אני עדיין לא יודעת מה לעשות. הגעתי למסקנה שהדילמה המתמשכת שלי בנוגע לנישואים שלי היא - שאני מרגישה לרוב שזה לא זה. לא מספיק כייף לי איתו. לא מספיק מעניין. לא מספיק טוב לי החיים לצידו. אני מרגישה שאני מרגישה טוב עם עצמי גם בלעדיו. ולא מרגישה שהוא מוסיף לי תחושה שהחיים קלים יותר יחד איתו.
הוא לא מאתגר אותי, אני מצליחה לדמיין את חיי בלעדיו. אני מרגישה שהוא לא מבין אותי, לא רגשית ולא שכליית תמיד.
ושהפערים בהשקפת העולם שישפיעו גם על הדמיון של איך נקים יחד בית ונגדל את ילדינו- הם גדולים.
אני לא מתרגשת כשאני מדברת עליו. אני מדברת עליו בהיסוס , אני יודעת בדיוק מה היתרונות והחוזקות (המדהימים שלו) אבל לא מרגישה שאני בת מזל שאני איתו ושמצאתי משהו מיוחד במינו ולא אמצא מישהו שמתאים לי כמוהו.
ציפיתי לתחושות חד פעמיות יותר. מישהו שאני מעריכה מאוד, שאני מרגישה שאנחנו יכולים לדבר על הכל יחד ובהנאה רבה . שאני אלמד ממנו, כשהוא יעשה דברים שונה ממני, כשהוא יראה משהו שאני לא, כשהוא יצליח להרגיע אותי או להבין אותי לפני שאני מבינה , כשהוא יתנהג במידות טובות שאני כל כך מעריכה- ואני אגיד וואוו איזה כייף שזה בעלי.
לא. אין לי תחושות התפעלות כאלו.
אני מתפעלת מדברים שהוא עושה בשבילי. מהפרגון האהבה והתמיכה. מהקבלה האמיתית. מהרצון לקום כל פעם ולנסות מחדש לשמח אותי ולמצוא את הדרך לליבי. אבל אני לא יודעת איך זה, אבל כשאני מדברת עליו אני לא מתמלאת באהבה. אני לא מתמלאת ברגש בלתי מוסבר ובחיבור עמוק.
אני מרגישה החמצה, אני מרגישה טעם מר , אני מרגישה שזה לא בדיוק מה שרציתי. ושהתפשרתי על דברים. ושהוא בחור טוב, חרוץ, שאני מעריכה כאדם, שהוא עושה לביתו, שהוא מתאמץ ושאני חושבת שהוא בסדר ואחלה. אבל לא שזכיתי וכמה כייף לי פשוט לדבר איתו ולצחוק איתו. וכשעובר עליי יום באסה אני לא מחכה לרגע שנבלה יחד כי זה הוא. אלא כי זה כייף שיש למי לחזור הביתה.
כל אלו ואני אמורה להביא איתו ילדים? איזה לא הוגן כלפיו! וכלפי עצמי!
ואיך הגעתי למצב הזה בכלל? אני משכנעת את עצמי שלא אמצא טוב כמוהו ובו בזמן אני תוהה האם זה נכון.
אני יודעת שהוא בפני עצמו ראוי ונהדר. וגבוה ונראה טוב, והנה לפעמים אנחנו ממש צוחקים יחד, ולפעמים יש שיחות ממש מלב אל לב והוא תומך , והוא לומד מהטעויות בעבר.
אבל מתי יגיע הרגע הזה שאני מתמלאת באהבה וידיעה שהוא זה הוא וזה מספיק לי וזה טוב לי וזה ממלא אותי שלוה ורוגע עד אחרית הימים?
האם יש סיכוי שזה ישתנה? הרי ביום שהציע לי נישואין ידעתי שמשהו חסר לי. שאני אומרת כן מהפה לחוץ ומבפנים אני יודעת שמשהו אני לא מרגישה. שהוא מרגיש יותר. למה הייתי עיוורת לעצמי?
התחושה המתנדנדת שזה לא זה היא קשה מנשוא. ואני מרגישה שהתפשרתי על הדבר הכי חשוב בחיים עבורי.
אהבת אמת. ואני לא בטוחה שאם עמדנו מתחת לחופה זה אומר שהנשמות שלנו יועדו ושזה אומר שזה בעלי ונעבוד על זה. אנחנו נשואים 3 שנים וזה עדיין תקוע ועומד במקום. ובשבילי כמו עצם בגרון.
תגובה נפלאה