לנסות לשחרר.

אל תעשו מזה ענין. עשתה, תחליפי, עניינית, בלי עסק גדול. לא לדבר על זה. ולהמשיך הלאה.

מידי פעם תשאלי אותה אם היא צריכה לשירותים, לא תכוף מידי.

בזמן שאת חושבת שסביר שתצטרך, תושיבי אותה, אפילו אם בסוף לא תעשה כלום.

ובכללי, יחס חם ונעים ונחמד. לחבק, לדבר, לתת תחושת ביטחון ונינוחות. 

תנסו כמה חודשים, ותראו אם זה נגמר.

ענ"ד.

ממש ממש לא!

לכן אנחנו דואגים ואפילו קצת מיואשים.

בתחילה חשבנו שאולי זה חוסר בשלות,

כשהבנו שזה מעבר הקפדנו (אפילו שזה קצת היה קשה לפעמים...) לא להגיב בצורה קשה.

פשוט החלפתי לה בצורה טכנית.

בהמשך כן הבטחנו הבטחות וכו' והבן שלי הגדול כן אמר לה כמה פעמים: את כבר לא תינוקת אז למה את עושה בתחתונים?

היה נראה שהיא נעלבת... אבל גם התגובה שלו וגם שלנו לא גרמו לשום שינוי.

אני כן חושבת לעצמי לפעמים אולי היא כן צריכה לראות שאנחנו כועסים ומאוכזבים. אבל אני לא רציתי לגרום לנזק...

הרבה ילדים בגילאים האלה "מפספסים בגדול" בתחתונים, ואפילו בקביעות.

שאלתי אותך לגבי הקושי ביציאה כי לפעמים ילד מתאפק כי לא נוח לו ללכת לשירותים באמצע משחק וכו, ואז הצואה מתקשה וקשה לו לעשות אותה ואז הוא שוב דוחה את השירותים עד שיוצא לו ללא כוונה בתחתונים.

אני מבינה שזה לא המצב, ומסכימה עם ד. 

סבלנות וסבלנות, כמה שזה לא נעים, ואפילו מגעיל כבר בגיל הזה, אין מה לעשות. 

אפשר לעשות מבצעים, אבל סביר שזה לא יחזיק מעמד יותר מידי בגיל כזה.

ולגבי זה שהיא באה למיטה של ההורים - גם זה נראה לי נורמלי מאוד. ויעבור בעזרת ה'.

יכול להיות שיש קצת מתחים נורמלים מהגן. אולי יש שינוי משפחתי בזמן האחרון: מעבר דירה, אח חדש, מישהו חלילה חולה וכו. ויכול להיות שלא, וזה גם בסדר.

תודה רבה מאוד הל התגובות המפורטות.

לא היה שינוי בתקופה האחרונה.

השינוי הוא אצלנו שמפלס החשש והחרדה עלו... אני בהריון. והיינו בטוחים שזה יסתדר עם הזמן....

בקיצור אנחנו נמתין בסבלנות בעז"ה. ונקבל אותה בינתיים כמו שהיא! מתוקה וחכמה! ומפשלת....

אהבתי את המפשלת

ילדים מרגישים הכל

בעז"ה סבלנות ואהבה. ושיהיה בהצלחה בכל

הלילות. יכול להיות ש"מפלס החחש והחרדה" שלכם, משפיע על הצורך שלה להגיע אליכם.

[זה נכון, שיתכן שלב מסוים שילד עושה "סתם", כאילו מה איכפת לו - ואז לפעמים גערה, או היום אי אפשר לצאת לגינה כי נצטרך להתעסק בלנקות את הגדים... יכול לעזור לגמור וזהו.

אבל כשיש ספק - עדיף להמתין עוד קצת]

וגם קבוע עושה יציאות באסלה

כרגע אני הרבה פעמים שמה לו חיתול כשהוא חוזר מהגן כי לא ראיתי שינוי אם לא (סתם יותר מסובך לנקות מהתחתונים)

רציתי להתייעץ עם הפסיכולוגית של הגן והשארתי לה הודעה אבל היא לא חזרה אלי עדיין

גם בת ה 7.5 שלי לפעמים באה אלינו למיטה.

אני  חושבת שכל הילדים שלי היו ככה. עבר להם.

זו בעיה בעיני רק אם זה מפריע לך.

(אני פשוט הייתי עוברת למיטות שלהם כשנהיה צפוף מידי)

זה ממש לא נורא לתת לילדה הרגשה שזה כבר לא נעים לנו להחליף לה אפשר לומר לה שזה עושה לנו לא נעים וכו' וכו' , אם את שמה אותה על האסלה בזמן היא עושה באסלה?

שהיא תבין שזה לא בסדר. ולא לשים לה חיתול בבית. 

אני חושבת שכל עוד אתם מראים שזה לא כל כך נורא אז היא לא תעשה בשירותים. אולי גם לשאול למה לא. אולי משעמם לה לשבת שם לבד הרבה זמן ולשבת אתה עד שתעשה , אולי לא נוח לשבת הרבה זמן על אסלה וצריכים ישבנון או סיר?

גורם לי לחשוב שהיא ילדה עם אחריות ושליטה גבוהות.

ומרוב שהיא "מחזיקה" חזק ולא משוחררת, גם בתחום השירותים היא מתנהלת באותה דרך, וגם במשך היום צוברת אולי מתחים שרוצים להשתחרר בלילה.

אם מתאים לך כיוון החשיבה הזה, אז הגיוני שכדאי לחשוב מה יעזור לה לשחרר ולקבל את עצמה גם בחולשות שלה, שלא תרגיש צורך להיות מושלמת ובשליטה כל הזמן. גם בשביל שני הנושאים שכתבת ובעיקר בשביל עוד ועוד מקומות שזה ילווה אותה בהמשך חייה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....