--
עדי כבר לא בוכה.
היא כבר גדולה; וילדים גדולים לא בוכים. ככה היא שמעה את אמא אומרת לצליל.
צליל בכתה שכל ההורים של החבר'ה נותנים להם כסף למסיבות ורק לה לא.
אז אמא אמרה לה: 'מה את בוכה, מה את ילדה קטנה?' וגם 'כשיהיו לך ילדים משלך, אולי תביני את אמא שלך יותר'.
מאז; עדי לא בוכה. אפילו שהיא נשארה לבד בגן מלא זמן ובסוף השכנה מלמעלה לקחה אותה. ואפילו שהיא הגיעה הביתה ואמא דיברה קצת מוזר ואבא אמר לה: 'די ריקי, לא ליד הילדה' וסגר אותה בחדר לבד.
ואפילו שמירב הגננת צעקה עליה נורא. ואפילו שאחר כך היא שמעה אותה אומרת לשירי ש'מה זה הילדה הזאת. זה לא ילדה זה סיוט.'
עדי כבר לא בוכה.
היא ילדה גדולה. ככה תותי מהמועדנית אמרה; ונתנה לה נשיקה של ילדה שנולדה למציאות
של ילדים גדולים.

גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.