עבר עריכה על ידי ארי1 בתאריך ט' בשבט תשע"ח 20:28
לילה טוב פנחס (97)לילה טוב (78)
אני עוזב את בית הכנסת.
במעלית אני פוגש צוציק בן 20.
"ערב טוב פרופסר" (100) אומר לי רגע
לפני שאני יוצא. "ערב טוב גם לך" (82)
נכנס הביתה. "שלום מירי" (84)
היא לא שומעת.
מתקרב לכיוונה ומגביה את הקול
"ש ל ו ם מ י ר י" (86?)
לא משנה חבל הזמן. נו? מה עושים היום. חושב לעצמי.
כל כך משעמם להיות לבד, בצעירותי הייתי פרופסור למדעי היהדות. היום לא נשאר לי כלום. כלום!!
חוץ משתי תעודות שאני שומר, בלי שום סיבה.
אני מרגיש מכובד בגלל זה, אבל לא יודע
זה נעשה הרגל שיש לי אותם.
דייי. כל יום אותם מחשבות, למה אין נכד אחד
שיכול לבקר את סבא. לשחק איתי שחמט. או
סתם לדבר. למה רק בימי הולדת הם באים, כסף זה
כל מה שמעניין אותם. אין לי כח לחשוב על זה, זה רק גורם לתחושה של דכאון....
עוד שעתיים אני הולך לישון.
הרבה זמן לא עקפתי את 84 מילים ביום...
הכי הרבה מילים שאמרתי בשנה האחרונה.
לפעמים אני קורה למירי הרבה פעמים רק כדי לעקוף
את השיא אבל זה לא באמת נחשב.
למרות שאולי.. יש לי רעיון למחר , איך לא חשבתי על זה קודם. אני נכנס למיטה מוקדם. שמח שאני עומד
לעקוף את השיא...
למחרת עבר עלי יום נעים ושליו. השמים תכולים. ציפורים מצייצים. פרחים מלבבים. נראה לי שזה
תמיד ככה רק שעד היום לא שמתי לב.
אני מחכה כבר לערב. מחכה כבר להגיע
לבית הכנסת. באמת הגיע הזמן לשבור את השיא.
לא הצלחתי להתרכז במנחה וערבית.
זהו הגיע הרגע.
אני פונה לצאת מבית הכנסת.
ערב טוב פנחס (97)
ערב טוב יצחק (79)
