את כותבת גם שירים? זה ממש יפה! את חייבת לפתח את זה.
זה בכלל נחשב שיר?
זה בסך הכל משפטים מתחרזים, אין להם מבנה או בתים או פזמון.
"תגידי, מה זה השיר הזה ששלחת?" הוא שואל.
"זה... זה."
"הוא יפה ממש. מה.. איך פתאום כתבת אותו? קרה משהו מיוחד?"
"אני כותבת כל הזמן. אני פשוט לא מראה."
הוא מופתע.
"באמת? אז כדאי שתתחילי לשתף, כי... זה וואו." הוא עונה, אבל הוא לא יודע על מה הוא מדבר.
אני לא כותבת בשביל אחרים, עניתי. אבל רציתי שתגיבו, רציתי מחמאות אז חשפתי.
אני צריכה לקבל ביקורת, אני צריכה שיראו התייחסות. אבל אני לא כותבת בשביל אחרים.
ואתה יודע מה, לא ציפיתי שתבין. בקטע הזה אנחנו כל כך שונים. אתה אף פעם לא מצאת נחמה במילים, בדיו שנכתב ובאותיות שמספרות סיפור במנגינה מיוחדת.
אני לא כותבת בשביל אחרים. אבל לפעמים, אני צריכה לדעת שהם קוראים ושאכפת להם.