אתמול רבנו שוב.
היא הלכה לבדיקות שגרתיות בהריון וכשחזרה היתה ללא החצאית. מכששאלתי, נענתי בתשובה רפה בסגנון "אה, לא שמתי לב. הורדתי לבדיקה ולא מצאתי אותה אחר כך." הערתי לה בקטנה והיא כמו להכעיס בכוונה, חייכה בתמימות כאילו אינה מוצאת את הבעיה.
אני באמת אוהב אותה.
אותה ואת השדים שלה ואני מוכן להכיל הכל. אני יודע שקשה לה ואני לגמרי כאן לתמוך. אבל אפשר שזה יהיה הדדי, כמו פעם? הרי היא זו שלימדה אותי את המושג הדדיות כמו עוד הרבה דברים שלימדה אותי על החיים ועל עצמי.
לולא היא, לא הייתי אני. ויתכן אף שגם בכלל לא הייתי. היא ההוויה שלי.
אז אפשר שהיא לא תיעלם עם כולי? כי אם תיעלם הרי ונגמרתי אני ועולמי. ולא אוכל עוד לעצמי. אבחר בקץ.
האם שכשתדע זאת, עדיין תיהיה שבוייה בקסמיי כמו שאני עיוור בקסמיה? או שמא תבחר בבריחה כמו שלעיתים היתה בורחת כשכבר הרגישה שהעולם סוגר עליה?
בעצם.. הרי היתה בורחת אלי. הייתי המקום שלה בעולם כמו שהיתה שלי. המקום להיות כל הדמויות שבתוכי בלי אף רוע. ויחד רקמנו חלומות ויצרנו שאיפות. חיברנו עתידנו. יכלנו להביט זה בעייני זו ולחשוף את כל הכאב בשתיקה. להקיף את קווי המתאר זו של זה ולדעת ולהבין הכל. החלטנו דרכים וחיפשנו תשובות של מה אנחנו מאמינים ואיזו דרך חיים אנחנו מאמצים לחיות.
אז למה עכשיו, אחרי שעברנו את הכל והגענו למקום טיפה יותר שלם, היא מתחילה לזרוק הכל? להתפרק לי בחזרה? היא יודעת שאני לא יכול לה.
תתעוררי בבקשה! אני רוצה לצעוק עליה אבל בעיניה רק מבט זגוגי ולחלוחית שזולגת.
כשאני מדבר אליה, מבטה חלול כמו אינה מזהה אותי, כאילו ניצות החיות ולהבת האהבה שבערה בה כבתה מזמן. ומה לי נותר? להדליק אותו?
בחיי שאיני מסוגל.
אני חייב אותה לצידי בשביל זה. אין בידי להדליקה כשאין היא מדליקה בי. או שאולי גם היא כך?
זקוקה שאדליקה ע"מ שתוכל להמשיך להאיר אותי?
יודע אני. בחור אבחר בחיים.
בחיים המשותפים שלנו ושל ילדנו המתעתד לבוא. בחיים שהבטחנו לעצמנו טרם התחתנו. כן.
כשאגיע הביתה, אזכר ואזכיר לה:
אני אוהב אותך.
