יש יסוד לוגי אחר שאין להטיל ספק כשאין סיבה לזה. בלל זה שאלות כמו 'מי אמר לך שזה ככה לא אחרת' ודומותיהן הן פשוט טעות.

למשל:

א': 'המכנס שלי בצבע אפור'

ב' : 'מי אמר לך? אולי זה ירוק?'

כאן הוטל ספק בדבר ברור - שהמכנס הוא אפור (לפחות נקלט ככה במוח).זו דוגמה לטעות הספקנית

מכאן לדקרט - הוא מטיל ספק בדבר בלי שום סיבה. אין צורך להוכיח שאני קיים כי אין שום ספק אמיתי על זה. (הוכחה על דרך השלילה)

ואל השדות קוונטיים - יש לחלק בין קיום במישור הפילוסופי (שהוא מה שנקלט) ובין קיום במישור המדעי קוונטי - שלא נוגע בכלל לפילוסופי. לכן העולם קיים.

 והחסידות -בגישה שהיתה מקובלת מאז ומעולם עד עת בוא החסידות (הגישה מוזכרת בפירושו של הרב אבינר להקדמת הרמב''ם לפ' חלק) היא ה'פנאנתאיזם' שמשמעותה- הכלל כלול באלוקות. יש עולם והוא כלול בד'. הגישה החסידית אומרת שאין עולם יש רק אלוקות. לפי זה אין משמעות למציאות שלנו - ומכאן מתגלגל הלאה והלאה...

אני לא רואה סיבה לקבל את גישת החסידות יותר מגישת הראשונים ועוד אחרונים בני זמננו (והרב קוק בינהם).

אם לא תמצא אנסה עד יום שלישי למצוא לך את העמוד. אולי תצליח למצוא בעצמך, תחפש עמוד עם מילם מודגשות שבסופן 'איזם'.

אני משער שהוא כתב את זה לפי הרב קוק ולא סתם. (עריכה: כוונתי לפנאנתאיזם)

לא פנתאיזם. פנ-אנ-תאיזם. אשמח שתסביר לי את טעותי כאן. (פרח מזכרוני לפתוח בספרו של הרב אבינר, אולי בהמשך השבוע. מכל מקום אני לא אהיה פה לפחות עד פורים)

בנוגע לאמת - לא קראתי בכל ספריו אלא ב'אלוהים משחק בקוביות'. שם הוא מזכיר את הטעות הספקנית בקשר להטלות הספק של האבולוציונים הניאו-דרוויניסטים.

בוגע לחיפוש האמת אני נוקט כשיטת הרב קלנר (שזו בעצם שיטת הרב קוק) בפלורליזם פנטיזם כלליות. יש ודאי יותר וודאי פחות. מה שיותר ודאי יותר אמיתי וממילא דוחה את מה שמתחתיו.

האמת שלא לגמרי הבנתי את ההסבר.

אבל תודה על ההרחבות בכל מקרה

העיקרון דומה, ואם הבנתי נכון הוא ערבב בין פרדוקס אכילס והצב לבין פרדוקס הקפת האיצטדיון. ואכמ"ל.

ומסתמא פרימנדס - אבל הם התעסקו בהוכחות לוגיות

אולי אפשר לטעון את זה גם בדקארט - אבל זה קשה לי, הספקנות של דקארט היא מתודה, לא ספק במובן של בארקלי ופרימנדס.

באמונות ודעות מאמר א:

"והדעת השלשה עשר דעת הסכלים. והם העם אשר עם הכחשתם המדעים כחשו המוחשות עוד, ואמרו: כי אין אמת לשום דבר כלל, לא לידוע ולא למוחש. והם יותר סכלים ממה שקדם זכרם, כי הם כאשר יאמר להם, היתכן שיהיה הדבר הקדמון לא חדש, או חדש לא קדמון, או חדש וקדמון יחדיו, או לא חדש ולא קדמון, יאמרו כן. וכאשר יאמר לאחד מהם, יתכן שיהיה האדם ההוא אדם לא חמור, או חמור לא אדם, או אדם וחמור יחד, או לא חמור ולא אדם. אומרים עוד כן. ומי שהביאתהו האולת, או הוציאתהו העקשות אל ענין כזה, אין אופן לדבר אתו, ולא תועלת בהתוכח עמו, והוא, שכל ראיה שתשוב עליהם בה, מכחישים בה ומחזיקים בעקשות ובהבהלה, ובכמוהם אמר הכתוב (שם י"ח א') בכל תושיה יתגלע. ואמר עוד (שם כ"ג ט') באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך. ומי שמתוכח עמהם ויאמר להם: במדע אמרתם שאין מדע או באולת? אז יהיו במבוכה מפני שאין אצלם לעיון דרך אמת. אך הפנים, ירחמך האלהים! בזה, שירעבו עד שיתרעמו מהרעב, ויצמאו עד שיגיע מהם הצמא, ויוכו המכות המכאיבות עד שיבכו ויזעקו. וכאשר יבטאו להודאה בכאב, כבר הודו במוחש, וכאשר יבקשו המאכל והמשתה והמנוחה, כבר הודו בתחלת דבר שסמוך למוחש"

או בקיצור - אין דחייה לוגית כי מי שחושב דבר כזה לא חושב במישור ההגיוני, לכן הפתרון הוא פשוט להראות לו שהוא טועה.

