כבר הפרכתי לך את התזה

ועוד המוני זוגות שאני מכירה.

כמובן שיש רגעים של עצבים קטנים, אבל משלימים ואוהבים הרבה יותר ממקודם.

שמעתי פעם משל קטן לחיי נישואין-

נישואין הם כמו חבל ארוך שבשני קצותיו עומדים הבעל והאישה, בעת מריבה/ויכוח או פגיעה החבל נחתך, כשהזוג משלים הם קושרים שוב את החבל. וככל שיש יותר קשרים על החבל הזוג מתקרב יותר אחד אל השני..

והסוד לנישואין מאושרים זה ויתור. 

להתחתן היה הדבר הכי מדהים שעשיתי בחיים. 

ממש ממש לא קיטנה

תלוי גם איזה רווק/ה היית , גם אני וגם בעלי נגיד לא התחתנו צעירים, היינו מאוד עצמאים, לא היה חסר לנו כסף, טילנו בעולם, עשינו כל העולה על רוחינו, עם בטחון עצמי גבוה, עבודה טובה , ב"ה טוב

פתאום להתחתן ויש עול, זה בהחלט קקקששששהההה !!!!!!

אבל עדין זה עדיף על הרווקות כי זה החיים בעצם. החיים זה לא קיטנה .

לדעתי, אבל מי שבא לנשואים והוא יותר , בישן, עדין, לא מסודר מבחינת עבודה, כסף וכו, וגם אופי יותר נחיתי לא מרגיש שחיבים לו , לא עם אף בשמים וכו, ואני רואה את זה על החברות שלי, אז הם אומרות הבעל שלי הרים אותי!! בנה אותי!!

אז סליחה אני לא הייתי צריכה את בעלי בשביל שיבנה אותי לא הייתי כלי שבור, והיו לי חיים מעולים קודם. רק מה שכן רציתי את הצד השני שלי, אומנם בגלל זה היה לשנינו יותר קשה כי שנינו לא במקום שאחד היה צריך להרים מאשפתות את הצד השני או לגאול אותו מיסוריו.

אבל עדין כל הקושי שווה את הנשואין

חייתי כחילוני עד אמצע שנות העשרים שלי - והכרתי את "חיי הרווקות". חייתי ת'חיים.

התחתנתי - ו... וואללה, הייתי מסכים איתך - ואפילו התגרשתי.... ו...

התחתנתי עוד פעם. מה אגיד לך - שמים וארץ. אני, עם דמעות בעיניים, אומר לאישתי עשרות פעמים ביום כמה אני אוהב אתה וכמה אני מאושר ושמח שהתחתנתי איתה.  א-ו-ש-ר.

כאילו בפעם שניה זה אושרררררר

אתה מאשר להרבה אנשים שיש להם כזה הרגשת פיספוס, שאולי הם צודקים....

וזה סותר הרבה אנשים שאומרים שהפעם השניה פשוט עבדו קשה, אם היו עובדים על הנשואין ככה בפעם ראשונה לא היו מתגרשים... אני בא נאמר בטוחה בכך!! שזה פשוט עבודה

אי אפשר להתחמק ממה שנגזר . צער שמגיע לאדם מגיע ובריחה לא תעזור

נקודה.

יש זיווגים שהיחסים ביניהם יותר נינוחים.

מכירה כאלה שמראש הבעל והאישה הם טיפוסים נוחים שבאים לקראת הזולת.

מתארת לעצמי שגם להם יש עבודה אבל לא עבודה קשה.

צריך לדעת שיש כאלו ולא להציג מציאות כאילו עבודה קשה היא מוכרחת.

עם כל הכבוד.

אצל כל אחד הקושי מתבטא אחרת.

אז יש מדרגות ואני נמצאת ב-10 ברמת הקושי ומישהו אחר הקושי שלו זה דרגה 5. אבל עדיין הוא עובד.

וקושי זה סובייקטיבי. אני יכולה להגיד לך שאם בעלי לא יעשה כלים בשבילי זה לא ביג דיל אבל יש אישה שאצלה זה ממש עבודה לא לריב על זה. מבינה את הכוונה שלי?

ומה שאת רואה בחוץ זה לא מה שקורה בין 4 קירות.

את ההורים שלי במשך כל חיי ראיתי אולי רבים פעמיים. מה זה אומר? כלום. שהם חכמים ויודעים לריב לא ליד הילדים.

