לפי התלמוד (ברכות לד: ) וכן כפי שנפסק ברמב"ם (פ"ה מהל' תפילה) משמע לכאורה 'כריעה על ברכיים'...
כן ראיתי בתשובה בשם הרב מאזוז (כריעה בברכים בתפלת שמונה עשרה (לגבי הרב מאזוז, נקרא לך @עברי אנכי))
היום אין כמעט אנשים שעושים ככה...
אם כריעה הכוונה באמת שהיא על הברכיים, איך יוסברו דברי הרמב"ם שם שפוסע ג' צעדים לאחוריו בעודו כורע? זה נמנע טכנית...
מישהו יכול לסדר בצורה ברורה את כל העניין?
'על' לא נשמע כיפוף מעט בלבד...
שהכריעה היא מעל הרצפה ולא מעל הברכיים.
לא שמעתי אף פעם סברה כזאת שצריך לרדת לברכיים בכריעה, בגלל זה מוזר לי.
אם כי לא פתחתי את המקורות שהבאת
אבל דחוק...
קשה לי להבין את הסברה כמו שאתה רוצה לומר. אם תוכל להעתיק לכאן את המקורות במלואם נוכל לעיין (אין לי פנאי לפתוח ספרים)
עם שטיח כן... לכן אני שואל...
כן, שניה אצרף...
ביהודים פשיטא שצריך שטיח... אבן משכית וזה...
ראיתי עכשיו שמדרבנן אסור גם ללא פישוט ידיים ורגליים, אבל לא ראיתי מקור. השאלה אם זה בנפילת פנים או גם בכריעה
https://www.mechon-mamre.org/i/1406.htm
י וכן אבן משכית האמורה בתורה--אף על פי שהוא משתחווה עליה לשם, לוקה: שנאמר "ואבן משכית לא תיתנו בארצכם, להשתחוות עליה" (ויקרא כו,א). מפני שכן היה דרך עבודה זרה להניח אבן לפניה להשתחוות עליה, לפיכך אין עושין כן לה'. ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן, ונמצא כולו מוטל עליה--שזו היא השתחוויה האמורה בתורה.
יא [ז] במה דברים אמורים, בשאר הארצות; אבל במקדש, מותר להשתחוות לה' על האבנים: שנאמר "לא תיתנו בארצכם, להשתחוות עליה" (ויקרא כו,א)--"בארצכם" אין אתם משתחווים על האבנים, אבל אתם משתחווים על האבנים המפוצלות במקדש.
יב ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלות בבתי כנסייות הרצופות באבנים, או מיני קש ותבן, להבדיל בין פניהם, ובין האבנים. ואם לא מצא דבר מבדיל בינו ובין האבן--הולך למקום אחר ומשתחווה, או שוחה על צידו ומטה: כדי שלא ידביק פניו באבן.
יג [ח] המשתחווה לה' על האבנים המפוצלות בלא פישוט ידיים ורגליים--אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. אבל לעבודה זרה--אחד השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים, או השתחוויה בלא פישוט ידיים ורגליים--משעה שיכבוש פניו בקרקע לה, נסקל.
כנראה בתחנונים...
ועל הברכיים. שאם זה היה בעמידה כמו אצלנו לא היה שייך לשים מחצלת כי הפנים לא מגיעות לרצפה 
https://www.mechon-mamre.org/i/2205.htm
יא [י] כריעה כיצד: המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה--בברכה ראשונה בתחילה ובסוף, ובהודיה בתחילה ובסוף. וכשגומר התפילה, כורע ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו כשהוא כורע; ונותן שלום משמאל עצמו, ואחר כך מימין עצמו, ואחר כך מגביה ראשו מן הכריעה. וכשהוא כורע בארבע הכריעות, כורע בברוך; וכשהוא זוקף, זוקף בשם. במה דברים אמורים, בהדיוט. אבל כוהן גדול--כורע בתחילת כל ברכה, ובסוף כל ברכה; והמלך--כיון ששחה בראשונה, אינו מגביה ראשו עד שגומר תפילתו.
יב [יא] ולמה נותן שלום לשמאלו תחילה, מפני ששמאלו היא ימין שכנגד פניו: כלומר שהוא עומד לפני המלך, נותן שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך; וקבעו שייפטר מן התפילה, כמו שיהיו נפטרין מלפני המלך.
