היו חלקים שאינם שיר בעיניי.

היו חלקים שלא הבנתי את כל האנטרים.

אבל זה, כמדומני, מהדברים היפים ביותר שראיתי כאן בפורום. אם לא היפה ביותר.

אני אוהבת את האסוציאטיביות. היא מוסיפה מלא!!

נראה לי שאני כבר מזמן לא הטיפוס המתאים לעניין אלוקות, אבל בכל זאת יש לי הערה, עם הזית?

נכון שבית זה מיליה מעצבנת, והדבר היחיד כמעט שמתחרז זה זית, אבל אתה לא חייב לשים את הבית בסוף השורה, אתה יכול לנסות משו אחר, וככה השורה תסתיים אחרת, למשל הבית נחרב- ואז יש לך שלל חרוזים לנחרב, כי עם ישראל הוא הרבה דברים, אבל עם הזית?

כי כל מי שלא יודע איך לעבוד איתנו אנחנו מפיקים לו מרירות וסבל אבל מי שיודע יש לו מאיתנו שמן זית... 

מרידות שוב ושוב ושוב, מרד בר כוכבא הצית שרשרת מרידות שלפי חלק מהחוקרים זה מה שהכריח את הפיצול בין האימפריה הביזנטית והרומית, גם לבריטים הסבנו המון כאב ראש...

קראתי מכתב של מפקד כלא בניגריה, או בדרום אפריקה איפה שהוא, שהוא כותב למפקד שלו משהו בסגנון של "לעזאזל עם העכברים האלה! הם לא מפסיקים לנסות לברוח... ואין להם לאן כאן כל הלבנים זה בריטים או אסירים, והם לא מפסיקים..." רק לאחרונה לצערנו התמערבנו קצת...

האמת כשאני כותבת אני מעדיפה לערוך כמה שיותר, מפחיד אותי שהרגשות שלי כל כך ברורים....

לגבי השני-אם תסתכל על דברים שכתבתי לפני ארבע שנים ועכשיו-לא תאמין שזה אותו בנאדם, אנחנו משתנים וגם הכתיבה שלנו ולפעמים מרגיש שהכתיבה הייתה יותר טובה או מדויקת פעם אבל אין סיבה להישאר שם כי זה לא יעזור, תמצא את עצמך הנוכחי, אין סיבה לחזור לגיל 16, גם אם אתה חושב שאז היה טוב יותר או מתאים יותר לכתיבה......

בבית השלישי הרגיש לי שאפשר לוותר על המילה גם ולכתוב רק 'ואם תיקח הדרך שנים לא נחכה לה' נראלי יותר מסתדר....

אבל מהמם🤩

ב' אני דווקא מעדיף לערוך כמה שפחות, יש כתבה על הזמר אליעזר בוצר, ששמה אישתו אומרת "כל מה שנכתב נכתב מהבשר שלו" אני ממש מרגיש ככה, שכל מה שאני כותב זה אני אותנטי, זה אני, זה ממש... קשה לי להגדיר את זה, זה כמו לפתוח ערוץ בינך לבין מי שקורא את זה... לקרוא שיר זה כמו לטעום מהבן אדם, מהמהות הפנימית שלו, מהרצונות, הפחדים... ולכן אני מפחד לשנות... ועדיין משתדל לערוך כמה שיותר ולעשות סקיצות כדי לדייק את עצמי...

ג' לא דיברתי על לחזור לגיל, אלא לאוירא, להרגשה, למוזה שהיתה כשכתבתי את השיר...

ד' בכל אופן תודה רבה.

לדייק את עצמך זה לא נכון, מה שאתה כותב כשאתה בתוך זה זה האתה הכי מדויק, אם אתה רוצה אח''כ לדייק *את השיר* חרוזים או כזה-זה כבר משו אחר.... זה לא אותך....

אני מעדיפה לעשות אתזה כמה שיותר כי באמת מפחיד אותי לכתוב כל כך חשוף....

אם זה לחזור להרגשה-לקושי שהיה, זה לדעתי לא כדאי, ומוזה מגיעה פשוט מתי שהיא באה, לא מזמן כתבתי איזה שישה או שבעה שירים תוך בערך חצי שעה, וכולם עם חרוזים ומדויקים וגם מבטאים מאוד את מה שהרגשתי באותו זמן, בכללי אני גם מרגישה שזה מאוד ה' כותב לי את הדברים אבל מוזה זה באמת מתנה משמיים, זה מגיע לפעמים, גם יכול להיות בשעות הזויות בלילה או כזה וצריך לנצל אתזה.... קיצור, זה לא קשור לגיל או למצב, ברור שהמצב משפיע על המוזה ועל מה שייכתב אבל זה לא מה שגורם לה....

