לפי התלמוד (ברכות לד: ) וכן כפי שנפסק ברמב"ם (פ"ה מהל' תפילה) משמע לכאורה 'כריעה על ברכיים'...
כן ראיתי בתשובה בשם הרב מאזוז (כריעה בברכים בתפלת שמונה עשרה (לגבי הרב מאזוז, נקרא לך @עברי אנכי))
היום אין כמעט אנשים שעושים ככה...
אם כריעה הכוונה באמת שהיא על הברכיים, איך יוסברו דברי הרמב"ם שם שפוסע ג' צעדים לאחוריו בעודו כורע? זה נמנע טכנית...
מישהו יכול לסדר בצורה ברורה את כל העניין?
'על' לא נשמע כיפוף מעט בלבד...
שהכריעה היא מעל הרצפה ולא מעל הברכיים.
לא שמעתי אף פעם סברה כזאת שצריך לרדת לברכיים בכריעה, בגלל זה מוזר לי.
אם כי לא פתחתי את המקורות שהבאת
אבל דחוק...
קשה לי להבין את הסברה כמו שאתה רוצה לומר. אם תוכל להעתיק לכאן את המקורות במלואם נוכל לעיין (אין לי פנאי לפתוח ספרים)
עם שטיח כן... לכן אני שואל...
כן, שניה אצרף...
ביהודים פשיטא שצריך שטיח... אבן משכית וזה...
ראיתי עכשיו שמדרבנן אסור גם ללא פישוט ידיים ורגליים, אבל לא ראיתי מקור. השאלה אם זה בנפילת פנים או גם בכריעה
https://www.mechon-mamre.org/i/1406.htm
י וכן אבן משכית האמורה בתורה--אף על פי שהוא משתחווה עליה לשם, לוקה: שנאמר "ואבן משכית לא תיתנו בארצכם, להשתחוות עליה" (ויקרא כו,א). מפני שכן היה דרך עבודה זרה להניח אבן לפניה להשתחוות עליה, לפיכך אין עושין כן לה'. ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן, ונמצא כולו מוטל עליה--שזו היא השתחוויה האמורה בתורה.
יא [ז] במה דברים אמורים, בשאר הארצות; אבל במקדש, מותר להשתחוות לה' על האבנים: שנאמר "לא תיתנו בארצכם, להשתחוות עליה" (ויקרא כו,א)--"בארצכם" אין אתם משתחווים על האבנים, אבל אתם משתחווים על האבנים המפוצלות במקדש.
יב ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלות בבתי כנסייות הרצופות באבנים, או מיני קש ותבן, להבדיל בין פניהם, ובין האבנים. ואם לא מצא דבר מבדיל בינו ובין האבן--הולך למקום אחר ומשתחווה, או שוחה על צידו ומטה: כדי שלא ידביק פניו באבן.
יג [ח] המשתחווה לה' על האבנים המפוצלות בלא פישוט ידיים ורגליים--אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. אבל לעבודה זרה--אחד השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים, או השתחוויה בלא פישוט ידיים ורגליים--משעה שיכבוש פניו בקרקע לה, נסקל.
כנראה בתחנונים...
ועל הברכיים. שאם זה היה בעמידה כמו אצלנו לא היה שייך לשים מחצלת כי הפנים לא מגיעות לרצפה 
https://www.mechon-mamre.org/i/2205.htm
יא [י] כריעה כיצד: המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה--בברכה ראשונה בתחילה ובסוף, ובהודיה בתחילה ובסוף. וכשגומר התפילה, כורע ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו כשהוא כורע; ונותן שלום משמאל עצמו, ואחר כך מימין עצמו, ואחר כך מגביה ראשו מן הכריעה. וכשהוא כורע בארבע הכריעות, כורע בברוך; וכשהוא זוקף, זוקף בשם. במה דברים אמורים, בהדיוט. אבל כוהן גדול--כורע בתחילת כל ברכה, ובסוף כל ברכה; והמלך--כיון ששחה בראשונה, אינו מגביה ראשו עד שגומר תפילתו.
יב [יא] ולמה נותן שלום לשמאלו תחילה, מפני ששמאלו היא ימין שכנגד פניו: כלומר שהוא עומד לפני המלך, נותן שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך; וקבעו שייפטר מן התפילה, כמו שיהיו נפטרין מלפני המלך.
יג [יב] כל הכריעות האלו--צריך שיכרע בהן עד שיתפקפקו כל חוליות שבשדרה, וייעשה כקשת; ואם שחה מעט וציער עצמו, ונראה ככורע בכל כוחו--אינו חושש.
יד [יג] השתחוויה כיצד: אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית, יושב לארץ, ונופל על פניו ארצה, ומתחנן בכל תחנונים שירצה. כריעה האמורה בכל מקום, על ברכיים; קידה, על אפיים; השתחוויה--זה פישוט ידיים ורגליים, עד שנמצא מוטל על פניו על הארץ.
