כבר הפרכתי לך את התזה

ועוד המוני זוגות שאני מכירה.

כמובן שיש רגעים של עצבים קטנים, אבל משלימים ואוהבים הרבה יותר ממקודם.

שמעתי פעם משל קטן לחיי נישואין-

נישואין הם כמו חבל ארוך שבשני קצותיו עומדים הבעל והאישה, בעת מריבה/ויכוח או פגיעה החבל נחתך, כשהזוג משלים הם קושרים שוב את החבל. וככל שיש יותר קשרים על החבל הזוג מתקרב יותר אחד אל השני..

והסוד לנישואין מאושרים זה ויתור. 

להתחתן היה הדבר הכי מדהים שעשיתי בחיים. 

ממש ממש לא קיטנה

תלוי גם איזה רווק/ה היית , גם אני וגם בעלי נגיד לא התחתנו צעירים, היינו מאוד עצמאים, לא היה חסר לנו כסף, טילנו בעולם, עשינו כל העולה על רוחינו, עם בטחון עצמי גבוה, עבודה טובה , ב"ה טוב

פתאום להתחתן ויש עול, זה בהחלט קקקששששהההה !!!!!!

אבל עדין זה עדיף על הרווקות כי זה החיים בעצם. החיים זה לא קיטנה .

לדעתי, אבל מי שבא לנשואים והוא יותר , בישן, עדין, לא מסודר מבחינת עבודה, כסף וכו, וגם אופי יותר נחיתי לא מרגיש שחיבים לו , לא עם אף בשמים וכו, ואני רואה את זה על החברות שלי, אז הם אומרות הבעל שלי הרים אותי!! בנה אותי!!

אז סליחה אני לא הייתי צריכה את בעלי בשביל שיבנה אותי לא הייתי כלי שבור, והיו לי חיים מעולים קודם. רק מה שכן רציתי את הצד השני שלי, אומנם בגלל זה היה לשנינו יותר קשה כי שנינו לא במקום שאחד היה צריך להרים מאשפתות את הצד השני או לגאול אותו מיסוריו.

אבל עדין כל הקושי שווה את הנשואין

חייתי כחילוני עד אמצע שנות העשרים שלי - והכרתי את "חיי הרווקות". חייתי ת'חיים.

התחתנתי - ו... וואללה, הייתי מסכים איתך - ואפילו התגרשתי.... ו...

התחתנתי עוד פעם. מה אגיד לך - שמים וארץ. אני, עם דמעות בעיניים, אומר לאישתי עשרות פעמים ביום כמה אני אוהב אתה וכמה אני מאושר ושמח שהתחתנתי איתה.  א-ו-ש-ר.

כאילו בפעם שניה זה אושרררררר

אתה מאשר להרבה אנשים שיש להם כזה הרגשת פיספוס, שאולי הם צודקים....

וזה סותר הרבה אנשים שאומרים שהפעם השניה פשוט עבדו קשה, אם היו עובדים על הנשואין ככה בפעם ראשונה לא היו מתגרשים... אני בא נאמר בטוחה בכך!! שזה פשוט עבודה

אי אפשר להתחמק ממה שנגזר . צער שמגיע לאדם מגיע ובריחה לא תעזור

נקודה.

יש זיווגים שהיחסים ביניהם יותר נינוחים.

מכירה כאלה שמראש הבעל והאישה הם טיפוסים נוחים שבאים לקראת הזולת.

מתארת לעצמי שגם להם יש עבודה אבל לא עבודה קשה.

צריך לדעת שיש כאלו ולא להציג מציאות כאילו עבודה קשה היא מוכרחת.

עם כל הכבוד.

אצל כל אחד הקושי מתבטא אחרת.

אז יש מדרגות ואני נמצאת ב-10 ברמת הקושי ומישהו אחר הקושי שלו זה דרגה 5. אבל עדיין הוא עובד.

וקושי זה סובייקטיבי. אני יכולה להגיד לך שאם בעלי לא יעשה כלים בשבילי זה לא ביג דיל אבל יש אישה שאצלה זה ממש עבודה לא לריב על זה. מבינה את הכוונה שלי?

ומה שאת רואה בחוץ זה לא מה שקורה בין 4 קירות.

את ההורים שלי במשך כל חיי ראיתי אולי רבים פעמיים. מה זה אומר? כלום. שהם חכמים ויודעים לריב לא ליד הילדים.