גם אנחנו נראים זוג שממש סבבה לו מבחוץ. ובאמת טוב לנו אבל אנחנו עובדים בשביל הטוב הזה.

ודווקא כן כדאי להציג שעבודה קשה היא הכרחית. כי אחרת בן אדם יבוא בגישה שילך לו חלק ואז עלול למצוא את עצמו מבולבל במערכת הזוגית ולא להבין למה הוא לא מאושר.

זה קשור להתנהלות של בני הזוג.

יש זיווגים שההתנהלות של שניהם יותר נינוחה.

זה קשור למזגים שהם דומים או משלימים. 

פשוט יש יותר שקט בבית, וזה לא שקט תעשייתי. יש רוגע והוא לא בא אחרי ריב. 

לכולם יש עבודה, אבל יש כאלה שהעבודה שלהם היא קלה יותר.

אני מכירה משפחות כאלה, מבפנים.

כי מה שקורה בין בני זוג בין 4 קירות זה מה שקובע.

ואם זו הזוגיות שלך, אז שמחה בשבילך. מצד שני לא מקנאה לרגע- כי אתה מעריך דברים שבאים לך אחרי מאמץ ועבודה קשה. 

אני עדיין דבקה במה שאמרתי. אושר זו תוצאה של עבודה קשה.

ולא כמו שאת מתארת- זה לא מלחמות ודם ויזע. זה עבודה על המידות. אני בן אדם עצבני, אפשר להדליק אותי בקלות. ובזכות הזוגיות על בעלי אני עובדת על זה. וזה קשה. לשנות מידה בנפש זה ייסורים! לזו הכוונה.

ובאמת שאין לי כוח להמשיך לדון בזה כי אני לא אסיים..

♥

אני מעדיפה להאמין להם ולא לחשוב שבין 4 קירות מדובר בבני אדם שונים לחלוטין.

טוב לך לעבוד קשה, אין בעיה, אבל אל תגידי שזה מוכרח\הכרחי. 

מאחלת לך הרבה שמחה.

מה זה טוב לי לעבוד קשה? טוב לי להיות מאושרת.

תביאי לי את ההגדרה שלך למושג עבודה קשה ואז אולי הכל יתבהר. כי אולי את ואני לא מתכוונות לאותו דבר ואז נסגור את הדיון.

אביא לך את ההגדרה שלי על ידי דוגמא- למשל כשבעלי עושה משהו שגורם לי לעצבות- במקום להסתגר - לשבת ולדבר איתו כמו ילדה גדולה. זו מבחינתי עבודה.

באמת שאשמח להגדרה שלך.

אגב, תודה על האיחול. אני בהחלט אדם שמח ומאושר

ולכן גם אין לזה כללים.

אני באתי בדיון הזה להגיד שיכולה להיות זוגיות שאין בה עבודה קשה. 

בתכל'ס אני רואה שאנשים פשוט לא מוכנים לקבל את זה. לא מובן לי למה.

זוגיות לא תמיד מלווה בעבודה קשה, עליות וירידות, ריבים וויכוחים, אי הבנות וכו'..

מכירה אישית זוג שחיים על מי מנוחות, מהיכרות, אירוסים, חתונה, ילד ראשון, לא ראיתי דבר כזה מימיי... והיא חברה מאוד מאוד טובה, ואני רואה את ההתנהלות שלהם כזוג:

מאוד נינוח, שלו, אוהב.. לא רואה שם עבודה מיוחדת ..

אולי רק בזה שהוא עוזר הרבה בבית והיא גם.. רגיל כזה.. 

יש אנשים שבטיפוס שלהם נוחים יותר, יכול להיות שאת רואה התנהלות שלווה שזורמת על מי מנוחות ובאמת טוב לשניהם ויכול גם להיות שאחד מהם או שניהם קצת מוחקים את עצמם ובהמשך זה יצוף להם

עבודה קשה זה לאו דוקא ריבים וויכוחים

אבל אי הבנות זה כמעט מוכרח המציאות - מעצם העובדה ששני בני אדם לומדים לחיות ביחד ולא סתם שני בני אדם אלא גבר ואישה ששונים במהותם

עבודה זה הבנה ומוכנות לסלוח להבין, לבוא לקראת, להגיב נכון, לדבר וללבן אי הבנות

ברור שלהיות אדם בעל מידות טובות עוזר מאוד, אבל הניסיונות הם שווים.
וגם הרבה פעמים מה שאת פוגשת כאדם "נוח לבריות" זה אדם שיש מעט מאוד שאכפת לו, ולא אדם שמוותר הרבה בדברים שאכפת לו מהם, ואז בזוגיות כשזה נוגע ממש בדברים כאלו, אז ההתנהגות שונה.