טו [יד] כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפילה, יש מי שהוא עושה קידה, ויש מי שהוא עושה השתחוויה; ואסור לעשות השתחוויה על האבנים אלא במקדש, כמו שביארנו בהלכות עבודה זרה. ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו, אלא אם כן הוא יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושוע; אבל מטה הוא פניו מעט, ואינו כובש אותו בקרקע. ומותר לאדם להתפלל במקום זה, ולנפול על פניו במקום אחר.
ת"ר בקידה על אפים שנאמר (מלכים א א, לא) ותקד בת שבע אפים ארץ כריעה על ברכים שנאמר מכרוע על ברכיו השתחואה זו פשוט ידים ורגלים שנאמר (בראשית לז, י) הבא נבא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה אמר רב חייא בריה דרב הונא חזינא להו לאביי ורבא גדמצלו אצלויי תני חדא הכורע בהודאה הרי זה משובח ותניא אידך הרי זה מגונה לא קשיא הא בתחלה הא לבסוף רבא כרע בהודאה תחלה וסוף אמרי ליה רבנן אמאי קא עביד מר הכי אמר להו חזינא לרב נחמן דכרע וחזינא ליה לרב ששת דקא עבד הכי והתניא הכורע בהודאה הרי זה מגונה ההיא בהודאה שבהלל והתניא הכורע בהודאה ובהודאה של הלל הרי זה מגונה כי תניא ההיא בהודאה דברכת המזון:
מה הכוונה בכריעה האחרונה שסמוכה להשתחוויה?
"קשת" גם נשמע יותר מובן בכריעה לארץ...
אולי יכול להיות גם בעמידה וגם בכריעה...
מה היישוב?
אין הכי נמי... גם שאלה...
אבל אולי חלק מצורת הכריעה היא ירידה לארץ וקימה... אז לאחר שהוא קם מהכריעה וסיים אותה, ישב לארץ ויתחנן...
אלא צדיק כיהושע...
הרמב"ם שם אומר שיש לעשות קידה... סידור רס"ג ומנהג תימן ישיבה על הארץ מעין רביצה וכיפוף לצד שמאל... זו בעצמה ישיבה...
אין הכי נמי בהכל... אז מה הכוונה בדברי התלמוד וברמב"ם שעל הברכיים?
הברכיים
זה בלי כיפוף...
וקידה זה הדבקה שלראש בקרקע, איך זה רק עם הראש?
לכן זה לא מסתדר...
העיקר מה שבאתי לומר, שהשתחוואה היא פישוט ולכן לא שייך מה שאמרת לפני...
אבל אני לא יודע עד כמה לסתמך על עדות כזו...
בנפילת פנים... יצא לי להיות בבתי כנסת תימניים ואני מכיר כמה רבנים, לא ראיתי את זה אף פעם. ראיתם ממש בעיניים?
לא הבנתי את כל ההגדרות האלה של הפשט. למה אין להן שום זכר אם הם מפורשים בחז"ל ובפוסקים?
לא מצאתי כרגע מפרשים שעומדים על תיאור הכריעה ממש. אבדוק באחד מהמפרשים בני זמנינו
הבעיה היא שלא ראינו מי שעושה ככה ולא זכור לי גם ששמעתי את זה.
לא יכול לגשת לחלק מהספרים כרגע, ומה שבמחשב לא עוזר, מחילה.
עדיין לא ברור לי אם באמת הייתה סברה לומר כך למה לא נהגו בשום מקום לעשות את זה.
גם מי שעושה ככה, עושה לפי ההבנה שלו ברמב"ם ולא כי יש מסורת או משהו...
נשמע לי מוזר.
מתחבר מאוד לתהיות שכתב @סתם 1... למטה.
מרגיש לי כמו מישהו שרואה יותר מדי ערבים וזה חלחל לו...
לנתק את כפות הרגליים מהקרקע?
בנוסף לשאר התהיות למעלה ושל סתם1
אין מצב בעולם שהעקבים שלך לא יהיו באוויר, אלא אם אתה עשוי מגומי 
כל המטרה של עמידה היא דמימה, שקט. קשה לי להאמין שתרגילי ספורט באמצע התפילה מסתדרים עם ההלכות של לא לזוז, לא להתנועע וכו'
והמשמעות שלירידה לארץ היא הכנעה...
זה קצת שונה מקפיצות באמצע התפילה אני חושב...
והעיקר בתפילה היא הכוונה.
אולי אפשר לתרץ בדוחק כמו ש@סתם 1... אמר שזה מותר אבל לא חובה, ובגלל שבדורות ראשונים היו יותר חזקים בגופם ודעתם היו עדיין מצליחים להשאר מיושבים, והיום שלא אז בחרו בדיעבד העיקר שהכוונה תשאר.
דחוק לי מאוד, אבל איכשהו מסתדר עם הסברות כאן. אני אישית לא מקבל את זה
המממ... גם לי קשה עם התירוץ הזה...