יג [יב] כל הכריעות האלו--צריך שיכרע בהן עד שיתפקפקו כל חוליות שבשדרה, וייעשה כקשת; ואם שחה מעט וציער עצמו, ונראה ככורע בכל כוחו--אינו חושש.
יד [יג] השתחוויה כיצד: אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית, יושב לארץ, ונופל על פניו ארצה, ומתחנן בכל תחנונים שירצה. כריעה האמורה בכל מקום, על ברכיים; קידה, על אפיים; השתחוויה--זה פישוט ידיים ורגליים, עד שנמצא מוטל על פניו על הארץ.
טו [יד] כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפילה, יש מי שהוא עושה קידה, ויש מי שהוא עושה השתחוויה; ואסור לעשות השתחוויה על האבנים אלא במקדש, כמו שביארנו בהלכות עבודה זרה. ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו, אלא אם כן הוא יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושוע; אבל מטה הוא פניו מעט, ואינו כובש אותו בקרקע. ומותר לאדם להתפלל במקום זה, ולנפול על פניו במקום אחר.
ת"ר בקידה על אפים שנאמר (מלכים א א, לא) ותקד בת שבע אפים ארץ כריעה על ברכים שנאמר מכרוע על ברכיו השתחואה זו פשוט ידים ורגלים שנאמר (בראשית לז, י) הבא נבא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה אמר רב חייא בריה דרב הונא חזינא להו לאביי ורבא גדמצלו אצלויי תני חדא הכורע בהודאה הרי זה משובח ותניא אידך הרי זה מגונה לא קשיא הא בתחלה הא לבסוף רבא כרע בהודאה תחלה וסוף אמרי ליה רבנן אמאי קא עביד מר הכי אמר להו חזינא לרב נחמן דכרע וחזינא ליה לרב ששת דקא עבד הכי והתניא הכורע בהודאה הרי זה מגונה ההיא בהודאה שבהלל והתניא הכורע בהודאה ובהודאה של הלל הרי זה מגונה כי תניא ההיא בהודאה דברכת המזון:
מה הכוונה בכריעה האחרונה שסמוכה להשתחוויה?
"קשת" גם נשמע יותר מובן בכריעה לארץ...
אולי יכול להיות גם בעמידה וגם בכריעה...
מה היישוב?
אין הכי נמי... גם שאלה...
אבל אולי חלק מצורת הכריעה היא ירידה לארץ וקימה... אז לאחר שהוא קם מהכריעה וסיים אותה, ישב לארץ ויתחנן...
אלא צדיק כיהושע...
הרמב"ם שם אומר שיש לעשות קידה... סידור רס"ג ומנהג תימן ישיבה על הארץ מעין רביצה וכיפוף לצד שמאל... זו בעצמה ישיבה...
אין הכי נמי בהכל... אז מה הכוונה בדברי התלמוד וברמב"ם שעל הברכיים?
הברכיים
זה בלי כיפוף...
וקידה זה הדבקה שלראש בקרקע, איך זה רק עם הראש?
לכן זה לא מסתדר...
העיקר מה שבאתי לומר, שהשתחוואה היא פישוט ולכן לא שייך מה שאמרת לפני...
אבל אני לא יודע עד כמה לסתמך על עדות כזו...
בנפילת פנים... יצא לי להיות בבתי כנסת תימניים ואני מכיר כמה רבנים, לא ראיתי את זה אף פעם. ראיתם ממש בעיניים?
לא הבנתי את כל ההגדרות האלה של הפשט. למה אין להן שום זכר אם הם מפורשים בחז"ל ובפוסקים?
לא מצאתי כרגע מפרשים שעומדים על תיאור הכריעה ממש. אבדוק באחד מהמפרשים בני זמנינו
הבעיה היא שלא ראינו מי שעושה ככה ולא זכור לי גם ששמעתי את זה.
לא יכול לגשת לחלק מהספרים כרגע, ומה שבמחשב לא עוזר, מחילה.
עדיין לא ברור לי אם באמת הייתה סברה לומר כך למה לא נהגו בשום מקום לעשות את זה.
גם מי שעושה ככה, עושה לפי ההבנה שלו ברמב"ם ולא כי יש מסורת או משהו...
נשמע לי מוזר.