גם אנחנו נראים זוג שממש סבבה לו מבחוץ. ובאמת טוב לנו אבל אנחנו עובדים בשביל הטוב הזה.

ודווקא כן כדאי להציג שעבודה קשה היא הכרחית. כי אחרת בן אדם יבוא בגישה שילך לו חלק ואז עלול למצוא את עצמו מבולבל במערכת הזוגית ולא להבין למה הוא לא מאושר.

זה קשור להתנהלות של בני הזוג.

יש זיווגים שההתנהלות של שניהם יותר נינוחה.

זה קשור למזגים שהם דומים או משלימים. 

פשוט יש יותר שקט בבית, וזה לא שקט תעשייתי. יש רוגע והוא לא בא אחרי ריב. 

לכולם יש עבודה, אבל יש כאלה שהעבודה שלהם היא קלה יותר.

אני מכירה משפחות כאלה, מבפנים.

כי מה שקורה בין בני זוג בין 4 קירות זה מה שקובע.

ואם זו הזוגיות שלך, אז שמחה בשבילך. מצד שני לא מקנאה לרגע- כי אתה מעריך דברים שבאים לך אחרי מאמץ ועבודה קשה. 

אני עדיין דבקה במה שאמרתי. אושר זו תוצאה של עבודה קשה.

ולא כמו שאת מתארת- זה לא מלחמות ודם ויזע. זה עבודה על המידות. אני בן אדם עצבני, אפשר להדליק אותי בקלות. ובזכות הזוגיות על בעלי אני עובדת על זה. וזה קשה. לשנות מידה בנפש זה ייסורים! לזו הכוונה.

ובאמת שאין לי כוח להמשיך לדון בזה כי אני לא אסיים..

♥

אני מעדיפה להאמין להם ולא לחשוב שבין 4 קירות מדובר בבני אדם שונים לחלוטין.

טוב לך לעבוד קשה, אין בעיה, אבל אל תגידי שזה מוכרח\הכרחי. 

מאחלת לך הרבה שמחה.

מה זה טוב לי לעבוד קשה? טוב לי להיות מאושרת.

תביאי לי את ההגדרה שלך למושג עבודה קשה ואז אולי הכל יתבהר. כי אולי את ואני לא מתכוונות לאותו דבר ואז נסגור את הדיון.

אביא לך את ההגדרה שלי על ידי דוגמא- למשל כשבעלי עושה משהו שגורם לי לעצבות- במקום להסתגר - לשבת ולדבר איתו כמו ילדה גדולה. זו מבחינתי עבודה.

באמת שאשמח להגדרה שלך.

אגב, תודה על האיחול. אני בהחלט אדם שמח ומאושר

ולכן גם אין לזה כללים.

אני באתי בדיון הזה להגיד שיכולה להיות זוגיות שאין בה עבודה קשה. 

בתכל'ס אני רואה שאנשים פשוט לא מוכנים לקבל את זה. לא מובן לי למה.

זוגיות לא תמיד מלווה בעבודה קשה, עליות וירידות, ריבים וויכוחים, אי הבנות וכו'..

מכירה אישית זוג שחיים על מי מנוחות, מהיכרות, אירוסים, חתונה, ילד ראשון, לא ראיתי דבר כזה מימיי... והיא חברה מאוד מאוד טובה, ואני רואה את ההתנהלות שלהם כזוג:

מאוד נינוח, שלו, אוהב.. לא רואה שם עבודה מיוחדת ..

אולי רק בזה שהוא עוזר הרבה בבית והיא גם.. רגיל כזה.. 

יש אנשים שבטיפוס שלהם נוחים יותר, יכול להיות שאת רואה התנהלות שלווה שזורמת על מי מנוחות ובאמת טוב לשניהם ויכול גם להיות שאחד מהם או שניהם קצת מוחקים את עצמם ובהמשך זה יצוף להם

עבודה קשה זה לאו דוקא ריבים וויכוחים

אבל אי הבנות זה כמעט מוכרח המציאות - מעצם העובדה ששני בני אדם לומדים לחיות ביחד ולא סתם שני בני אדם אלא גבר ואישה ששונים במהותם

עבודה זה הבנה ומוכנות לסלוח להבין, לבוא לקראת, להגיב נכון, לדבר וללבן אי הבנות

ברור שלהיות אדם בעל מידות טובות עוזר מאוד, אבל הניסיונות הם שווים.
וגם הרבה פעמים מה שאת פוגשת כאדם "נוח לבריות" זה אדם שיש מעט מאוד שאכפת לו, ולא אדם שמוותר הרבה בדברים שאכפת לו מהם, ואז בזוגיות כשזה נוגע ממש בדברים כאלו, אז ההתנהגות שונה.