בקאמרי...
העיקר זה לכוון, אם נניח שהמחשה הייתה בכלל שייכת, בטח שהיא לא הייתה באה על חשבון הכוונה עצמה
לפי דבריך, אין שום ערך בשום מצווה הנעשית באיברים...
מה זה הדבר הזה שלנטילת לולב? הנחת תפילין?
ואין בנטילת לולב ושאר מצוות משום ביטול הכוונה.
כאן יש. העלאתי סברה לדחות את דברי שמא בדורם לא היה בזה משום ביטל כוונה והאמת כדבריך.
יכול להיות, לא נשמע לי בעצמי, אבל עדיין יכול להיות.
מה שעוזר לנו לקיים את המצווה במהות שלה, זה המעשה עצמו... כי כדי לעבוד את האל צריך דברים מוחשיים...
כריעה בתפילה היא מוחשית שבמהותה אומרת לנו שכאשר אנחנו בתפילה, אנחנו כלום לעומת הבורא...
ההפך הגמור. בד"כ המעשה הוא מלאכותי וחיצוני והרבה פעמים הוא ברמיה עצמית.
זה שאחרי המעשים נמשכים הלבבות זה עניין של אימון, תרגול ובכל אופן צריך להיות שם רצון באמת להתכוון.
מעשה לא מחייב כוונה, ואין שום קשר בין מעשה לכוונה.
ויותר מזה, ככל שאדם יותר עוסק במעשה, ככה הוא פחות עלול לכוון
מעשה הוא אמצעי לכוונה...
לפי מה שאתה אומר, אין ערך למעשים כלל... יכולנו לשבת בבית כל היום, לתכוון במה שצריך לתכוון כשמניחים תפילין בלי להניח התפילין כלל... בתפילה כלל לא משנה התנוחה, היינו יכולים לישב על הספה ולהתכוון בתפילה.... לא צריך לאכול מצה, מספיק שאנחנו מתכוונים מה שצריך לתכוון כשאוכלים מצה וכו' וכו'...
הוא לא אמצעי לכלום, אולי למצוות שבלב.
ואין שום דיוק במה שאמרתי להגיד שלמעשה אין ערך. אתה מפליג רחוק עם הסברות
מהן טעמי המצוות האלה?
והיכן שלא, אלה חוקות. אין להם טעם.
אם אתה מחפש טעמים ע"פ סוד, אין לזה שייכות.
הטעם לתפילין בפסוק, לזכור את יציאת מצרים ולימוד תורה לבנים אחרי וכו'.
מצה גם זכר ליציאת מצרים.
כריעות לא מדאורייתא אז אין נפקא מינה מה הטעם לציווי, אלא אם תאמר שגם את זה תיקנו אנשי כנה"ג שהיו נביאים.
עושים את המצווה כי ככה ה' אמר. למה? כי ה' אמר שזה ככה וככה.
אתה לא מסכים עם זה? אתה חולק על התורה שבכתב, אתה מבין את זה?
כלומר,
אין קשר בין הכוונה לבין עשיית המצווה, מצוות צריכות כוונה אבל ברובן יצאת ידי חובה גם בלי. כוונה היא העיקר הפנימי, אבל בלי מעשה אין בה כלום. מעשה בלי כוונה יש בו.
מסקנה: מעשה לא מכריח כוונה, אחרת לא היו מזהירים אותנו על זה אינספור פעמים.
בתפילה
מעשה כזה בוודאי מוציא כל אדם מריכוז בתפילה.
יש מעשים ויש מעשים, זה מסוג המעשים שמפריעים.
אם תרקוד ותגעה בתפילה, סביר להניח שהדעת שלך לא תמשך אחרי התפילה.
אני חושב שמעצם העובדה זה דבר חידוש, ואף אחד לא אמר ככה ולא נהג ככה, אז זאת עבירה לעשות דבר כזה בטח במניין (עומד בין היושבים וכו').
לכן, זה בוודאי לא מועיל לתפילה ולא מעודד כוונה.
כריעה ע"פ חידושים עצמאיים - זה בוודאי אינו.
אוי ואבוי אם כל אדם יתחיל לנהוג ע"פ מה שהוא מבין בדברי הפוסקים נגד כל העולם...
ובוודאי שעל זה אומרים מנהג ישראל תורה הוא. במיוחד אם 99.99999% נוהגים אותו הדבר, כולל רבנים גדולים וחשובים מכל הדורות...
ישר כח על הבירור, לא באתי לבקר. רק אומר את דעתי
בדרך כלל יש התאמה ביניהם... לכן ניסיתי לקשר...
אז ההבנה הזו סותרת בצורה טכנית את מה שאמרנו ואולי גם בתוך דברי הרמב"ם עצמו...
).ושמי שעושה על הברכיים נשאר בתמיהות בלי מסורת ובלי מנהג ועם הרבה מוזרויות... ואולי קצת גאווה להנהיג דבר חדש ומשונה וזר על פי הבנה של איזה דקדוק ברמב"ם.