כלומר כן,  אבל יש לה הסבר.

ההסבר הוא שישנם דברים בסיסיים שהם ברורים גם בלי הוכחה לוגית, וגם לא אמורה להיות להם כי הם  לא עניינים לוגיים אלא מוחשיים. למשל - תוכיח לי שירוק הוא ירוק ושטעם של תפוח הוא הטעם הידוע של התפוח. תוכיח לי ששולחן באורך מטר, שמדדת ווידאת שזו המידה שלו, אכן באורך מטר. ישנם כמה דרכים לאמת טענות, בעניינים מסוימים הדרך הלוגית היא הדרך ובעניינים שונים החושים הם הדרך (ולרוב שילוב של שניהם).

גם דקארט בסופו של דבר לא באמת מוכיח לוגית אלא מניח הנחה אינטואטיבית, כי באמת אין דרך ליצור קישור מכריח בין הלוגי לחומרי.

האדם קיים כי חושב, יכולת המחשבה שלו היא לא אשליה... (אני חושב, משמע אני קיים...)

השכל שלאדם (שבעצם זה האדם בעצמו במהותו, כך שהאדם בעצמו, הוא קיים) הוא מוגבל בידע שכבר נמצא בו... הידע, השכל שלאדם מתרחבים עוד ועוד...
איך שכל האדם מתרחב? מקליטה מהסביבה... בחושים או בהסקת מסקנות מתוך עובדות שגם אותם הוא קלט...
זאת אומרת, מוכרח שיהיה דבר חיצוני לאדם שבהכרח קיים... הדבר החיצוני הזה זה בעצם העולם...
(החושים מעידים על הגוף עצמו, הנקלט על העולם...)

מי יודע יותר. מה יוצא מכל זה?

אתה חושב שאנשים כאן לומדים אחד מהשני? 

למה לא בעצם?

אני מקשיבה ולומדת.

היא שפשוט ההנחה שהכל אשליה פחות סבירה מההנחה שהכל נכון.

קיים המושג שטוען על ריקנותו של האנליטי (בעקבות קאנט בין היתר) שייסד שמהוכחה לוגית לא ניתן ללמוד שום דבר על המציאות . הדרך היחידה ללמוד היא רק ע"י בסיס של הנחות יסוד, שהם מטבעם יגיעו חיצונית מהלוגיקה. כמדומני השם של הדרך הנ"ל הוא הסינתטי אפריורי.

(למשל כשם שבגאומטריה בנויים כל ההוכחות על סמך מספר הנחות יסוד, כך גם אצלנו וממנו אנו יוצרים את כל ההבנות שלנו).

אתן משל : היו זוג אנשים שהתווכחו בביה"מד האם אברהם אבינו הלך עם כובע.

אז ייסד עבורו הבחור הוכחה לוגית לכך:

1. כל היהודים הולכים אם כובע.

2. אברהם אבינו היה יהודי.

3. מכאן מוכח שהלך עם כובע!

וכי יעלה על הדעת שיהודי לא ילך עם כובע?!

כפי שתוכל לראות הוכחה לוגית מטבעה מניחה יסוד וגוזרת אותם בדרך דודקטיבית מההנחות, אחרת היא לא הוכחה לוגית. דווקא הקשר החזק הוא זה שמונע ממנה ללמוד על מקרים נוספים. ומכנגד כלפי ההנחות יסוד "הראשנות" נראה לומר שלא תוכל להביא כלפיהם הוכחה לוגית (אא"כ תקלע לרגרסיה).

כמדומני הספר של הר' מיכאל אברהם "אמת ולא יציב" מדבר על כך.

שם הוא מנסה לחדד שהספקנות הפוסטמודרניסטית מגיעה בעקבות ההבנה שאמת משתלב עם מושג ה'וודאות'.

לעומת זאת כאשר נבין שאמת אין פירושה כי אם 'סבירות' אז נוכל לפתוח לנו צוהר להבין וללמוד על שאר העולם.

כמו כן, הוא מזכיר שם שקבלת ההנחות יסוד איננה תהליך שרירותי אלא מגיעה בעקבות האינטאוציה (ומוצא לכך מקור בדברי הרמב"ם כמדומני " עיני השכל" וכן הר' הנזיר).

ומגייס את הכלי הבסיסי הזה כדי לפתור את הקושיות של הספקנים - שהתחיל מדיווד יום וכלה בגישות יותר מודרניות וספקניות. פרט לכך הוא מביא הוכחה מהאינדוקציה שמתאששת ע"י הישגים אמפירים של חוקי הטבע שהסיכוי שיקרה כן הוא אפסי (אחד חלקי אינסוף). ראה שם באריכות (כלפי החלק הזה).

את עבודתך אתה מתבקש לעבוד בתוך האשליה הזאת.

העולם לא צריך פחות או יותר מרצונו של הקב"ה שיוגדר כקיים כדי להיות מוגדר כקיים.

העולם אשליה ואתה אשליה, אבל כל האשליות האלו יוצרות לך סביבה שבה אתה מתבקש לעבוד.

חוץ מעצם זה שהיא סביבת העבודה שניתנה לך?

רואות.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום