בין הגדול לקטן יש עוד בנים, או אולי רק בנות?

יכול להיות שזה יושב על איזושהי תחרות סמויה ביניהם? (הגדול מרגיש שהקטן לוקח את מקומו באופן מסוים)

שהחשיבה שלנו צריכה להיות מטרתית ולא סיבתית.\

כלומר- לברר למה זה קורה- זאת חשיבה סיבתית.

ולא יקדם לשום מקום.

אני מרגישה, ויתכן שאי טועה, שהקטן גם ניזון מההתנהגות הזאת, ואסביר.

(אני פשוט חווה את זה טוב טוב עם 2 ילדים יותר קרובים בגיל אבל באותו כיוון של הצקות)

הקטן מקבל הרבה רחמים, גם אם לא חשופים, את משדרת לו שאת מרחמת עליו, זה שווה לו, הרחמים האלו.

לא כאן המקום לפרט אבל עצתי, שתשמע לך מוזרה אבל היא הרבה פעמים עובדת.

תשדרי לו כל הזמן: יש לי אמון מלא בך שתצליח להתמודד, אתה חזק, יש בך המון מעלות, אתה טוב וכו'.

כמובן גם להגיד לו את זה, אבל לא כמענה להצקות שלו כי אז את בעצמך פותחת חזית עם הגדול. אלא בלי קשר או עם קשר לדברים שהוא באמת עושה מ=ומגיע לו צל"ש מדויק וממוקד יותר

אחחח, כמה קל לייעץ, קשה מנשוא ליישם.

אבל בהצלחה!

לפי מודל זה כל פעם שמישהו מעליב מישהו אחר אז האחר הוא זה שמזמין את זה. אבל לא כולם חזקים ונבונים, יש אנשים חלשים יותר ועדיין אסור להתעלל בהם גם אם הם לא יודעים איך להתמודד וגם אם הם לא מכירים משהו אחר. 

גם לא מבינה מה ילד בן שבע יכול לעשות לילד בן 14. אם שניהם ילדים ממוצעים אז גדול יתפוס אותו בשניות ויפרק לחתיכות ביד אחת, וגם מבחינת יכולת מילולית ויכולת להעליב אין מה להשוות. 

לצד ההבנה שהילד הקטן צובר המון שעות רחמים/תשומת לב/מחשבה עליו/דיונים על מסכנותו וכו', והוא מרגיש את זה, מאתיים אחוז, יש להפריד חד משמעית ולא להרשות אלימות. 

זה לא שהוא עושה משהו לגדול, הגדול מנסה להשיג את שלו- שזה יותר מאבק מול אמא, כי תכלס זה גורר את אמא מולו בסופו של דבר.

יחד עם ההבנה שיש בו כוח להתמודד, לקטן- לדעתי יש להפריד, באופן קר רוח, אבל חד משמעי

אבל במקרה הזה לדעתי תפקיד של הורים לספק הגנה לילד

הוא לא אמור להיות שק חבטות של אחיו הגדול

שהתייחסתי גם להרגשה שלי שתשפר את ההתנהגות של 2 הילדים- לא להגרר למאבק עם הגדול ולא לרחם עלהקטן.

ומצד שני להגן על הקטן ע"י הפסקת ההצקות.

ועד שפותרים בעיה אם בכלל יכול לעבור מלא זמן ולהפסיק סבל של קטן חייבים במיידי

מחפשים את המטרה של הילד.

לא את הסיבה.

כי הגישה מאמינה שמה שילד עושה- הוא מתכוון בזה- אלייך!! לאמא!

להרגיש שייכו, לא משנה איך, העיקר להרגיש שייך לאמא.

גם אם אמא כועסת/ מרחמת וכו' שווה לי להתנהג ככה.

שווה לי להרגיש מסכן, שווה לי להיות אלים.

היה מדובר בשני אחים עם הפרש שנים די גדול, והגדול לא הפסיק "לרדת" על הקטן.

לא בעלבונות אלא בהערות בלתי פוסקות.

אחרי בירורים הסתבר שהמניע היה האכפתיות של הגדול, הוא דאג מאוד לקטן באיזה עניין ולא ידע איך לבטא את זה כי הוא לא אדם רגשי... דרך מוזרה להביע אהבה, אבל יש מקרים כאלה.

סתם עוד נקודה למחשבה.

אם קטן מציק לו ואז גדול מתעצבן אז לדבר עם קטן שיפסיק ולא להתערב.

אם גדול מוציא עליו תסכולים לא קשורים לקטן אז להפסיק את זה בכל דרך, פער גדול בגילאים ולקטן אין דרך להתגונן לבד. 

לנסות לתת תשומת לב חיובית ולהעסיק אותם, אולי להקטין זמן שהם ביחד. אולי אם את מגיבה אז תגובה קצרה ולא נעימה ממש שלא ירצו לחוות את זה. 