נראה לי שזה תשובה, לא רק שאלות
אבל גם על ההבנה שכולם נוהגים בה הקשינו...
אבל בכל אופן אם יש מנהג שנהגו בכל גלילות ישראל, אי אפשר להקשות עליו. Classic מנהג ישראל תורה הוא. ולא מקשים מדיוקים ברמב"ם על התורה
אמנם לא חובה, אבל גם לא לא חובה וכן יש הבנה כזו ןעליה יש שאלות...
אני יש לי דבר לא ברור...
(בפסוק המפרשים שראיתי לא עומדים על זה).
לדעתי אחרי זה הכל יתיישב לך
אני מנסה לעיין... לא כל כך עובד... אני לא יודע מה לבדוק או מי מדבר על זה ולא כלום...
או במפרשים העיוניים על הדף.
אם תרצה להרחיק לכת, חפש בספרי הדקדוקים של המחקרים על השורש כרע. כמעט תמיד הם מביאים מקורות מגדולי ישראל.
ואולי מישהו כבר עשה את העבודה בשבילי ויכול לסדר בצורה מפורטת וערוכה...
נו... שוין...
שאלות בהבנה קיימות על אף המנהג...
יש למישהו דבר חברון זמין?
ראה בספר המספיק, ר' אברהם מאריך בזה טובא.
והפסיעה לאחורה לא נמנעת בכלל על ברכיים, מניסיון.
כמעט כל הספרים שלי לא בהישג יד 
תתמצת לנו? לא הצלחתי למצוא PDF של המספיק
מהסיום נראה שהאמת עם @נגרינסקי לא מפריעה לכוונה.
אבל עדיין אני בדעתי שבדורנו זה לא שייך.
עריכה: במחשבה שניה "עד שיתפקקו חוליותיו" לא שייך בכריעה על הברכיים. אלא אם מנסים לעשות יוגה.
שם הוא מבאר באריכות את ההבדל בין כריעה, קידה והשתחוויה (בדומה לרמב''ם ולגמרא).
תיאור הכריעה מתחיל כך: "הראשון שבהם, ה״בריכה״ (=כריעה), הוא שם החל על ישיבת היושב, ככורע על ברכיו, מקפל שוקו לירכו כבריכת הגמל, נגזר מ״ויברך הגמלים״; ולגבי הצורה הזו נאמר על דניאל, עליו השלום: ״הוא ברך על ברכוהי". ויש שבעברית חלה על הצורה וההזדקפות הזו של הישיבה ״כריעה״ גם־כן, ואומרים: ״ויכרע על ברכיו״; והואיל ועל הצורה הזו חלה בעברית — ״כריעה״, נאמר: ״כרע רבץ כאריה״; וכל כריעה שאתה מוצאה בפסוקי המקרא, אם מתחברת אליה הזכרת ״ברכים״ בלא שתתחבר אליה הזכרת ״אפים״ הריהי נאמרת במשמעות זו, או במשמעות ה״שחיה״ שהזכרנוה מקודם בהגדרת ה״כריעה״. וממשמעות הפסוק נראה שהצורה הזו היא צורת שלמה, עליו השלום, בעת תפלתו ובעת קומו, עליו השלום, ממנה, כדי לעמוד, ונאמר עליו: ״קם מלפני מזבח יי מכרע על ברכיו״, אלא שמדברי החכמים בתלמוד ״כריעה על ברכים״ נראה שמשמעות ה״כריעה״ היא ה״שחיה״, היא צורת שלמה בעת תפלתו".
לא ברורה בחלק של הכריעה, למרות ששם, עם הפקיקת חוליות, נראה שזה מה שאנחנו עושים היום ובמיוחד שזה מובא בניגוד לכריעה על ברכיים (ועוד שהוא אומר שרק בצירוף זה על ברכיים, אבל מאידך נראה שלא). איבדתי את זה לגמרי.
בכל מקרה, אני הולך לנסות לראות אם החוליות מתפקקות בכריעה על ברכיים, כי עד כמה שאני יודע (ואני יודע בזה) זה לא מפקק כלום אלא אם אתה נכנס לקופסא
עריכה: אין שום רבע פקיקה. בשחיה יש מלא.
עריכה2: למען הסר ספק, עשיתי את זה על שטיח.
ישנן שתי סוגי כריעות:
א. כריעה על בירכיים כעין ישיבה עם גב זקוף.
ב. כריעה כנ''ל בתוספת שחייה. זו הכריעה שחז''ל חייבו בתפילה.
שתיהן נכנסות בפשט הלשון כריעה שבפסוק.
בנוסף ישנה עוד כריעה שהיא 'על אפיים' (נגיעת הפנים ברצפה) שהיא רק כשכתוב 'אפיים' במקרא.
כי זה לא...
אם עושים אותה נכון.
אין יותר כפוף מהכיפוף שאני מגיע אליו.
בכל מקרה נראה שהאמת עם @נגרינסקי.
למרות שאני עדיין סובר שבימינו אין עניין לעשות את זה גם מצד הכוונה וגם מצד השונות
בכריעה מודרנית יש פקיקה.
עשיתי הרבה פעמים את הכריעה הזאת מחוץ לתפילה, לא ראיתי ולא שמעתי על מישהו שהיו לו קליקים מהחוליות. או שאנחנו סוברים אחרת בפקיקת חוליות? אני זוכר במעורפל את הדעות של "שיתפקקו חוליות" משיעור בישיבה התיכונית ושמה שעלה לי בסברה זה הקליקים. לא זוכר מי המאן דאמר.
עריכה: כנראה שאני צריך לעיין מחדש בהלכות של הכריעה בתפילה. לא יודע למה תפסתי מגיל צעיר דווקא מאן דאמר לא מצוי כזה. לא מצליח למצוא מי זה.
@נגרינסקי ראיתי עכשיו שיש פה שיעור של הרב שמואל שמוזכר שם הדיון על הברכיים
וַאֲנַחְנוּ כּורְעִים וּמִשתַּחֲוִים וּמודִים - מהלכות השתחוויה בתפילה | אתר ישיבה
"כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ
המשנה ברורה (קיג ס"ק יב) כתב בשם ה"מגן אברהם": "כשאומר 'ברוך' יכרע בברכיו, וכשאומר 'אתה' ישחה עד שיתפקקו החוליות". השל"ה הביא את מקור הדברים מהזוהר. "בָּרוּךְ" דִּצְלוֹתָא - בַּר נָשׁ כּוֹרֵעַ בֵּיהּ בְּבִרְכּוֹי, וְגָחִין רֵישָׁא בְּ"אַתָּה" (זוהר ח"ג רעא) דכתיב: "כי לך תכרע כל ברך".
ב"באר היטב" (סק"ה) מביא משנת חסידים בשם האר"י ז"ל: "כשאומר 'ברוך' יכרע גופו, וכשאומר 'אתה' יכרע ראשו", ואינו מזכיר כריעת הברכיים, וכן הוא בשערי תשובה (סק"א) בשם תשובת בית יעקב (סימן קכ"ז). וכן הוא בבן איש חי ובכף החיים (קיג ס"ק כא. שער הכוונות דרושי העמידה דרוש ב פירוש תיבת ברוך).
מרן הרב אליהו זצוק"ל, בעת שהשתחווה בתפילה, היה מכופף מעט את הברכיים, מיישר ומכופף את גופו עד שיתפקקו כל החוליות, ואחר כך מכופף את ראשו. כך הרב קיים גם את קבלת השל"ה עפ"י הזוהר, וגם את קבלת האר"י ז"ל".
נראה שהרעיון שם הוא שהכריעה בברכיים היא לאו דווקא עד שהירך יגע בשוק (כמו שאמר @סתם1... אאל"ט). למרות שיש פוסקים שאמרו שאין כלום בברכיים, שעל זה צריך באמת עדיין למצוא את הטעם.
הזאת.
ובכלל עדיין קשה לי איך אפשר להתרכז ככה אם קמים ויורדים ככה מאה פעם בתפילה.
קצת מסתדר עם הראיה מרבי עקיבא, שעד היום לא היה נשמע לי הגיוני כל כך כי אסור להתנועע בתפילה בכלל
הפרק הבא הוא על ההשתחוויות, והוא ארוך פי כמה וכמה.
כמו הערבים? לא מסתבר.
התכוונת לפרופ' יהודה רצהבי? או שזה רב כלשהו לא מפורסם?
הבנתי שהוא למד אצל אחד מגדולי תימן
אבל מסתבר בפשטות לכל הפחות למעשה שזה לא כמו הערבים
)"ואין כל בריה יכולה לעשות כן" ואע"פ "וזו היא קידה".
אגב אפילו נזירי שאולין לא יכולים לעשות את זה כשהם מתאמנים כל החיים.
לא יודע אם זה תלוי בגמישות דווקא
הן רק בראש בלי הגב גם? או שלא הבנתי פה משהו?
לא ראיתי מישהו שלא מכופף את הגב. מעניין
איך זה מסתדר אם הם אומרים במפורש שזה הטעם שם?
או שאתה רוצה לומד אליבא דמאן שלא מפרש הכי?
בהשתחוואה וגם בדברי הראשונים הנ"ל מובן לו ככה.
הוא פשוט אומר שמה שרצו להחמיר לשים מחצלת לחצוץ בין הפנים לרצפה בעמידה זה סתם מנהג הדיוט.
המנהג להחמיר נראה לי פשוט ערבוב של דין של אבן משכית עם הכריעות.
אבל שים לב שהוא לא הביא אפילו כהוה אמינא את הסברא לכרוע על הברכיים. ובמפורש כתב ההפך
זה לא שמי שאייר אותם היה אחד מהפוסקים.