עבודה קשה היא מוכרחת. זה יסוד בעולם הזה. אין דבר בעל ערך שלא צריך עמל לקנות אותו.

והאמת היא שכל העמל שווה, ואי אפשר להשוות את העמל שלי לשלך, כי מה שלך קשה לי קל ולהפך.

וזו אהבה.

אהבה היא לא מלחמה. אני לא צריכה להלחם בעצמי והוא לא צריך להלחם בעצמו.

אין חריקת שיניים ברוב הזמן ואין איזה עמל שתמיד נמצא ברקע.

יש חיים ופשוט נחמד.

בפשטות גמורה.

בלי לעבוד על עצמי יותר מדיי ובלי להלחם.

העבודה היא יותר בהתנהלות ולא בפן הרגשי.

אני מכירה כאלו באופן אישי.

יש שמחה בבית, והיא לא נקנתה בדם. 

פשוט מדובר בזוגות שיש הרבה טוב ביניהם, וזה בא ממזג טוב שהיה לשניהם מלכתחילה.

אהבה היא לא מלחמה.

גם עבודה בהתנהלות היא לא עבודה קלה. 
אף אחד לא אמר לקנות בדם.

אמרתי עמל. עמל זה לא דם, עמל זה לא מלחמה. עמל זה השקעה ומאמץ.

אני לא מכיר אף זוג שלא עבד על עצמו בשביל להיות מאושר. 

אין אהבה שהושגה שלא בעמל קשה.

לפחות תהיה מודע.

אתה לא רואה את כל התמונה.

יש אנשים שהזוגיות שלהם פרחה גם בלי עמל קשה.

אתה חושב שאין, בסדר, אבל תגיד שכך אתה חושב. אל תקבע עובדה.

זה יסוד בהבנת העולם שבו אנחנו נמצאים.

אני לא צריך להיות מודע לחדי קרן. כי אין חדי קרן.

אין אנשים שהזוגיות שלהם פרחה בלא עמל.

את רוצה להגיד אחרת- תוכיחי.

ועם יפעת: 053-7768564.

מסכימה עם שוקולד פרה

אבל אצלינו- אני ובעלי דומים כ"כ באופי, ברצונות, בשאיפות. ואפשר לאמר שב"ה הזוגיות שלנו פורחת מעולה. בלי כמעט התחככויות.

אתה צודק במשפט שלך שאין זוגיות שפורחת ללא עמל. אבל כנראה שיש זוגות שצריכים לעמול רק מעט. 

שגם את אומרת - העבודה היא יותר בהתנהלות ולא בפן הרגשי.

ואני טוענת יותר מזה - שאם לא יעשו עבודה בהתנהלות גם האהבה יכולה לדעוך וגם השמחה הפשוטה והטובה שיש ביניהם 

תמיד צריך עבודת המידות והשקעה בשביל לתחזק ולטפח את הפן הרגשי

1. למרות שאני מסכים איתך ככלל - יש כמובן גם יוצאים מן הכלל. יש מקרים/זמנים בהם האושר בנישואין מגיע ללא עבודה קשה מאוד. 

2. הצחיק אותי השימוש הסמנטי במילה "נקודה".

1. דגש על זמנים. זה לא שעובדים יומם וליל כדי להיות מאושרים. כרגע עכשיו השעה שלוש וחצי והיום יום שלישי והוא יום מאושר מבחינתי. ממש טוב לי. אבל ביום שישי למשל הייתי צריכה ממש לעבוד על עצמי כי היתה מריבה קשה נורא. אז למה טוב עכשיו? כי התגברנו ודיברנו וביקשנו סליחה וקיבלנו על עצמנו. ע-ב-ד-נ-ו.

2. זה היה כדי להבהיר שאושר זה תוצאה של עבודה קשה.