מתחבר מאוד לתהיות שכתב @סתם 1... למטה.
מרגיש לי כמו מישהו שרואה יותר מדי ערבים וזה חלחל לו...
לנתק את כפות הרגליים מהקרקע?
בנוסף לשאר התהיות למעלה ושל סתם1
אין מצב בעולם שהעקבים שלך לא יהיו באוויר, אלא אם אתה עשוי מגומי 
כל המטרה של עמידה היא דמימה, שקט. קשה לי להאמין שתרגילי ספורט באמצע התפילה מסתדרים עם ההלכות של לא לזוז, לא להתנועע וכו'
והמשמעות שלירידה לארץ היא הכנעה...
זה קצת שונה מקפיצות באמצע התפילה אני חושב...
והעיקר בתפילה היא הכוונה.
אולי אפשר לתרץ בדוחק כמו ש@סתם 1... אמר שזה מותר אבל לא חובה, ובגלל שבדורות ראשונים היו יותר חזקים בגופם ודעתם היו עדיין מצליחים להשאר מיושבים, והיום שלא אז בחרו בדיעבד העיקר שהכוונה תשאר.
דחוק לי מאוד, אבל איכשהו מסתדר עם הסברות כאן. אני אישית לא מקבל את זה
המממ... גם לי קשה עם התירוץ הזה...
בקאמרי...
העיקר זה לכוון, אם נניח שהמחשה הייתה בכלל שייכת, בטח שהיא לא הייתה באה על חשבון הכוונה עצמה
לפי דבריך, אין שום ערך בשום מצווה הנעשית באיברים...
מה זה הדבר הזה שלנטילת לולב? הנחת תפילין?
ואין בנטילת לולב ושאר מצוות משום ביטול הכוונה.
כאן יש. העלאתי סברה לדחות את דברי שמא בדורם לא היה בזה משום ביטל כוונה והאמת כדבריך.
יכול להיות, לא נשמע לי בעצמי, אבל עדיין יכול להיות.
מה שעוזר לנו לקיים את המצווה במהות שלה, זה המעשה עצמו... כי כדי לעבוד את האל צריך דברים מוחשיים...
כריעה בתפילה היא מוחשית שבמהותה אומרת לנו שכאשר אנחנו בתפילה, אנחנו כלום לעומת הבורא...
ההפך הגמור. בד"כ המעשה הוא מלאכותי וחיצוני והרבה פעמים הוא ברמיה עצמית.
זה שאחרי המעשים נמשכים הלבבות זה עניין של אימון, תרגול ובכל אופן צריך להיות שם רצון באמת להתכוון.
מעשה לא מחייב כוונה, ואין שום קשר בין מעשה לכוונה.
ויותר מזה, ככל שאדם יותר עוסק במעשה, ככה הוא פחות עלול לכוון
מעשה הוא אמצעי לכוונה...
לפי מה שאתה אומר, אין ערך למעשים כלל... יכולנו לשבת בבית כל היום, לתכוון במה שצריך לתכוון כשמניחים תפילין בלי להניח התפילין כלל... בתפילה כלל לא משנה התנוחה, היינו יכולים לישב על הספה ולהתכוון בתפילה.... לא צריך לאכול מצה, מספיק שאנחנו מתכוונים מה שצריך לתכוון כשאוכלים מצה וכו' וכו'...
הוא לא אמצעי לכלום, אולי למצוות שבלב.
ואין שום דיוק במה שאמרתי להגיד שלמעשה אין ערך. אתה מפליג רחוק עם הסברות
מהן טעמי המצוות האלה?
והיכן שלא, אלה חוקות. אין להם טעם.
אם אתה מחפש טעמים ע"פ סוד, אין לזה שייכות.
הטעם לתפילין בפסוק, לזכור את יציאת מצרים ולימוד תורה לבנים אחרי וכו'.
מצה גם זכר ליציאת מצרים.
כריעות לא מדאורייתא אז אין נפקא מינה מה הטעם לציווי, אלא אם תאמר שגם את זה תיקנו אנשי כנה"ג שהיו נביאים.
עושים את המצווה כי ככה ה' אמר. למה? כי ה' אמר שזה ככה וככה.
אתה לא מסכים עם זה? אתה חולק על התורה שבכתב, אתה מבין את זה?
כלומר,
אין קשר בין הכוונה לבין עשיית המצווה, מצוות צריכות כוונה אבל ברובן יצאת ידי חובה גם בלי. כוונה היא העיקר הפנימי, אבל בלי מעשה אין בה כלום. מעשה בלי כוונה יש בו.
מסקנה: מעשה לא מכריח כוונה, אחרת לא היו מזהירים אותנו על זה אינספור פעמים.
בתפילה
מעשה כזה בוודאי מוציא כל אדם מריכוז בתפילה.
יש מעשים ויש מעשים, זה מסוג המעשים שמפריעים.
אם תרקוד ותגעה בתפילה, סביר להניח שהדעת שלך לא תמשך אחרי התפילה.
אני חושב שמעצם העובדה זה דבר חידוש, ואף אחד לא אמר ככה ולא נהג ככה, אז זאת עבירה לעשות דבר כזה בטח במניין (עומד בין היושבים וכו').
לכן, זה בוודאי לא מועיל לתפילה ולא מעודד כוונה.
כריעה ע"פ חידושים עצמאיים - זה בוודאי אינו.
אוי ואבוי אם כל אדם יתחיל לנהוג ע"פ מה שהוא מבין בדברי הפוסקים נגד כל העולם...
ובוודאי שעל זה אומרים מנהג ישראל תורה הוא. במיוחד אם 99.99999% נוהגים אותו הדבר, כולל רבנים גדולים וחשובים מכל הדורות...
ישר כח על הבירור, לא באתי לבקר. רק אומר את דעתי
בדרך כלל יש התאמה ביניהם... לכן ניסיתי לקשר...
אז ההבנה הזו סותרת בצורה טכנית את מה שאמרנו ואולי גם בתוך דברי הרמב"ם עצמו...
).ושמי שעושה על הברכיים נשאר בתמיהות בלי מסורת ובלי מנהג ועם הרבה מוזרויות... ואולי קצת גאווה להנהיג דבר חדש ומשונה וזר על פי הבנה של איזה דקדוק ברמב"ם.
נראה לי שזה תשובה, לא רק שאלות
אבל גם על ההבנה שכולם נוהגים בה הקשינו...
אבל בכל אופן אם יש מנהג שנהגו בכל גלילות ישראל, אי אפשר להקשות עליו. Classic מנהג ישראל תורה הוא. ולא מקשים מדיוקים ברמב"ם על התורה
אמנם לא חובה, אבל גם לא לא חובה וכן יש הבנה כזו ןעליה יש שאלות...
אני יש לי דבר לא ברור...
(בפסוק המפרשים שראיתי לא עומדים על זה).
לדעתי אחרי זה הכל יתיישב לך
אני מנסה לעיין... לא כל כך עובד... אני לא יודע מה לבדוק או מי מדבר על זה ולא כלום...
או במפרשים העיוניים על הדף.
אם תרצה להרחיק לכת, חפש בספרי הדקדוקים של המחקרים על השורש כרע. כמעט תמיד הם מביאים מקורות מגדולי ישראל.
ואולי מישהו כבר עשה את העבודה בשבילי ויכול לסדר בצורה מפורטת וערוכה...
נו... שוין...
שאלות בהבנה קיימות על אף המנהג...
יש למישהו דבר חברון זמין?
ראה בספר המספיק, ר' אברהם מאריך בזה טובא.
והפסיעה לאחורה לא נמנעת בכלל על ברכיים, מניסיון.
כמעט כל הספרים שלי לא בהישג יד 
תתמצת לנו? לא הצלחתי למצוא PDF של המספיק
מהסיום נראה שהאמת עם @נגרינסקי לא מפריעה לכוונה.
אבל עדיין אני בדעתי שבדורנו זה לא שייך.
עריכה: במחשבה שניה "עד שיתפקקו חוליותיו" לא שייך בכריעה על הברכיים. אלא אם מנסים לעשות יוגה.
שם הוא מבאר באריכות את ההבדל בין כריעה, קידה והשתחוויה (בדומה לרמב''ם ולגמרא).
