שמעתי על עצמי היום הרבה דברים רעים.

לא חידשו לי הרבה.

אבל בכל זאת זה כואב.

כל הלב שלי מלא דקירות.

מלא פצעים שטרם הגלידו.

והנה עוד אחת היום.

טריה טריה.

דנדש.

להאשים?

כן, זה קל.

בתכלס 

האדם הוא היחיד שאחראי למעשיו.

האשמה לנצח תיתלה על כתפו כמו שק.

להאשים אחרים זה ילדותי וחסר טעם.

אז עמדתי היום מול האיכסה שהכנתי לעצמי.

ונאלצתי לבלוע את זה.

זה לא היה טעים.

אבל אני השף.

תלונות- ספר רק לעצמך.

אז אני מכה על חטא.

ורוצה להתחיל מחדש.

אבל זה כבר קצת מאוחר.

כבר אכלתי.

כבר נפצעתי.

כבר נפגעתי.

את הפעם הבאה אני אחסוך.

אני אתרצן.

אבל המוח מתפזר לי לאלפי חלקיקים.

וקשה לי לאסוף אותם.

לא.

אני לא מתייאש.

אנחנו נאסוף אותו עשתון עשתון,

ונתחיל שוב.

קאט.

נכון. אני לא יודע את העתיד.

אני לא נביא.

אבל אני מתאמץ.

וכנראה יהיו לזה תוצאות מתי שהוא.

עכשיו נראה הכל כל כך דוחה.

אבל יש לי תקווה שזה עוד ישתנה.

אני יהיה בסדר.

אני יתחתן.

אני יעבוד.

אני אחיה באושר בסוף.

עכשיו זה סתם תקופה מצחינה.

גוד נייט אברי באדי.

כמה בכיתי אתמול.

כמו בחורה מתבגרת.

היום אני הולך לישון עם חיוך.

בתקווה לעתיד טוב יותר.

אני אבוא חשבון עם מצביעי נעם ווינטר על מה שהם מבשלים לנו.

יפה יפה. אבל לא בשבילי.

האמת היא שהוא היה ממלכתי

לפחות זה

חבל

פחד אלוהים להעיר לבני נוער.

שלא ידקרו אותי עם הסכינים שלהם.

מה עושים עם כל הבוטים הללו?