מי אמר שבמקומם לא טעו והם נגררו אחרי הטעות?
זאת לא ממש ראיה הלכתית. מסכים שיש עדיין בעיה בהתמודדות הזאת, במיוחד לאור מה שסתם 1 הביא בשם הרלב"ח
באוטובוס בינעירוני+ 4 אוטובוסים עירוניים+ רכבת קלה
בלי לתקף😬
לא גנבתי, השאלתי. אם אני עומדת למות מרעב אני לא חושבת שאסור לגנוב על מנת להחזיר
על אותו משקל
האם באמת יש חובה להחזיר להם?
זה נהנה וזה לא חסר- פטור (מתשלומים)
@ימח שם עראפת זה המקום אם בא לך דיון עסיסי בחו"מ
אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:
קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר
אני:)))))לא אמרתי כלום
אמר שאני לא צריכה להחזיר בכלל! אתה צדקת ולא צדקת כי זה לא היה קשור ל"זה נהנה וזה אינו חסר"
בכל מקרה כבר החזרתי חצי.
פתית שלגהבנתי רק בערך
יכולה להסביר את הבערך הזה בפרטי
אבל הוא בוודאי לא חושב שזו גניבה
מאמינה שרבנים שונים יתנו תשובות שונות
אני לא הבנתי עד הסוף
בגדול הוא אמר שככה המערכת עובדת
שזה מתקזז עם טעויות שהם עושים, וכמו שהם לא מקפידים להחזיר כשהם גוזלים בטעות, אז ככה זה עובד, הם לוקחים את זה בחשבון
ושבוודאי שהיה מותר לי לנסוע במקרה שנתקעתי ובגלל שהמטרה של השירות הזה הוא לאפשר לי בעצם לנסוע ממקום למקום
אל תקשה עליי עכשיו אני לא פוסקת
פעם התכתבתי עם הגב מאזוז ז"ל בקשר לשאלות של ספק בממון (נושא ההתכתבות היה דברים שהוא כתב בהסכמה לספר "שבות עמי").
מדבריו הבנתי שהכי טוב לתת את הסכום לצדקה.
בנוסף, יש תשובה של הרב עובדיה (נדמה לי ביביע אומר חלק ז), לגבי אדם שכשהיה ילד קטן הוא גנב דברים. הוא פוסק שאין צורך להחזיר, אבל לצאת ידי שמים שייתן צדקה (נדמה לי שזה גם מה שאומר הרמ"א בשם ספר חסידים).
הנקודה היא שאם הולכים על הנתיב של צדקה, לא צריך לתת את הסכום המלא, אלא רק לתת משהו לצדקה (ככה זכור לי מהרב עובדיה שם).
כמובן שהכי טוב לשאול רב במקרה הספציפי, כמו שאת עשית...
אבל באופן אישי, כשלי הייתה בעיה כזו, פשוט עליתי על אוטובוס והסברתי לו את מה שקרה והוא עשה כמה ניקובים שהייתי "חייב", וביי ביי. לדיון הלכתי זה אחלה, אבל תכלס, זה לא שווה את הנקיפות מצפון...
אני מבינה, במיוחד שיש דעות שצריך להחזיר... אז זה מוציא אותך מכל חשש
ובינינו, זה כמה שקלים... תתני בשמחה ותשכחי מזה.
אצלינו אומרים: התשלום הכי זול בעולם הוא כסף...
ברור אני לא רוצה לחזור בגלגול לא משנה בגלל כמה כסף...
זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון
מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".
ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.
פתית שלגונכון מאוד
אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.
שמע אכיפה מטורפת
כל חמש דקות billeter billeter
הפרנסה של החברה היא מהתשלום עבור הנסיעה. נהנית משרות שהיה עלייך לשלם עליו ולא שילמת. אז גנבת. חברות התחבורה מתוגמלות על פי מספר הנסיעות, לכן זה נהנה וזה חסר. כי הנסיעה שלך לא נרשמה. זו הסיבה שגם מי שלא משלם עבור הנסיעה, צריך לתקף את הכרטיס.
איך זה שהנביא ביחזקאל כג כותב בצורה בוטה?
זה לא קצת.. איך אומרים?.. זה.
מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?
הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.
אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.
ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.
למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים
כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.
לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר
פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.
לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.
לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.
אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם
"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל"
תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י
עם ישראל לא חוטא סתם.
הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)
כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן.
כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה
רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו"
כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם.
כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל.
ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה?
ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן.
הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים
חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל
לא גדשת את הסאה?
כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.
למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)
ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.
אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.
זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).
"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."
"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"
"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"
"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."
כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):
"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"
וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,
גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)
"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת: לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."
וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.
אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.
///
בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.
המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?
מלבי"ם:
"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':
של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם. שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.
ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.
כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה
גם כשיש תופעות תוך מגזריות
גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים
אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...
לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...
ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...
הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.
כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.
כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.
שאלה חשובה
אנחנו מגיעים לאכול אצל משפחה שלא מקפידה על רכישה של ירקות ללא תולעים , הם קונים מהסופר את הרגילים
אשתי בדקה כיצד הם מנקים וזה מה שהם עושים
1. פטרוזילה / כוסברא - מסתכלת על הצרור בודקת שאין תולעים בעיניים ,לרוב לא שוטפים וישר חותכים ושמים בתבשיל
2. נענע ושומר - פשווט משתמשים בלי לבדוק -
3. חסה - יש חסה בקופסה מסודרת אבל לא נקייה מחרקים, הם מביטים לראות שזה לא מתולע ואז משתמשים
4. כרובית - שוטפים מנקים עם מים , בקערה לפעמים שמים גם מלח, ואז מפרקים לעלי כרובית ואפים בתנור
האם שאנחנו שם אנחנו יכולים לאכול מהאכול הוא שלפי מה שתיארתי המצב חמור ואין אפשרות לאכול שם ?
תודה
[שמבין ענין
מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.
מסכימה. לא היינו אוכלים. איסור חמור לאכול שרצים. אולי תביאו את הירוקים הבדוקים
אתכם? אפשר לדבר איתם גלויות? אין נימוס בדברים כאלה. נאכל דבר אחר מתוך רצון
לא לפגוע?!
הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר
אבל כמובן ללא בקרת תולעים
הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש.
האם זה מספיק?
במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע
מה הדרך לנקות ?
חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?
צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.
אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...
אבל באמת כדאי לשאול. אנו שואלים את הרב ויא הנחשב להמומחה בכל הנוגע
לנגיעות במזון.
יש גם רב ספרדי ששמענו אותו בקול ברמה, גם מאוד מדקדק.
לרב ויא יש ספרים בנושא וגם חוברת "קיצור קונטרס מבוא מזון לגוף ולנפש.
אנו נעזרים בה.
(התחיל כתגובה ל- במה חולק רבי יוחנן בן נורי - בית המדרש )
כידוע רבי יוחנן בן נורי סבר שאורז זה חמץ ןהאוכלו חייב כרת.
הגמ' מבררת אם כוונתו שזה חמץ ממש או שרק קרוב להיות חמץ (אולי לא דייקתי במשפט הזה)
בכל אופן 1. על הצד שזה חמץ ממש במה חלקו?
מן הסתם לא חלקו במציאות..
2. על הצד שזה רק קרוב להחמיץ ולא חמץ ממש מדוע שיהיה חייב כרת?
מצרף את הגמרא:
מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי
כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד
2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')
שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:
'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')
בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'
רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'
שאלה בסוף.
תודה על התשובה 🙂
אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?
מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל
גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.
הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.
מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.
איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.
=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)
=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח
כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה
לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)
לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.
לשמונה קבצים שאוגדו בשני כרכים לקבצים מכתבי יד קדשו?
כוונתי בשאלה היא לכל הפחות - אם נכמת לאחוזים, כמה חפיפה יש בינהם בתוכן?
אך כמובן אם משהו יודע להרחיב אשמח לשמוע ..
בשורות טובות.
אתה מחבר בין שני הדברים- מה שכתבת בסוגריים. מצויין.
אני מתכוון גם לזה וגם לשלב הבא- להגיע למצב שהמבט הוא מלכתחילה אחדותי (עד כמה שניתן).
אפילו כשלוחשים ממש בשקט שאפילו האדם עצמו בקושי שומע ה' שומע ומבין.
שאדם יכול ממש לצעוק ויצא רק קול דממה דקה וזה נחשב צעקה ממש
הנימוקים המרכזיים על פי המסורת וההלכה:
המקור: תפילת חנה
את עצם הדין שצריך להתפלל בלחש הגמרא במסכת ברכות (דף לא עמוד א) לומדת ממה שכתוב אצל חנה (שמואל א' א יג) "וקולה לא ישמע", מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו.
והטעם מבואר שם (דף כד עמוד ב, וברש"י) משום שמי שמשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, כי מראה בזה כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש.
בגמרא למדו מכאן שבתפילה המרכזית, על האדם להשמיע את המילים לאוזניו בלבד, אך לא לאחרים, כדי לבטא פנימיות ועמידה אינטימית מול בורא עולם.
מניעת בושה לחוטאים
בנוסף, חז"ל הגבילו את גובה הקול בתפילה עד לרמה שאפילו מי שעומד ממש בסמוך למתפלל, לא יוכל לשמוע את מילות התפילה, כדי שלא לבייש מי שבוחר להתוודות בתוך התפילה ולפרט את חטאיו האישיים.
