אין,אין דבר יותר יפה מהים.
לוקחת נשימה עמוקה,קרירה. ומחפשת בתוכי את הכפתור הזה שנדלק תמיד למראה הגלים.
מליון תחושות סותרות אני יכולה להרגיש שם על החוף ואיכשהו, הים סופג הכל.
הייתי שם בתחילת השנה שעברה, בלילה, באלול.
הלכתי לאורך הים מביטה בעקבות שיצרתי,
מרימה מבט אל עבר האופק המטושטש,
נותנת לגלים למחוק עקבות של כאב וטינה ופחד.
מנסה לתת לים להשפריץ עלי זרמים של סליחה ותקווה.
הייתי שם בסוף שנה שעברה,בקיץ. זרמתי עם חברות.
שהן חתכו אבטיח אני נכנסתי לאמצע הגלים, לבד. מכבה לרגע את הרעש וההמולה,את כל הצווחות הצוחקות שנשמעו סביבי.
הבטתי לאופק הפתוח, הנושק לשמיים מלאי החלומות. בניתי ארמונות באוויר.
והגלים שהקפיצו אותי מעלה מעלה לחשו לי תקווה והתרגשות ושמחה.
והמלח שצרב את עיניי פקח אותן להסתכל על הדרך החדשה.
הייתי שם שוב. עכשיו. ממקום אחר לגמרי. בתוך מסע שבו לא נתתי שנייה לעצמי.
אבל בים, רגע אחרי שקיעת השמש, עם מכתב מהבית לא יכולתי שלא לעצור ולשאול "מי אני? ולאן?"
זה עבר תוך רגע משחזרתי ופיניתי את עצמי בשבילן אך הרוח הקרה והגלים הגבוהים לחשו לי מעצמם.
ש"אני" מסתתרת בין שורות המכתב, ובחיוך של אותה חניכה, בחיבוק של חברה אי אז, ובדמעה שירדה על החוף.
"ולאן?" לחשו הגלים "אל תשהי מבטך אל האופק תרימי אותו גבוה לעבר השמיים המעורפלים ותדעי-הוא יודע, וזה העיקר."
מה יש בו בים שאפשר להרגיש בו הכל?