או שהוא מגיע ללא עבודה קשה או שהוא לא מגיע

חוץ ממקרים יוצאים מן הכלל

שהאושר בא להם בקלות

וצריך יועצים בשביל מי שלא אבל מה שהיעוץ יעשה לא יגיע לרמה של מה שקורה

כשזה בא בטבעיות וגם הרבה פעמים יעוץ לא עוזר

בלי קשר לייעוץ זוגי. לא כלך ריב מביא ליעוץ זוגי

אבל לא הרבה וגם כשכן זה לא מריבות "אמיתיות" והאמת-

אני ממש אוהבת לריב איתו כמה שזה אולי נשמע מוזר

אנחנו מדברות על אותו דבר.

עבודה לא בהכרח חייבת להיות על ידי מריבות מטורפות ופערים רציניים. לא!

וכדי להשלים עם בעלך מהמריבות הקטנטנות האלה מישהו היה צריך לבוא ולומר- טעיתי, סליחה. זה הכל. על עבודה כזו אני מדברת.

ככה זה גם אצלנו.

אני רבה איתו ומשלימים. אני מרגישה שאני עובדת בשביל הזוגיות כי לא תמיד קל לבוא ולומר טעיתי.

הבנת את כוונתי?

לרוב זה או שזה בא בקלות בגלל אופי, התאמה בין בני זוג, והסביבה שבה גדלים וחיים (חינוך)

או שזה לא בא בקלות ואז קשה עד בלתי אפשרי לשנות את זה

אישית אני לא כ"כ מאמינה שעבודה קשה תגרום לבני זוג שלא אוהבים

ולא מסתדרים להיות מאושרים אחד עם השני באותה רמה כמו אלה שזה

בא להם בטבעי בקלות

כמו לשטוף כלים כשלא בא לך או לא לכעוס עליו שהוא לא שטף כלים

זה ברור שכל הזוגות צריכים לעשות וזה גם לא עבודה כ"כ קשה.

ני מדברת על זה שאם האהבה, התקשורת, והאוירה הנעימה ביחד

לא באים בקלות אז מאוד מאוד קשה לעשות אותם, זה או שאוהבים

כי אוהבים או שלא

אבל יש כאלה שזו עבודה קשה בשבילן. ועל זה אני מדברת.

אבל היה נשמע פה בשרשור כאילו זה לא קורה לאנשים ויש אידיליה מטורפת בין בני זוג תמיד. אז לא. 

ועברנו יעוץ זוגי בתחילת הנישואין וב"ה צלחנו משבר אדיר שהיועץ אמר לנו שאנשים מגיעים אליו אחרי 10 שנים של נישואין ויותר. אז אם זה הצליח לנו אז להרבה זוגות כמונו יש תקווה

טוב שזה נגמר ככה חחח כבר חשבתי שאצטרך להתווכח לנצח.

ועל מי.

הרי זה לא באמת משנה לך מה קורה אצלי.

יש מצב שאתה כועס על עצמך שהתחתנת, ואולי גם על אשתך שהיא לא מספיק טובה אליך.

אתה תמיד יכול ללכת, אז למה אתה נשאר?

בעיני זה עדיין נכלל בשנים הראשונות שבאמת יש בהן עבודה לא קלה (ולא רק בהן..). אבל כמו שאמרו כאן - שווה!!

אין כמו אהבה אמיתית שמאחה את כל השברים.

מאחלת לך להתחתן בקרוב עם בן זוגך בעז"ה.

תודה...

אתה מדבר כמו איזה בלייין. מייי ישמעעעעע!!

העולם מחוץ לנישואין לא כזה ורוד, לא הכל מושלם!! אתה יכול להינות בכל תחנה בחיים, השאלה לאן אתה לוקח את זה.

ואני בטוחה שלא כ-ל מה שתוקע אותך זו המשפחה שלך.

ואם אתה באמת באמת רוצה, וזה כ-ל מה שעושה לך רע- אז קח הפסקה ותטייל קצת "מסביב לעולם".

מכירה המון נשואים שעשו את זה. מפרגנים אחד לשני בטיולים בחו"ל עם חברים!

חוצמזה תזכור שההרגשה של רווק בחוסר הזה של בן\בת זוג  לפעמים אפילו מעיבה על הכל.

