעלך שאיתו זה אחרת. אז יש לפחות פינה שבה יש את המציאות של האמון. ברגע שהתחושה הזו קיימת, אפשר להרחיב אותה.

אולי כדאי מפעם לפעם, לשבת עם עצמך כמה דקות, ופשוט להתבונן בטוב באנשים שאת מכירה, חברות וכד'. זה יבנה בהדרגה משהו מבפנים. כמו כן, גם בנקודות של טוב שיש בעצמך. בנחת.

ולא חייבים באמת מול כל העולם לחשוף "פגיעוּת". טוב שיש לאדם גם רשות היחיד משל עצמו.  פתיחות ואמון, זה לא דווקא הוצאת הכל מול כולם.. מותר לאדם בסיס של עצמו, שמתוכו הוא יותר קשר של שיתוף ואמון, ובמידה שהוא רוצה ובמה שהוא רוצה. גם זה אמיתי.

ילד לא יכול לעכל ולתפוס שלאמא לא טוב לחבק אותו.

מוטב ש"ירגיש" שמשהו לא לגמרי, מאשר שזה יהיה מקובע אצלו שככה זה..

זה המילים שלא הצלחתי לנסח

ומסכימה גם עם שאר הדברים.

לכל אחד ואחת שטורחים להתייחס ולהגיב

אני מקבלת פה הרבה נקודות למחשבה ועצם פתיחת הנושא לדיון משחררת לי משהו מה"שד" הזה

ששרשור כזה, זה פטנט טוב.

את לא עומדת ישירות מול חברה, שאז ה"מנעולים" צפים...

ובלי משים, בעצם את רואה שאפשר לדבר על דברים, לשתף ולשמוע, וזה לא מערער כלום באישיות. ואדרבה, "משחרר" דברים.

סוג של כביש-עוקף..

בגיל כזה, הרבה ילדים, בעיקר בנים, נרתעים מעצמם מחיבוק.

זה שהם מגיעים אליך לחיבוק - זה אומר שהם רוצים בקרבתך ובמקום המנחם ואוהב שלך.

זה ממש לא מובן מאליו בגיל כזה.

ואת צודקת, שאם הם מרגישים רתיעה - זה לא טוב, אבל אם הם באים, סימן שהרתיעה לא כל כך נוראית, אז אל תחמירי עם עצמך מדי. את יכולה לטפל, אבל זה לא נשמע בעייתי מדי..

(כשהבן בן ה-10 שלי נוגע בי רוצה קרבה, וזה ממש לא חיבוק, סתם נשען עלי או נוגע, אני ממש נהנית מזה ומתפלאת.. מבחינתי זה ממש לא מובן מאליו.. וגם אצלנו - לא היו חיבוקים ונישוקים בגיל כזה - רק נשיקת שבת שלום וכאלה...)

המצב לא כזה גרוע כמו שהרגשות אשמה שלי מציירים לי אותו

ובאמת עם הסיעור מוחות שעשיתי פה בפורום ועם כל התובנות שקיבלתי פה - אני כבר מרגישה שיפור עם עצמי ועם הילד.

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.