עבודה קשה היא מוכרחת. זה יסוד בעולם הזה. אין דבר בעל ערך שלא צריך עמל לקנות אותו.

והאמת היא שכל העמל שווה, ואי אפשר להשוות את העמל שלי לשלך, כי מה שלך קשה לי קל ולהפך.

וזו אהבה.

אהבה היא לא מלחמה. אני לא צריכה להלחם בעצמי והוא לא צריך להלחם בעצמו.

אין חריקת שיניים ברוב הזמן ואין איזה עמל שתמיד נמצא ברקע.

יש חיים ופשוט נחמד.

בפשטות גמורה.

בלי לעבוד על עצמי יותר מדיי ובלי להלחם.

העבודה היא יותר בהתנהלות ולא בפן הרגשי.

אני מכירה כאלו באופן אישי.

יש שמחה בבית, והיא לא נקנתה בדם. 

פשוט מדובר בזוגות שיש הרבה טוב ביניהם, וזה בא ממזג טוב שהיה לשניהם מלכתחילה.

אהבה היא לא מלחמה.

גם עבודה בהתנהלות היא לא עבודה קלה. 
אף אחד לא אמר לקנות בדם.

אמרתי עמל. עמל זה לא דם, עמל זה לא מלחמה. עמל זה השקעה ומאמץ.

אני לא מכיר אף זוג שלא עבד על עצמו בשביל להיות מאושר. 

אין אהבה שהושגה שלא בעמל קשה.

לפחות תהיה מודע.

אתה לא רואה את כל התמונה.

יש אנשים שהזוגיות שלהם פרחה גם בלי עמל קשה.

אתה חושב שאין, בסדר, אבל תגיד שכך אתה חושב. אל תקבע עובדה.

זה יסוד בהבנת העולם שבו אנחנו נמצאים.

אני לא צריך להיות מודע לחדי קרן. כי אין חדי קרן.

אין אנשים שהזוגיות שלהם פרחה בלא עמל.

את רוצה להגיד אחרת- תוכיחי.

ועם יפעת: 053-7768564.

מסכימה עם שוקולד פרה

אבל אצלינו- אני ובעלי דומים כ"כ באופי, ברצונות, בשאיפות. ואפשר לאמר שב"ה הזוגיות שלנו פורחת מעולה. בלי כמעט התחככויות.

אתה צודק במשפט שלך שאין זוגיות שפורחת ללא עמל. אבל כנראה שיש זוגות שצריכים לעמול רק מעט. 

שגם את אומרת - העבודה היא יותר בהתנהלות ולא בפן הרגשי.

ואני טוענת יותר מזה - שאם לא יעשו עבודה בהתנהלות גם האהבה יכולה לדעוך וגם השמחה הפשוטה והטובה שיש ביניהם 

תמיד צריך עבודת המידות והשקעה בשביל לתחזק ולטפח את הפן הרגשי

1. למרות שאני מסכים איתך ככלל - יש כמובן גם יוצאים מן הכלל. יש מקרים/זמנים בהם האושר בנישואין מגיע ללא עבודה קשה מאוד. 

2. הצחיק אותי השימוש הסמנטי במילה "נקודה".

1. דגש על זמנים. זה לא שעובדים יומם וליל כדי להיות מאושרים. כרגע עכשיו השעה שלוש וחצי והיום יום שלישי והוא יום מאושר מבחינתי. ממש טוב לי. אבל ביום שישי למשל הייתי צריכה ממש לעבוד על עצמי כי היתה מריבה קשה נורא. אז למה טוב עכשיו? כי התגברנו ודיברנו וביקשנו סליחה וקיבלנו על עצמנו. ע-ב-ד-נ-ו.

2. זה היה כדי להבהיר שאושר זה תוצאה של עבודה קשה.