כי התחלה אחרי גירושים מרגישים שיחרור וכיף, השאלה מה קורה אחרי ארבע שנים

יש אנשים שהכל מסתכלים בורוד שטוב להם וכיף להם

וזה לא שבאמת משהוא שונה אצלהם בזוגיות, אלא הם מפרשים את זה כטוב

דוקא מכירה מאוד מקרוב זוג ששתיהם מבית נורמלי והחיים שלהם זועה, כי לא ראו קושי בחיים שלהם והם מפונקים לא היו להם התמודדיות בחיים

כאילו כולם במצבך?

לך תתגרש, וכנראה שככל שתמהר כן ייטב

אתה אחד מול כולם ועדיין טוען בביטחון רב שאתה צודק.

בדיוק בגלל תשובות כאלו אתם נותנים לו להבין שהוא השונה, ולדעתי ממש יש צדק בדבריו

במפורש כמעט כל מי שאני רואה סביבי יש לו קשיים בנשואים, הרבה יותר ממה שהיה כשהיו רווקים

כי עכשיו זה מורכב עם ילדים ועוד דעה של בעל ואישה.

ואם אין אופי של ביטול עצמי זה הרבה יותר קשה

יכול להיות שחיי נשואים טובים זה לאנשים שיודעים להכניע את עצמם, לבטל את עצמם, לוותר המון ולכן הם מרגישים מאושרים, כי זה אופי לא בגלל שזה נשואין

במקרים יותר חריגים באמת מדובר על בן זוג אלים או רע וכו ולכן לא טוב בנשואין

לכל אחד יש קשיים רק שבאמת זה התכלית זה החיים לא באנו לחגוג.

מה פה כל כך נבהלים שהוא אומר שקשה לו? ברור שחלק כאן לדעתי מרמים את עצמם, לרמות בקטע של עבודה קשה. סוג של הדחקה.

זה כמו להגיד שלידה זה קשה אבל שווה.

נגיד הלידות שלי הם חוויה ואני נהנת למרות הקושי, רוב רוב כמעט חברותי מסתכלות עלי כאילו נפלתי מהירח איך אפשר שלידה זה חוויה מעצמיה וזה כיף? אז אני מבינה שאני פה די החריגה שאלוקים זיכה אותי שזה חוויה ולא טראומה שמעלה בי דמעות ופחד

לכן לדעתי רוב האנשים מסתכלים על חיי נשואים שזה קושי מעטים זה חוויה

כי זה המסלול

מה שכן שונה. שנפגשתי עם הרבה בחורים והתארסתי עם מי שהיה נראה לי שיש בינינו כימיה והתאמה .

אבל באופן עקרוני, כן , זה המסלול בציבור דתי בפרט, שיש יש יותר כללים ברורים

אם מתקשרים ומציעים בחור לא אגיד אני עד גיל שלושים לא רוצה לראות גברים כי זה נשמע ממש חריג ובלתי ברור .

אין הרבה בחירה בקטע הזה בעולם הדתי כי ברור שהתכלית זאת חתונה , יקום פתאום משהוא ויגיד שלא רוצה לצאת לפני גיל שלושים, זה לא מקובל.!!!!

יש אפילו מגזרים שמכתיבים עם מי להתחתן ,אז נכון שאני לא במצב הזה שהכריחו אותי ויצאתי כמה שנים טובות בחורים. אבל לקום ולהגיד עד גיל שלושים אסתובב בהודו ואחזור ואשמע שידוכים זה מוזר.

היינו לפני כשנה אצל יועץ זוגי בשל משבר (כן כן, תוך חצי שנה משבר עצום) והוא אמר לנו שהמשבר שאנחנו חווינו הוא משבר שזוגות עוברים אחרי 10 שנים ויותר.

אז אני עדיין עומדת מאחורי התגובה שלי.

וסבבה, נדבר (אם עוד אהיה בפורום הזה). דעתי לא תשתנה.

פשוטו בהמשך זה מרגיש הרבה יותר משפחתי לדעתי

(אם הפרטים אמיתיים כמובן...)

מה קרה, מה עשו לך שאתה ככה מדבר כמו סבא ממורמר בגיל 60? 

כנראה שחווית טראומה, זה הכל.. 

זה מאוד תלוי בסיבה שהתחתנת איתה ספציפית..

מה הייתה הסיבה שרצית להתחתן באופן כללי

איך אשתך מתייחסת לקשר שלכם (לא אליך, אלא לקשר שלכם)...

טוב זה גם קשור אולי במה אתה עוסק (או לא עוסק..) 

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב