מי ידע שהיווצרות חייך
תגרור אחריה אותי?
נסה לכבות אש והיא תפלוט עליך את כל הגיצים שלה
אני מבטיחה שזה לא כואב.
ניסיתי.
האם כיבית פעם מישהו עם נפש בוערת?
אני כיביתי;
הגיצים השאירו לי חורים עמוקים בעור כשהם חדרו פנימה.
אתה לא רוצה לראות.
האם אהבת פעם?
חוץ מהפעם ההיא שאהבת אותי.
אותה אנחנו לא סופרים, אסור.
אם נדבר עליה היא תדעך
ולא תפלוט כלום
אלא תתמוגג.
כמו עשן באוויר הלילה.
היא תתפזר בין מליוני חלקיקים של אהבות אחרות של אנשים אחרים שאנחנו בכלל לא מכירים,
יותר לא נוכל למצוא אותה לעולם.
אל תודה בזה שאהבת,
לא אותי ולא אותך.
שמור לך את הלהבה הקטנה הזו,
את התקווה שפעם אחת זכית לגלגל את האמת על הלשון,
ואל תספור אותה.
אל תדבר עליה.
שתחיה עוד קצת, עוד קצת. אולי עד שאני אגלה איך לשמור עליה מפני רוחות זרים. או שאמצא יפה יותר במקום אחר, בבית אחר, בכוכב אחר. אזי אני מקווה שכבר לא אצטרך אותה, יותר.
מישהו כיבה אותך פעם
ואחר כך קמת לתחייה?
או שאתה לא יודע איך זה מרגיש.
כי לי אין מושג;
כיבו אותי כל כך הרבה זמן
ועדיין לא קמתי.
אני סתם זורקת גיצים
גחלים שחורים
להזהיר זרים
ולשרוף
את מי שיעז לכבות אותי עד הסוף.
אבל אני עוד לא בוערת.
הנפש שלי שורפת ובכל זאת זו לא בעירה, אלא אשליה. אלו שאריות, כאבים, חורים.
אבל לא בעירה, לא בסדר גודל עוצמתי שבו נפש כשלי יכולה לבעור.
להאיר.
לצעוק למרחקים את קולה.
את מנגינותיה.
ראית פעם מדורה נדלקת?
זה תהליך יפהפה כמו כוכב נופל
אבל מהותו כתינוק שנולד;
גרעין קטן של חיים שפועם כבר כמעט תשעה חודשים
ואז מתפרץ החוצה בבכי-
כך גם האש תופסת את מקומה
ועולה,
ועולה,
וצועקת. מלחשת.
הנפש והאש אחד הם, אולי אחת- בוערים כמו זוג אוהבות ממוזג היטב.
אי פעם תיארת לעצמך שהזמן יכול לשמש כמים זורמים פנים אל פנים?
מלב האדם לאדם,
הזמן משתלט ומכבה בזרם אדיר נפשות ישנות.
ומנקה כתמים
ושוטף חורים שחורים וגחלים צהובים, אדומים, כתומים.
שקופים.
תגרור אחריה אותי?
נסה לכבות אש והיא תפלוט עליך את כל הגיצים שלה
אני מבטיחה שזה לא כואב.
ניסיתי.
האם כיבית פעם מישהו עם נפש בוערת?
אני כיביתי;
הגיצים השאירו לי חורים עמוקים בעור כשהם חדרו פנימה.
אתה לא רוצה לראות.
האם אהבת פעם?
חוץ מהפעם ההיא שאהבת אותי.
אותה אנחנו לא סופרים, אסור.
אם נדבר עליה היא תדעך
ולא תפלוט כלום
אלא תתמוגג.
כמו עשן באוויר הלילה.
היא תתפזר בין מליוני חלקיקים של אהבות אחרות של אנשים אחרים שאנחנו בכלל לא מכירים,
יותר לא נוכל למצוא אותה לעולם.
אל תודה בזה שאהבת,
לא אותי ולא אותך.
שמור לך את הלהבה הקטנה הזו,
את התקווה שפעם אחת זכית לגלגל את האמת על הלשון,
ואל תספור אותה.
אל תדבר עליה.
שתחיה עוד קצת, עוד קצת. אולי עד שאני אגלה איך לשמור עליה מפני רוחות זרים. או שאמצא יפה יותר במקום אחר, בבית אחר, בכוכב אחר. אזי אני מקווה שכבר לא אצטרך אותה, יותר.
מישהו כיבה אותך פעם
ואחר כך קמת לתחייה?
או שאתה לא יודע איך זה מרגיש.
כי לי אין מושג;
כיבו אותי כל כך הרבה זמן
ועדיין לא קמתי.
אני סתם זורקת גיצים
גחלים שחורים
להזהיר זרים
ולשרוף
את מי שיעז לכבות אותי עד הסוף.
אבל אני עוד לא בוערת.
הנפש שלי שורפת ובכל זאת זו לא בעירה, אלא אשליה. אלו שאריות, כאבים, חורים.
אבל לא בעירה, לא בסדר גודל עוצמתי שבו נפש כשלי יכולה לבעור.
להאיר.
לצעוק למרחקים את קולה.
את מנגינותיה.
ראית פעם מדורה נדלקת?
זה תהליך יפהפה כמו כוכב נופל
אבל מהותו כתינוק שנולד;
גרעין קטן של חיים שפועם כבר כמעט תשעה חודשים
ואז מתפרץ החוצה בבכי-
כך גם האש תופסת את מקומה
ועולה,
ועולה,
וצועקת. מלחשת.
הנפש והאש אחד הם, אולי אחת- בוערים כמו זוג אוהבות ממוזג היטב.
אי פעם תיארת לעצמך שהזמן יכול לשמש כמים זורמים פנים אל פנים?
מלב האדם לאדם,
הזמן משתלט ומכבה בזרם אדיר נפשות ישנות.
ומנקה כתמים
ושוטף חורים שחורים וגחלים צהובים, אדומים, כתומים.
שקופים.
