עבר עריכה על ידי ארי1 בתאריך ט"ז בטבת תשע"ח 00:06
את לא שומעת, צרחות אמת, מתוך לבי כשאני צועק?פוליגרף שבור, יבחין בברור.
עצרי, את פוגעת בי, אדום, תמרור.
ורואה אותך, את עטופה
בתוך עצמך. את מטיחה
בי את האשמה, כאילו מה?
אבל מבטיח ונשבע,
שבך אני לא אפגע. ולך, אני רק אסלח
(נשמע כמו שיר קבוע, מזכיר קצת דיסק תקוע)
ובוחרים לפתוח, דף חדש, דף חלק,
אני ואת, כמו דייט ראשון
ול*ביחד* אנחנו, יושבים וחושבים, ומוצאים פיתרון
ופתאום, להקת פרפרים חוזרת,
להקת פרפרים ממש מוכרת,
כמו בפעם הראשונה,
אומר שניה, חכי דקה,
מכניס את היד, מוציא פתקה
מתוך הכיס של החולצה.
שיר אהבה, לא קלישאה.
שיר שניגנתי לך, בכלי, שעה.
היא מחכה, רואה דמעה
מתחיל ונזכר שבזמנו, נבהלה.
נגיעה, מרגיש זרימה
זה לא מספיק, אבל זה בא
השאלה על העתיד שלנו, מה יהיה? מה?
את מכשפה, מתפלאה?
אותי הקסמת בשניה,
אבל גם אני אותך, השקתי, בשיקוי אהבה.
עוצרים לוקחים נשימה. (ההההא)
שמים פסי האטה. (אהההה)
לא מספיק, אבל יש תקווה,
לראות אותך כאישה.
אני בהכרה מלאה, תער חד מחשבה.
עכשיו יש חשכה, בינינו, מדליק אבוקה.
ופושט שאלות, הרהורים וספקות.
והאם רוצה גם איתך, או רק איתך לחיות??
תחושת הבטן מתגברת, התשובה קצת מתבהרת,
הסבר רציונאלי, לא מצאתי,
אני ואת, זה, פשוט נראלי.
אליך מהר אני רץ. התתארסי לי, זו את!.
היא לא עונה, היא בוכה.
צריך תשובה, לנשימה.
ברוך השם זה התגשם, הנסיכה ענתה בכן.
אבל פתאום זה קרה,
מאיפה זה בא?
עוד שבוע, יש חתונההה.
בוםם! אההה אני נשרף,
קמיקזי אני נתלש.
דיייייי! אההה פשוט נמאס,
מתלבט שוב אם זו את.
שקט כמו נגסקי, עזב על קוואסקי.
ההתלבטות כבר לא קשה,
את לידי זה הקלה.
עלייה, בלי ירידה
לא זמני, ולא בועה.
אחרי שנה, יש מריבה.
אם יש ריבים אז מתבגרים
קשה זה טוב, קצת לפעמים.
אבל הפעם לא, שוכחים.
אסור לנו לשכוח את הפרפרים.