או שהוא מגיע ללא עבודה קשה או שהוא לא מגיע

חוץ ממקרים יוצאים מן הכלל

שהאושר בא להם בקלות

וצריך יועצים בשביל מי שלא אבל מה שהיעוץ יעשה לא יגיע לרמה של מה שקורה

כשזה בא בטבעיות וגם הרבה פעמים יעוץ לא עוזר

בלי קשר לייעוץ זוגי. לא כלך ריב מביא ליעוץ זוגי

אבל לא הרבה וגם כשכן זה לא מריבות "אמיתיות" והאמת-

אני ממש אוהבת לריב איתו כמה שזה אולי נשמע מוזר

אנחנו מדברות על אותו דבר.

עבודה לא בהכרח חייבת להיות על ידי מריבות מטורפות ופערים רציניים. לא!

וכדי להשלים עם בעלך מהמריבות הקטנטנות האלה מישהו היה צריך לבוא ולומר- טעיתי, סליחה. זה הכל. על עבודה כזו אני מדברת.

ככה זה גם אצלנו.

אני רבה איתו ומשלימים. אני מרגישה שאני עובדת בשביל הזוגיות כי לא תמיד קל לבוא ולומר טעיתי.

הבנת את כוונתי?

לרוב זה או שזה בא בקלות בגלל אופי, התאמה בין בני זוג, והסביבה שבה גדלים וחיים (חינוך)

או שזה לא בא בקלות ואז קשה עד בלתי אפשרי לשנות את זה

אישית אני לא כ"כ מאמינה שעבודה קשה תגרום לבני זוג שלא אוהבים

ולא מסתדרים להיות מאושרים אחד עם השני באותה רמה כמו אלה שזה

בא להם בטבעי בקלות

כמו לשטוף כלים כשלא בא לך או לא לכעוס עליו שהוא לא שטף כלים

זה ברור שכל הזוגות צריכים לעשות וזה גם לא עבודה כ"כ קשה.

ני מדברת על זה שאם האהבה, התקשורת, והאוירה הנעימה ביחד

לא באים בקלות אז מאוד מאוד קשה לעשות אותם, זה או שאוהבים

כי אוהבים או שלא

אבל יש כאלה שזו עבודה קשה בשבילן. ועל זה אני מדברת.

אבל היה נשמע פה בשרשור כאילו זה לא קורה לאנשים ויש אידיליה מטורפת בין בני זוג תמיד. אז לא. 

ועברנו יעוץ זוגי בתחילת הנישואין וב"ה צלחנו משבר אדיר שהיועץ אמר לנו שאנשים מגיעים אליו אחרי 10 שנים של נישואין ויותר. אז אם זה הצליח לנו אז להרבה זוגות כמונו יש תקווה

טוב שזה נגמר ככה חחח כבר חשבתי שאצטרך להתווכח לנצח.

ועל מי.

הרי זה לא באמת משנה לך מה קורה אצלי.

יש מצב שאתה כועס על עצמך שהתחתנת, ואולי גם על אשתך שהיא לא מספיק טובה אליך.

אתה תמיד יכול ללכת, אז למה אתה נשאר?

בעיני זה עדיין נכלל בשנים הראשונות שבאמת יש בהן עבודה לא קלה (ולא רק בהן..). אבל כמו שאמרו כאן - שווה!!

אין כמו אהבה אמיתית שמאחה את כל השברים.

מאחלת לך להתחתן בקרוב עם בן זוגך בעז"ה.

תודה...

אתה מדבר כמו איזה בלייין. מייי ישמעעעעע!!

העולם מחוץ לנישואין לא כזה ורוד, לא הכל מושלם!! אתה יכול להינות בכל תחנה בחיים, השאלה לאן אתה לוקח את זה.

ואני בטוחה שלא כ-ל מה שתוקע אותך זו המשפחה שלך.

ואם אתה באמת באמת רוצה, וזה כ-ל מה שעושה לך רע- אז קח הפסקה ותטייל קצת "מסביב לעולם".

מכירה המון נשואים שעשו את זה. מפרגנים אחד לשני בטיולים בחו"ל עם חברים!

חוצמזה תזכור שההרגשה של רווק בחוסר הזה של בן\בת זוג  לפעמים אפילו מעיבה על הכל.