כמה שירים כבר יש לך? כמובן רק אם נוח לך לענות... לי יש 16 רציניים 3 ליצניים ו4 בתהליך כתיבה...

שלמים יש נראלי עשרים-שלושים.....

עדיין בתהליך-אפילו יותר...

אני אבוא להרביץ לך (וזה אפילו לא נגיעת חיבה אז מותר...)

סתם סתם, אני אשלח את אחותי. 

פשוט מאז שקניתי את המחשב אני כותב כמעט רק בו... וואי טוב שהזכרת לי, הו וובוי אם הייתי מאבד אותן באמת...

כבר יצא לי לחשוף פה מעט מהמקום שלי מול נסיון של ציפייה לילדים. זה מקום שלא נחשף יותר מידי בחוץ, והפורום האנונימי הזה הוא הזדמנות טובה עבורי..

אז מניחה פה עוד חתיכה ממני..

תודה.

יש משהו מאוד כואב בלראות את התבשיל שלך מקדיח גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.

(בתור מי שהאתגר הזה לא זר לו בכלל, אם כי פחות העסיק אותי רגשית).

העברת בעוצמה רגישה ועדינה את חוויה שהיא אינטנסיבית שעכשיו אפשר טיפה יותר לנסות להבין

איזו כתיבה יפההה

ואיזו עוצמההה

השורה האחרונה פשוט כל כך מלאה באמונה הופכת את כל הקטע לכל כך אופטימי ושמח🤩

שולחת חיזוק, בע"ה עוד תזכי🙏🙏🙏

אבל בעיה קטנה

אני עולה רק על כרכרה

זה מסורבל לדהור עם שמלה😌

וכיאה לנסיכה אתה לא ההצעה היחידה😂

שאת יודעת מי את זה הצעד הראשון

אני אוהב את הבטחון שלך כדי שזה יעבוד את צריכה מישהו שיודע מי הוא, רואה מעבר למה שמונח מולו (כמו שתיהן) וגם יודע מה לעשות עם מה שימצא שם.

בן אצולה או מפלצת בסוף הוא זה שיכתוב את החוקים לאגדה שלך

שיזכור מי הוא ומי את גם כשכל השאר שוכחים

משמעות עוגן קבלה מה שהן חיפשו

פשוט בלתי צפוי.

כואב, עצוב.

ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣

סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....

אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜

בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏

ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.

כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?

צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.

ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)

זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.

זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.

אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?

אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.

אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!

והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.

סוף קרינג'י   

איסתרק שם שם ע"א בשורות הרחבות וד"ל

וגם למה אתה מכנה את עצמך: אדון, מאלף, שולט. זה קשור לעולמות הפי דידי?

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

תמונה שווה יותר מאלף מילים

היה שם 2 טקסטים.

1.

הלכתי לפארק הפיראטים

היתה שם ספינה גדולה מעץ

ולידה נדנדה יפה לשניים

נראתה כמו כרכרה של נסיכות

עליתי עליה ראשונה

ואז אתה הופעת

חשבת אתה פיטר פן

ואני וונדי

"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת

נחיה בטבע בחופש, רחוק

בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן

נעוף על החיים ונראה עולם.

בהתחלה זה היה נשמע קסום

אבל מהר מאד גיליתי

שלעוף לא אהבתי

אז מהנדנדה ירדתי

ואותך שם לבד השארתי

הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס

שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק

והרי פיטר פן אינו נסיך אז

נכנסתי כאן לתסביך.

2.

הנדנדה הזאת

עשתה לי בחילה

פעם כן.

פעם לא.

פעם אני דוחפת, פעם אתה.

פעם אני למעלה, פעם אתה.

פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,

ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.

​רצינו לשחק.

התיישבנו יחד על הנדנדה.

התכוונו ליהנות.

אבל –

התחילו משום מה משחקי כוחות.

​ניסיתי לרדת.

אולי גם אתה.

אבל –

היינו כבר בתנופה.

זה היה קשה ומלחיץ.

אבל –

קפצתי.

אתה המשכת להתנדנד לבד,

וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל

ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת

אז נשארתי שם לידה יושבת

ירדת מסוחרר, מבולבל

אמרת לי -

"היה כייף

בואי נמשיך".

"לא". עניתי

"את פחדנית?!" שאלת קבעת

"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.

מעלה הרבה מחשבות וכיוונים אבל סוף סוף כתיבה שמעיזה משהו

תכתבי יותר

אם מעניין אותך

אני יכולה להעלות לפה שוב כמה טקסטים ישנים

האמת שהם נמצאים פה בפורום אבל לא מצאתי אותם.

אולי כן יצא לך לקרוא.

מעניין אותי

לא חופר כאן כל כך בעבר אז לא ראיתי