תיאור הכריעה מתחיל כך: "הראשון שבהם, ה״בריכה״ (=כריעה), הוא שם החל על ישיבת היושב, ככורע על ברכיו, מקפל שוקו לירכו כבריכת הגמל, נגזר מ״ויברך הגמלים״; ולגבי הצורה הזו נאמר על דניאל, עליו השלום: ״הוא ברך על ברכוהי". ויש שבעברית חלה על הצורה וההזדקפות הזו של הישיבה ״כריעה״ גם־כן, ואומרים: ״ויכרע על ברכיו״; והואיל ועל הצורה הזו חלה בעברית — ״כריעה״, נאמר: ״כרע רבץ כאריה״; וכל כריעה שאתה מוצאה בפסוקי המקרא, אם מתחברת אליה הזכרת ״ברכים״ בלא שתתחבר אליה הזכרת ״אפים״ הריהי נאמרת במשמעות זו, או במשמעות ה״שחיה״ שהזכרנוה מקודם בהגדרת ה״כריעה״. וממשמעות הפסוק נראה שהצורה הזו היא צורת שלמה, עליו השלום, בעת תפלתו ובעת קומו, עליו השלום, ממנה, כדי לעמוד, ונאמר עליו: ״קם מלפני מזבח יי מכרע על ברכיו״, אלא שמדברי החכמים בתלמוד ״כריעה על ברכים״ נראה שמשמעות ה״כריעה״ היא ה״שחיה״, היא צורת שלמה בעת תפלתו".
לא ברורה בחלק של הכריעה, למרות ששם, עם הפקיקת חוליות, נראה שזה מה שאנחנו עושים היום ובמיוחד שזה מובא בניגוד לכריעה על ברכיים (ועוד שהוא אומר שרק בצירוף זה על ברכיים, אבל מאידך נראה שלא). איבדתי את זה לגמרי.
בכל מקרה, אני הולך לנסות לראות אם החוליות מתפקקות בכריעה על ברכיים, כי עד כמה שאני יודע (ואני יודע בזה) זה לא מפקק כלום אלא אם אתה נכנס לקופסא
עריכה: אין שום רבע פקיקה. בשחיה יש מלא.
עריכה2: למען הסר ספק, עשיתי את זה על שטיח.
ישנן שתי סוגי כריעות:
א. כריעה על בירכיים כעין ישיבה עם גב זקוף.
ב. כריעה כנ''ל בתוספת שחייה. זו הכריעה שחז''ל חייבו בתפילה.
שתיהן נכנסות בפשט הלשון כריעה שבפסוק.
בנוסף ישנה עוד כריעה שהיא 'על אפיים' (נגיעת הפנים ברצפה) שהיא רק כשכתוב 'אפיים' במקרא.
כי זה לא...
אם עושים אותה נכון.
אין יותר כפוף מהכיפוף שאני מגיע אליו.
בכל מקרה נראה שהאמת עם @נגרינסקי.
למרות שאני עדיין סובר שבימינו אין עניין לעשות את זה גם מצד הכוונה וגם מצד השונות
בכריעה מודרנית יש פקיקה.
עשיתי הרבה פעמים את הכריעה הזאת מחוץ לתפילה, לא ראיתי ולא שמעתי על מישהו שהיו לו קליקים מהחוליות. או שאנחנו סוברים אחרת בפקיקת חוליות? אני זוכר במעורפל את הדעות של "שיתפקקו חוליות" משיעור בישיבה התיכונית ושמה שעלה לי בסברה זה הקליקים. לא זוכר מי המאן דאמר.
עריכה: כנראה שאני צריך לעיין מחדש בהלכות של הכריעה בתפילה. לא יודע למה תפסתי מגיל צעיר דווקא מאן דאמר לא מצוי כזה. לא מצליח למצוא מי זה.
@נגרינסקי ראיתי עכשיו שיש פה שיעור של הרב שמואל שמוזכר שם הדיון על הברכיים
וַאֲנַחְנוּ כּורְעִים וּמִשתַּחֲוִים וּמודִים - מהלכות השתחוויה בתפילה | אתר ישיבה
"כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ
המשנה ברורה (קיג ס"ק יב) כתב בשם ה"מגן אברהם": "כשאומר 'ברוך' יכרע בברכיו, וכשאומר 'אתה' ישחה עד שיתפקקו החוליות". השל"ה הביא את מקור הדברים מהזוהר. "בָּרוּךְ" דִּצְלוֹתָא - בַּר נָשׁ כּוֹרֵעַ בֵּיהּ בְּבִרְכּוֹי, וְגָחִין רֵישָׁא בְּ"אַתָּה" (זוהר ח"ג רעא) דכתיב: "כי לך תכרע כל ברך".