כי התחלה אחרי גירושים מרגישים שיחרור וכיף, השאלה מה קורה אחרי ארבע שנים

יש אנשים שהכל מסתכלים בורוד שטוב להם וכיף להם

וזה לא שבאמת משהוא שונה אצלהם בזוגיות, אלא הם מפרשים את זה כטוב

דוקא מכירה מאוד מקרוב זוג ששתיהם מבית נורמלי והחיים שלהם זועה, כי לא ראו קושי בחיים שלהם והם מפונקים לא היו להם התמודדיות בחיים

כאילו כולם במצבך?

לך תתגרש, וכנראה שככל שתמהר כן ייטב

אתה אחד מול כולם ועדיין טוען בביטחון רב שאתה צודק.

בדיוק בגלל תשובות כאלו אתם נותנים לו להבין שהוא השונה, ולדעתי ממש יש צדק בדבריו

במפורש כמעט כל מי שאני רואה סביבי יש לו קשיים בנשואים, הרבה יותר ממה שהיה כשהיו רווקים

כי עכשיו זה מורכב עם ילדים ועוד דעה של בעל ואישה.

ואם אין אופי של ביטול עצמי זה הרבה יותר קשה

יכול להיות שחיי נשואים טובים זה לאנשים שיודעים להכניע את עצמם, לבטל את עצמם, לוותר המון ולכן הם מרגישים מאושרים, כי זה אופי לא בגלל שזה נשואין

במקרים יותר חריגים באמת מדובר על בן זוג אלים או רע וכו ולכן לא טוב בנשואין

לכל אחד יש קשיים רק שבאמת זה התכלית זה החיים לא באנו לחגוג.

מה פה כל כך נבהלים שהוא אומר שקשה לו? ברור שחלק כאן לדעתי מרמים את עצמם, לרמות בקטע של עבודה קשה. סוג של הדחקה.

זה כמו להגיד שלידה זה קשה אבל שווה.

נגיד הלידות שלי הם חוויה ואני נהנת למרות הקושי, רוב רוב כמעט חברותי מסתכלות עלי כאילו נפלתי מהירח איך אפשר שלידה זה חוויה מעצמיה וזה כיף? אז אני מבינה שאני פה די החריגה שאלוקים זיכה אותי שזה חוויה ולא טראומה שמעלה בי דמעות ופחד

לכן לדעתי רוב האנשים מסתכלים על חיי נשואים שזה קושי מעטים זה חוויה

כי זה המסלול

מה שכן שונה. שנפגשתי עם הרבה בחורים והתארסתי עם מי שהיה נראה לי שיש בינינו כימיה והתאמה .

אבל באופן עקרוני, כן , זה המסלול בציבור דתי בפרט, שיש יש יותר כללים ברורים

אם מתקשרים ומציעים בחור לא אגיד אני עד גיל שלושים לא רוצה לראות גברים כי זה נשמע ממש חריג ובלתי ברור .

אין הרבה בחירה בקטע הזה בעולם הדתי כי ברור שהתכלית זאת חתונה , יקום פתאום משהוא ויגיד שלא רוצה לצאת לפני גיל שלושים, זה לא מקובל.!!!!

יש אפילו מגזרים שמכתיבים עם מי להתחתן ,אז נכון שאני לא במצב הזה שהכריחו אותי ויצאתי כמה שנים טובות בחורים. אבל לקום ולהגיד עד גיל שלושים אסתובב בהודו ואחזור ואשמע שידוכים זה מוזר.

היינו לפני כשנה אצל יועץ זוגי בשל משבר (כן כן, תוך חצי שנה משבר עצום) והוא אמר לנו שהמשבר שאנחנו חווינו הוא משבר שזוגות עוברים אחרי 10 שנים ויותר.

אז אני עדיין עומדת מאחורי התגובה שלי.

וסבבה, נדבר (אם עוד אהיה בפורום הזה). דעתי לא תשתנה.

פשוטו בהמשך זה מרגיש הרבה יותר משפחתי לדעתי

(אם הפרטים אמיתיים כמובן...)

מה קרה, מה עשו לך שאתה ככה מדבר כמו סבא ממורמר בגיל 60? 

כנראה שחווית טראומה, זה הכל.. 

זה מאוד תלוי בסיבה שהתחתנת איתה ספציפית..

מה הייתה הסיבה שרצית להתחתן באופן כללי

איך אשתך מתייחסת לקשר שלכם (לא אליך, אלא לקשר שלכם)...

טוב זה גם קשור אולי במה אתה עוסק (או לא עוסק..) 

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?