הטור (או"ח סימן קא) מביא את מחלוקת הראשונים, האם לחש התפילה יכול להישמע לאוזנו של המתפלל או שיש לומר את מילות התפילה בלחש חרישי שאף אינו נשמע למתפלל עצמו, ובהמשך דבריו מביא הטור, כי ענין זה מצוי כבר במחלקת הירושלמי והתוספתא, לשיטת הירושלמי מותר למתפלל להשמיע לאוזנו את מילות התפילה (אך אין להתפלל באופן שאחרים שומעים את דבריו), ולשיטת התוספתא יש להתפלל בלחישה אשר אף איננה נשמעת למתפלל עצמו (כשיטת הזוהר המובאת במגן אברהם או"ח סי' קא סע"ק ג).
להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קא סעיף ב) כי יש לבטא את מילות התפילה (שמונה עשרה) באופן ברור וכן יש לומר את מילות התפילה בלחישה, אך אין צורך בלחישה מוחלטת אלא מותר להשמיען לאוזנו (כשיטת הירושלמי ושיטת הרשב"א המובאת בבית יוסף): "ולא יתפלל בליבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזנו בלחש…"
הפוסקים (פסקי תשובות סימן קא אות ד) העירו, כי יש לתת את הדעת ולהקפיד על ביטוי מלא של האותיות והמילים שכן בשל הדיבור בלחישה מצוי שהאותיות והמילים אינן ניכרות או שאינן ברורות דיין (ויש לבטא את המילים בשפתיו באופן ברור כפסק השו"ע וכדברי הגמרא במסכת ברכות לא ע"א בענין תפילת חנה).
>> ההבדל בין הלחש לחזרת הש"ץ
התפילה בלחש היא חובת היחיד. לאחר מכן, נאמרת חזרת הש"ץ בקול רם על ידי שליח הציבור. למנהג זה היו שתי מטרות היסטוריות:
- להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו.
- לאפשר אמירת "קדושה" ו"ברכת כהנים", שניתן לומר רק בציבור ובקול.
אגב, מאידך יש עניין לבטא את האותיות כראוי. החיד"א מדבר על זה בספרו שם הגדולים, נדמה לי בקטע על רבי יצחק סגי נהור.
ורדיפת שאול את דוד.
דוד זה הציונות הדתית.
שאול (שכמובן היה צדיק גמור) זה הציונות הישנה.
כיום נחה עליה רוח ה' רעה והיא משתגעת ומבקשת לרדוף את הציונות הדתית מתוך שגעון רדיפה שהצ"ד תשתלט על המדינה, תוך הפקרת בטחון המדינה לפשיטות פלשתיות.
יונתן בן שאול זה ביבי, לוין, יינון מגל ואברי גלעד ודומיהם.
כהני נוב זה החרדים.
יואב זה נערי הגבעות הקנאים.
אבנר זה גנץ אייזנקוט ואנשי המרכז.
דואג זה הפרוגרס.
הזיפים זה בנט.
(לא אומר מי זה נבל הכרמלי, ומי זה אביגיל).
מיכל זה הרבנים הליברלים שלא אוהבים את החוצפה של נוער הגבעות ודומיהם.
איש בושת זה לפיד.
צריך לזכור שדוד היה "ממלכתי" ולא התפתה לשלוח ידו במשיח ה', גם כשהיתה לו הזדמנות, וגם כשידע שבטחון ישראל יופקר כל עוד שאול שולט ומפנה את מרצו לרדוף את דוד ולא את הפלשתים.
"או יבוא יומו ומת (מזקנה זקן ושבע ימים), או ה' ייגפנו, או במלחמה ירד ונספה" ההזדמנות להחלפת האליטות עוד תקרה מעצמה, ונראה שהשמאל בשגעונו מזרז את גסיסתו בעצמו
מה להשוות.
כיום השמאל משוגע לחלוטין ואיבד את שפיות דעתו, ואחוז אמוק לרדוף את הציונות הדתית בכל דרך. ובטוח שהציונות הדתית תתפוס את מקומו ותדיח אותו. בגירוש מגוש קטיף זה לא היה. החלום על פוליטקאי שיצא מחוץ למפדלנקיות שדואגתרק למגזר היה רק חלום באותם ימים.
כיום השמאל , כמו שאול , יודע את האמת - הציונו תהדתית עוד ינהיגו את המדינה. הם טועים רק שחושבים שהצ"ד ימרדו בשמאל ולא יהיו ממלכתים. לעולם לא נעשה הפיכה. זה פשוט יקרה לבד.
כמו ששאול מת בסוף ודוד החליף אותו.
ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד ודוד הלך וחזק ובית שאול הלכים ודלים.
שמואל ב ג א
לא יודע בן כמה אתה וכמה היית מעורב, אבל הנק' הזו היתה נוכחת כבר אז (למשל: הקרבות של פייגלין על ראשות הליכוד) ולכן הרב וסרמן כתב עליה.
כדי לראות "ניצוץ" מהפחד שהיה כבר אז מהמתנחלים, חפש בגוגל "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות".