ב"באר היטב" (סק"ה) מביא משנת חסידים בשם האר"י ז"ל: "כשאומר 'ברוך' יכרע גופו, וכשאומר 'אתה' יכרע ראשו", ואינו מזכיר כריעת הברכיים, וכן הוא בשערי תשובה (סק"א) בשם תשובת בית יעקב (סימן קכ"ז). וכן הוא בבן איש חי ובכף החיים (קיג ס"ק כא. שער הכוונות דרושי העמידה דרוש ב פירוש תיבת ברוך).
מרן הרב אליהו זצוק"ל, בעת שהשתחווה בתפילה, היה מכופף מעט את הברכיים, מיישר ומכופף את גופו עד שיתפקקו כל החוליות, ואחר כך מכופף את ראשו. כך הרב קיים גם את קבלת השל"ה עפ"י הזוהר, וגם את קבלת האר"י ז"ל".
נראה שהרעיון שם הוא שהכריעה בברכיים היא לאו דווקא עד שהירך יגע בשוק (כמו שאמר @סתם1... אאל"ט). למרות שיש פוסקים שאמרו שאין כלום בברכיים, שעל זה צריך באמת עדיין למצוא את הטעם.
הזאת.
ובכלל עדיין קשה לי איך אפשר להתרכז ככה אם קמים ויורדים ככה מאה פעם בתפילה.
קצת מסתדר עם הראיה מרבי עקיבא, שעד היום לא היה נשמע לי הגיוני כל כך כי אסור להתנועע בתפילה בכלל
הפרק הבא הוא על ההשתחוויות, והוא ארוך פי כמה וכמה.
כמו הערבים? לא מסתבר.
התכוונת לפרופ' יהודה רצהבי? או שזה רב כלשהו לא מפורסם?
הבנתי שהוא למד אצל אחד מגדולי תימן
אבל מסתבר בפשטות לכל הפחות למעשה שזה לא כמו הערבים
)"ואין כל בריה יכולה לעשות כן" ואע"פ "וזו היא קידה".
אגב אפילו נזירי שאולין לא יכולים לעשות את זה כשהם מתאמנים כל החיים.
לא יודע אם זה תלוי בגמישות דווקא
הן רק בראש בלי הגב גם? או שלא הבנתי פה משהו?
לא ראיתי מישהו שלא מכופף את הגב. מעניין
איך זה מסתדר אם הם אומרים במפורש שזה הטעם שם?
או שאתה רוצה לומד אליבא דמאן שלא מפרש הכי?
בהשתחוואה וגם בדברי הראשונים הנ"ל מובן לו ככה.
הוא פשוט אומר שמה שרצו להחמיר לשים מחצלת לחצוץ בין הפנים לרצפה בעמידה זה סתם מנהג הדיוט.
המנהג להחמיר נראה לי פשוט ערבוב של דין של אבן משכית עם הכריעות.
אבל שים לב שהוא לא הביא אפילו כהוה אמינא את הסברא לכרוע על הברכיים. ובמפורש כתב ההפך
זה לא שמי שאייר אותם היה אחד מהפוסקים.
מי אמר שבמקומם לא טעו והם נגררו אחרי הטעות?
זאת לא ממש ראיה הלכתית. מסכים שיש עדיין בעיה בהתמודדות הזאת, במיוחד לאור מה שסתם 1 הביא בשם הרלב"ח
נניח אתם יודעים על אדם כלשהו, שהוא מתכוון לעשות מעשה חמור מאוד.
למשל לשדוד בנק.
אתם מאיימים עליו שאם הוא לא ייתן לכם חלק מהשלל, אתם תדווחו עליו למשטרה.
הוא לא מוכן לשלם, ואתם מדווחים למשטרה כמו שאיימתם.
אני חושב שאין חולק על כך שהאיום הוא מעשה חמור מאוד, ויש לעשות עליו תשובה. כלפי האדם וכלי המקום.
אך מה לגבי מימוש האיום, כלומר זה שבסוף סיפרתם למשטרה? האם צריך לעשות על זה תשובה? האם זה מעשה רע?
מצד אחד, עשיתם את זה מתוך טעמים אגואיסטיים, מתוך חמדנות ונקמנות וכו'. הנפש שלכם הושחתה, אין לי ספק.
מצד שני, סוף סוף המשטרה עצרה בזכותכם אדם מסוכן ומנעה ממנו להוציא לפועל את זממו, ואולי בזכותכם חייהם של אנשים ניצלו (של השודד עצמו ושל עובדי הבנק).
מה דעתכם? צריך לעשות תשובה על ההלשנה? אם כן, איך?
צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת
כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)
והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות.
אשמח לעצה, לא מצליח ללמוד תורה.
אני קם כל בוקר בחמש כדי להגיע לעבודה מוקדם, לעשות את ה 9 שעותןלחזור מספיק מוקדם למשפחה ולהיות עם הילדים.
אני מגיע בערך ב 17:00 ואז קצת עם הילדים, סידורים וכבר מגיע זמן השכבות שלוקח שעה ואני מוצא את עצמי פנוי רק ב 21:30 במקרה הטוב (אם אין קניות באותו יום) וזה לפני שישבתי לדבר עם אשתי. רוצה ללמוד אבל כבר אין כוח. ניסיתי בעבר ללכת לשיעור דף יומי ב 22:00 אבל המוח כבר לא מתפקד בשעות האלה ולא מצאתי שזה ממלא אותי. מנצל את הנסיעות ל/מהעבודה לשתיים מקרא ושיעורים באוזניות אבל מרגיש שזה ממש לא זה. אשמח לעצות, תודה
קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך,
בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה 
אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.
אין לי כמעט זמן ללמוד תורה, לומד קצת הלכה, מחפש להעמיק ושמעתי על הספרים בים דרכך וסדרת אש החסידות, יצא למישהו ללמוד אותם? יש המלצות? למי מתאים? האם שווה לכל נפש או כתוב בשפה גבוהה מידי?
תודה🙏
ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ
קשה לקריאה?
או תובעני מבחינת עבודת השם?
מסתבר שזה לא ציטוט מדויק מחז"ל...
גוגל וג'מיני לא עזרו לי מספיק, אז אני פונה לעזרת החוכמה האנושית...
אז מה המקור לכך? (מן הסתם זהו שיבוש כלשהו של משפט אחר בחז"ל...)
יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.
בהשראת המכילתא
"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"
"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"
א. שייכתבו כמותם ולא מספיק נכתבו?
ב. שלמיטב ידיעתכם טרם נכתב כזה?
(תכלס לא חייב להצמד ל2 הקטגוריות.. תכתבו חופשי)
(אולי גם הודות לשרשור נחשף לספרות שלא ידענו שיש..)
אפשר תשובות כלליות אפשר תשובות מיוחדות..
אני אתחיל.
א. קלאסי- ספר שינסה לפרט ולבאר יותר את הלכות בין אדם לחברו וכן ספר שינסה לפרט להסביר ולבאר את נושא אהבת ה' ויראת ה' כפי שמעורר על זה הרמחל (שוב, לא פירוש למסלש אלא חיבור עיוני ומעשי על שני ענפים גדולים אלו.).
ב. הייתי רוצה ספר על הלכות שבת שלא יכתב על סדר השוע, אלא פשוט יחשוב על איך נראה יום חול שגרתי אצל רוב האנשים וביחס לכל פעולה ופרטיה ירשום מה דינה בשבת..
על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.
אבל מי יקרא את זה?
בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?
אשמח לחידוד..
זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.
או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.
ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד
(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)
אכתוב ב"נ בהמשך
שומרת את השרשור
כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).
לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).
ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)
מרגולממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.
ובנפרד בשביל הפרקטיות…
אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)
הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)
וגם אם אני לא טועה
מנחה, ראש חודש, חגים...
בנושא של 'התלהבות', איך לקיים דברים ביותר אש פנימית.. דבקות וכו'..
ה' ישמח אתכם, תודה
ידעו..
זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי
האדמור מפיאסצנה היד..
הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.
בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה
אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..
אבל שוב זה קצת שונה..
שווה לעיין שם בכל מקרה😃
על שמחה ועצבות יש מלא!
אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..
תודה
ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.
אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.
בהצלחה!
לספור את העומר 49 יום
