לעשן יש סגנון משלו כשהוא יוצא מהאוזניים.
בדיוק כמו שלרעש יש כניסה משלו, כשהוא נכנס אליהן בחריקה צורבת.
אם הייתי יכולה לדבר, הייתי מסתפקת בלבקש מאבא שינמיך בשבילי את העולם. 'הווליום הזה נוראי', הייתי מכווצת את הפנים והוא היה מהנהן ובפניו היה חולף כיווץ קל משלו כשהיה מסובב את המקש הלבן שמאלה, על פי הקווים השחורים שמסומנים לצידו.
או שאולי היה שותק ואומר במצח מורם וחרוש קמטים שאלה החיים ושאנחנו מפונקים מדי. בזמנו לא היו מבקשים בקשות שכאלה, כולם ידעו שמי שלא יכול לסבול את הקולות יוותר על שמיעתו ויהפך חירש. תתאים את עצמך לאנשים סביבך, מה פתאום שכולם יחלישו בשבילך?
הוא תמיד שוכח שהיום הכל אישי יותר, אפשר לכוון את הווליום לכל אחד על פי הצרכים שלו, ולמרות שהמדע אומר שאנשים ששומעים חזק הם טובים יותר, אסור לך לומר בקול שיש הבדל. כל אחד שומע כמה שהוא רוצה וזה בסדר. אנחנו אוהבים את כולם.
לפעמים אני מתהלכת ברחובות ותוהה אם מישהו מהסובבים אותי מנחש שהעולם הזה אצלי על השתק. אני לא שומעת ולא מדברת. רוב הזמן אני מקשיבה לשתיקה בעניין רב ופולטת אנחת עונג כשהיא נכנסת לי לעיניים, בסגנון שלה. לפעמים אני גם מחייכת, כי בתוך כל הרעש החיצוני הזה בטוח תהיה לי סיבה לשמוח, אבל אני לא מספיק מאמינה בזה כדי להגביר את הווליום. השקט חודר כל כך עמוק שזה נעים. הוא מתפשט בפנים, כשחם לו, ומנקה את הלכלוכים שהדם נלחם בהם והגוף לא מצליח לשחרר.
אני זוכרת ימים של רעש, היה כל כך כואב, רציתי למות. 'אני מעדיפה להיות טיפשה ודוממת מאשר להאזין לקולות האלה כל היום ולהיחשב חכמה יותר', הייתי לוחשת לאבא בקול צרוד מכניסות ויציאות אוויר אפרפר.
הוא היה מחבק ואומר 'אני מאמין בך', בעיניים עיקשות וחיוך רחב. אני הייתי לוקחת נשימה וזורקת את המילים שלו בהינף יד, 'כי אני חלק ממך, זה לא אישי.'
או שאולי היה מהנהן כהרגלו עם הקמטים וההבנה בעיניים ומושיט את היד להנמיך. 'העיקר שתהיי מאושרת,' היה נאנח ומחבק את עצמו כהגנה מפני הקור.
למרות שהיה לי קל ללחוץ על השתק ולסגור את התריסים האחרונים לרחובות המציאות, עדיין היכו בי מדי פעם געגועים שהזדחלו בין החרכים החיוניים שהכניסו פנימה אור. געגועים לרעש ולכאב שלו, לדרך המיוחדת בה הוא צורם לי באוזניים ושורף את עיניי.
השתיקה אמנם נהדרת לי, אך בשלה אני אט אט גוועת. זהו מוות קשה יותר מייאוש: הענפים נשארים חיים, אך השורשים דוחים כל טיפת מים מתוקה ומתים מתחת לאדמה בלי שאיש יידע.
בדממה;
כמובן.
בדיוק כמו שלרעש יש כניסה משלו, כשהוא נכנס אליהן בחריקה צורבת.
אם הייתי יכולה לדבר, הייתי מסתפקת בלבקש מאבא שינמיך בשבילי את העולם. 'הווליום הזה נוראי', הייתי מכווצת את הפנים והוא היה מהנהן ובפניו היה חולף כיווץ קל משלו כשהיה מסובב את המקש הלבן שמאלה, על פי הקווים השחורים שמסומנים לצידו.
או שאולי היה שותק ואומר במצח מורם וחרוש קמטים שאלה החיים ושאנחנו מפונקים מדי. בזמנו לא היו מבקשים בקשות שכאלה, כולם ידעו שמי שלא יכול לסבול את הקולות יוותר על שמיעתו ויהפך חירש. תתאים את עצמך לאנשים סביבך, מה פתאום שכולם יחלישו בשבילך?
הוא תמיד שוכח שהיום הכל אישי יותר, אפשר לכוון את הווליום לכל אחד על פי הצרכים שלו, ולמרות שהמדע אומר שאנשים ששומעים חזק הם טובים יותר, אסור לך לומר בקול שיש הבדל. כל אחד שומע כמה שהוא רוצה וזה בסדר. אנחנו אוהבים את כולם.
לפעמים אני מתהלכת ברחובות ותוהה אם מישהו מהסובבים אותי מנחש שהעולם הזה אצלי על השתק. אני לא שומעת ולא מדברת. רוב הזמן אני מקשיבה לשתיקה בעניין רב ופולטת אנחת עונג כשהיא נכנסת לי לעיניים, בסגנון שלה. לפעמים אני גם מחייכת, כי בתוך כל הרעש החיצוני הזה בטוח תהיה לי סיבה לשמוח, אבל אני לא מספיק מאמינה בזה כדי להגביר את הווליום. השקט חודר כל כך עמוק שזה נעים. הוא מתפשט בפנים, כשחם לו, ומנקה את הלכלוכים שהדם נלחם בהם והגוף לא מצליח לשחרר.
אני זוכרת ימים של רעש, היה כל כך כואב, רציתי למות. 'אני מעדיפה להיות טיפשה ודוממת מאשר להאזין לקולות האלה כל היום ולהיחשב חכמה יותר', הייתי לוחשת לאבא בקול צרוד מכניסות ויציאות אוויר אפרפר.
הוא היה מחבק ואומר 'אני מאמין בך', בעיניים עיקשות וחיוך רחב. אני הייתי לוקחת נשימה וזורקת את המילים שלו בהינף יד, 'כי אני חלק ממך, זה לא אישי.'
או שאולי היה מהנהן כהרגלו עם הקמטים וההבנה בעיניים ומושיט את היד להנמיך. 'העיקר שתהיי מאושרת,' היה נאנח ומחבק את עצמו כהגנה מפני הקור.
למרות שהיה לי קל ללחוץ על השתק ולסגור את התריסים האחרונים לרחובות המציאות, עדיין היכו בי מדי פעם געגועים שהזדחלו בין החרכים החיוניים שהכניסו פנימה אור. געגועים לרעש ולכאב שלו, לדרך המיוחדת בה הוא צורם לי באוזניים ושורף את עיניי.
השתיקה אמנם נהדרת לי, אך בשלה אני אט אט גוועת. זהו מוות קשה יותר מייאוש: הענפים נשארים חיים, אך השורשים דוחים כל טיפת מים מתוקה ומתים מתחת לאדמה בלי שאיש יידע.
בדממה;
כמובן.