שהגדול מוציא תסכולים שלא קשורים לקטן ולדעתי הוא עושה את זה לקטן כי דרך זה הוא מקפיץ אותי וזה מה שהוא רוצה להשיג - את היחס שלי

איך בדיוק מפסיקים את זה בכל דרך?

אני רואה הרבה פעמים בגינה שאח גדול או אחות גדולה נותנים מכות לקטנים כדי להסיג משמעת, לפעמים מחוסר ברירה. ופה אח גדול גם ככה לא הכי עדין וגם לא נשמע אחראי.

חוץ מזה הרבה פעמים גדולים רוצים לנוח מאחים קטנים בזמנם הפנוי

השאלה לגבי "מגלה אפס, אפס סובלנות לחציה שלהם." מה הכוונה למעשה? מה בדיוק עושים בזמן שזה קורה?

וזה קורה כי הגדול בודק גבולות כל הזמן

נתחיל מזה שההתנהגות הזאת אופינית לו, לגדול. 

בחברה הולך לו בסדר, יש לו חברים, בכיתה הוא מוערך. בלימודים הוא משקיע ומצליח. 

בבית - ראוי לציין שהוא לא הבכור, יש כמה מעליו שהם אופי יותר חלק והוא די תפס את הנישה של ה trouble maker

מבחינתינו כהורים אנחנו נותנים לו מקום משמעותי, יחס חיובי, מביעים אהבה והערכה (זו אוירה כללית אצלינו, כלפי כל ילד וילד) 

אבל, הוא ילד שבודק גבולות כל הזמן. וכשעובר את הגבולות וחוטף גערות, נזיפות ולפעמים גם צעקות (הוא יודע להוציא מהכלים ואחרי הכל אנחנו בני אדם, לא תמיד מצליחים להגיב בצורה אידאלית) אז הוא בטוח ששונאים אותו וכו' משכנע את עצמו בזה ומתקפד

אני כן רואה אצלו שיפור לאורך השנים, לאט לאט מתפתחת בו רגישות כלפי סבל של האחר

מה שאת הצעת זה פחות או יותר מה שאני מנסה לעשות איתו, וכבר היו תקופות בעבר שהיה מציק לאח אחר - יותר קרוב אליו בגיל - והגישה הזאת עזרה, כיום יש לו יחסים תקינים עם האח הזה

אבל משום מה בתקופה האחרונה הוא מפנה את התסכולים שלו בעיקר כלפי האח הספציפי הזה ואני לא יודעת למה אבל אני הרבה פחות מצליחה לנווט אותו. ובעיקר אכפת לי שאסור לי לאפשר שהקטן יסבול ממנו.

לפעמים זה כל כך מתיש, דורש ממני ערנות והבנה והכלה וסמכות ו.. ו.. ו.. מסביב לשעון ולא לשכוח שזה רק חלק קטן ממטלות החיים, יש עוד ילדים, יש בית יש עבודה. ב"ה מודה על הכל אבל לפעמים זה לא קל. יש רגעי שבירה.

אשמח לשמוע אם יש לך תובנות נוספות לאור מה שהוספתי

שההתמודדות לא יכולה להיות שלו לבד.

ועם זאת, ודווקא בגלל שזו פגיעה מילולית, שקרתה ואולי קורית גם כשאמא

לא נמצאת אני חושבת שחובה להשתדל לפחות חלקית לתת לו כלים כלשהם.

זה ודאי לא יפתור את הבעיה, אבל גם אם יצמצם אותה טיפה דיינו..

חזק) וזה באמת לא פתרון. וזה באמת קלסי שילד אומר לא אוהבים אותי וכו. אני לא קונה את זה, לא בכללי וגם לא בשעת מעשה ובטח שלא מפוחדת מתחילה לרקוד לפי החליל שלו

אבל ההתמודדות איתו כשזה קורה בשטח היא ממש לא פשוטה כי הוא באמת עושה מה שבא לו ולפעמים אני פשוט לא יודעת מה לעשות. מה אני אשים לו אזיקים? יזמין לו משטרה?

בגלל זה אני פונה פה, כדי לקבל עצות איך להתמודד, מה את מציעה לעשות כשזה קורה?

יש לך דברים שהם ברורים לך כשמש בצהרים:

נגיד שלא מחללים שבת, שלא מרביצים לאמא,

שיש כאן קיר פיזי שאי אפשר לעבור אותו.

כשיהיה לך ברור שאין דבר כזה להציק לאח קטן את תשדרי את זה ואז גם  יהיה ברור לך ואת גם תדעי איך להגיב, מאיזה מקום.

לא שעכשיו את חושבת שזה בסדר, חס ושלום.

אבל עצם ההתלבטות שלך, גם משודרת לילד.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....