סטריאוטיפיםאברי
בעיקרון מתאים יותר ללנ"ו


יום אחד הציעו לאוריה חג'בי להיפגש עם צבי יהודה הומינר שהיה גם 'תלמיד חוכם', וגם שירת שנה וארבע בצבא בתוך לוחם, וגם.. חתיך לא קטן ובכל זאת הציעו לה להיפגש איתו. לא לצאת, כי 'לצאת' זה לא של דוסים הארד קור שיושבים ולומדים במעוז הציונות הדתית שבקריית משה, זה יותר שייך לאלה שבשבילם עולם התורה הוא עוד תחנה לפני החיים האמיתיים, או ככה לפחות רואים את זה אלה שקוראים ל'לצאת' 'להיפגש' ול'דייט' הם קוראים 'פגישה'.

ואוריה חג'בי, עם כל הרצון שלה לצאת או אפילו רק להיפגש עם צבי יהודה הומינר שהיה ממש הבחור ה'נכון' בכל הפרמטרים אבל בעיקר בעיקר חתיך לא קטן עם העיניים הירוקות העמוקות כמו ים שהיו מתמלאות בעומק של רצינות ואש של תורה כשהיה פותח את הגמרא בין הקפה להקפה בשמחת תורה והיא הייתה צופה בו מעזרת הנשים ויודעת שאין סיכוי שצבי יהודה הומינר שאז אוריה חג'בי לא ידעה בכלל את השם שלו יצא איתה איי פעם, היא ממש התלבטה אם להסכים לצאת איתו.

כי זה נכון שצבי יהודה הומינר חתיך לא קטן, אבל הוא בעיקר בעיקר בייניש אמיתי בכל רמ"ח אבריו והדוס המושלם בכל שס"ה גידיו והיא... לא. טוב, יותר נכון היא ממש לא. כי אוריה חג'בי הלכה לצבא כדי לעשות בדווקא לרב משה מן שהיה הרב של האולפנה ואמר לכולן שלא להתגייס ואוריה חג'בי שנמאס מהצביעות של הרב משה מן היא הטיחה בו מול כל השכבה שיפסיק להתעלם מדעת המתירים גיוס נשים והתגייסה למודיעין של חיל האוויר, וכשצבי יהודה הומינר ישמע שאוריה חג'בי לא הסתפקה רק בשירות מלא אלא גם הייתה קצינה מצטיינת הוא בטח יגלגל אותה מכל המדרגות אפילו שרק בזכות הקק"צ היא התחילה להתפלל שלוש תפילות ביום ולומר את פרקי התהילים של אותו היום כך שהיא מסיימת את ספר התהילים מדי שבוע.

אבל הדבר שהכי הפחיד את אוריה חג'בי שהייתה אחת הבחורות המבריקות ביותר שהאולפנית הוציאה ואפילו הרב משה מן הודה בזה בחריקת שיניים בטקס הסיום של מחזור כ"ט (כבוד!) היה שהיא תצא מטומטמת ליד צבי יהודה הומינר כשהוא ידון בהוויות אביי ורבא ואם היא, שאמנם לומדת דף יומי אבל לא שורקת הלכה ולא יכולה להתכתב עם חברים בארמית לכיף שלה, תעיר הערה תלמודית אז צבי יהודה הומינר בוודאי יפטור אותה באיזו תנועה לא ברורה של היד ויחזור אל המסכת שהוא ילמד באותו רגע.

אז אוריה חג'בי החליטה שהיא לא תיפגש עם צבי יהודה הומינר. אמנם אולי הוא יהיה שונה מאותם דוסים פוצים שהיא פגשה עד היום שהתנשאו על ה'לימוד' שלה ואמרו לה שעדיף שהיא תזכור את ההציטוט מהירושלמי שאומר ש"ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים" ויתעלמו בהפגנתיות כשהיא תצטט את בן עזאי שאומר "חייב אדם ללמד את בתו תורה". אולי צבי יהודה הומינר יהיה שונה, אבל אם האש של תורה שבעיניים הירוקות האלה יכנסו ללב של אוריה חג'בי וישרפו אותה מבפנים, הלב שלה ישבר בצורה כואבת למדי והיא הגיעה מזמן למסקנה שעדיף לה איזה אחד שיקדש בליל שבת וילך למחרת בבוקר למשחק כדורגל אבל יעריך את התורה שיש בה מאשר מישהו שיהיה מעולמה של תורה, אבל ידרוך עליה ויעשה אותה לקטנה בעיני עצמה.

ועוד איזה חצי שנה שמחת תורה. אוריה חג'בי תלך לעזרת נשים כמדי שנה ותסתכל על צבי יהודה הומינר פותח את הגמרא בין הקפה להקפה, ואת העיניים הירוקות שלו מתמלאות באש של תורה. היא תצטער על זה שהיא אמרה לו לא לפני שהיא בכלל ניסתה, ואז צבי יהודה הומינר ירים את העיניים הירוקות העמוקות שלו אל עזרת הנשים ויחייך אליה, ולפני שאוריה חג'בי תספיק לחייך אליו בחזרה, הבחורה היפיפיה שלידה תרים בביישנות את היד שלה לשלום כשעל האמה שלה מנצנצת טבעת יהלום ונשק של לוחמת תולה לה על הכתף הימנית, ואמא של צבי יהודה הומינר תיתן לאותה בחורה חיבוק ותלחש לה באוזן כמה שהיא וצבי יהודה וכל משפחת הומינר חיכו שהיא תגיע ואוריה חג'בי באותו רגע תאכל לעצמה את הלב שהיא לא נתנה לצבי יהודה הומינר צ'אנס ולא האמינה שיש כאלה שכמה שהם ביינישים אמיתיים בכל רמ"ח אבריהם והדוסים המושלמים בכל שס"ה גידיהם כמו הרב משה מן, הם יכולים לקבל אותה כמו שהיא.

#כשדוסים_יוצאים
רב'האשר ברא

אנא בכח, לדרוש בכח!

להתקלף מעצמנו, להתקלף ממה שאומרים.

תוהים על שגעוננו. מכריזים שאנחנו משוגעים.

אז איכשהו מוצאים עצמנו קמים ועוזבים את הבית.

מתפללים לאור בהירות הדרך.

מגיעים עם לב בשר שדורש החייאה..

רב'ה הצילו!

כתוב באותיות גדולות על הקיר בעזרה.

ההולכים והבאים, צועקים ומקשרים.

חוזרים ומנסים לדבר,

רב'ה- אתה שומע?

רב'ה- אתה אומר לנו להקשיב ללב שלנו?

אנחנו באמת מגיעים בלי שום דבר,

מתחננים בפני הארץ לא לבכות, להבין.

את עדיין זוכרת אותי ארץ אהובה?


השבים הביתה רק כועסים יותר.

מבולבלים, חרדים.

אך כשושנה בין החוחים שומעים-

לב יהודי.. עורה. הקיצה. קום ישן ושוב אל ה' אלוהיך.


אנינחלת

אוהבת אותך כאנוש אל אנוש

כתבתי לך

לא ענית.

אולי גאווה

אולי כי בכית.

איזה כתיבה מתוקה!אשר בראאחרונה
אתם אוהבים שאנשים קוראים את מה שאתם כותבים?תמימלה..?

אני לפעמים מראה לאנשים קצת ממה שכתבתי אבל בכללי אני פחות בקטע, מרגיש לי מידי אישי.....

מה אומרים?

וואלההוד444

אני בראש של לפעמים כזה ואת הרוב לא

יותר מדיזיויק
אנשים בפורום אני נהנה, אנשים שקרובים אליי פחות...ימח שם עראפתאחרונה
...בועית אור
עבר עריכה על ידי בועית אור בתאריך י"א בשבט תשפ"ו 0:05

ועכשיו דממה. 

 

;)

 

עוד יצירות לגנזכי הלב. 


 

 

עדינות. (טריגר- שפה גסה)ריק סאנצ'ז

אני זקן חצוף. הם אומרים.

השמים פתוחים, קרועים, ואלוהי האהבה מדבר איתי. לחישות צורמות, נשפכות במהירות, שוטפות את אוזני החלודות. מילים קצרות. אותיות מעורבבות. 

אהבה חלש חרא קטן אלוהים קיבלתי למה כעס חרטה תנסה חלש חלשים כולם אתה אני -

המוח הזה מלא להתפקע כשהם רצות בו, צורחות בו את שתיקתם. בי. אני מנסה לעכל ולא לקרוס. לספוג הכל אל עצמותי השבריריות, הסדוקות ממילא.

 

ילד טיפש. הם אומרים.

אני שומע אותם, לא שומע לא רוצה לשמוע , הראש שלי מתפוצץ בקרוב על כל המועדון אם לא יקרה, האותיות הארורות ממשיכות לנשוך בראשי כל פיסת היגיון – 

אנחנו איפה לישון חרא לקום לעזוב מקולקל מאוד אלוהים ימלא חסרון שרפ-

 

גוזל מסכן, היא אמרה.

והנה גם היא בראשי המחורבן, אהובה קטנה, שדה, שטן גדול שכמותה, מילותיה יורקות לתוך עיני, נושכות את צווארי בלי רחמים.

אני יודע שצריך להחזיק מעמד, אבל הפעם זה חזק מדי, ברוטלי, אלים, חשוף. כל הגוף שלי רועד ומוחי מלא באור מסנוור ורותח מצירופי לשון

מתוך כל הרעש, קול שקט לחש בצלילות מתוק להחליא

בדיוק כמו פעם.

 

****

 

הוא הצמיד יד במיומנות לצווארו, אבל כל מי שראה את הגופה הזאת ידע שלא יהיה דופק. הוא סימן לפרמדיק השני שנאנח.

שאלוהים יעזור לנוער של היום. הוא קם והתרחק מהזירה, מפנה בקבוקי אלכוהול בדרכו.

 

אמאאטאטע מלך העולםאחרונה

צמרמורותת.

דוגרי בכיתי. יפה וכ"כ כואב כמה שזה נכוןן

מי שחזק בפייסבוקסופר צעיר

פתחתי עמוד של סיפורים קצרים ומחשבות ארוכות, מקווה שתאהב את המחשבות שלי

 

https://www.facebook.com/profile.php?id=61586822405537

שאלה לי אל המושכים בעטם (ובזמנם)צדיק יסוד עלום
1. האם הטקסטים שכתבתם בחייכם מלווים אתכם? האם יש משפטים שכתבתם והולכים איתכם?


2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?


3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

וואוימח שם עראפת
1. כן. אני זוכר הרבה מהטקסטים שלי, גם אם לא את כל מה שכתוב בהם. יש משפטים שהולכים איתי, יש שיר שכתבתי ולא הבנתי למה, ואני מרגיש שהוא ממש מדבר על איך שאני עכשיו.(כתבתנ אותו לפני איזה שנתיים..)


2. חדמ"ש.


3. לא ממש...

חזק!צדיק יסוד עלום

אני שם לב ש1 ו2 די דומים, רק ש1 הוא קונקרטי (משפט מסוים) ו2 הוא כללי (דמות או רעיון ספרותי).

זה מגניב שזה ככה! בזמן שאני כותב אני עוד לא יודע שלשם זה הולך

וואו, איזה שאלות....תמימלה..?

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

מטורף!!!צדיק יסוד עלום

4 שנים??? זה המון, מדהים. איזו התמדה, אני מקנא בך...

וממש מסכים עם המשפט בסוף סעיף 2 - יצירה אמיתית לא יכולה להסתיים בשרירותיות של הכותב... היא חיה כמו שהוא עצמו חי


לגבי 3 - @ימח שם עראפת אני עונה גם לך- יש כתיבה עוצמתית, חיה, יכולה להיות מלאת שמחה ודאות ואור ויכולה להיות מלאת כאב פחד וחרדה, אבל בין כך ובין כך הסיבה שבסופו של דבר יצא שיר/טקסט מוצלח זה העוצמה הרגשית שלו, גם אם נכתבו כבר שירים/טקסטים דומים בעבר.

אבל יש כתיבה שבה *פיצחתי משהו* - טקסט שבו נגעתי בנקודה משמעותית. לא רק אפקט רגשי אלא ממש "פואנטה", זיהוי, הבנה על החיים...

/.אברהם א

מה שמלווה אותי הוא מה שמלווה את הכתיבה שלי. הכאב ממנו אני ניזון בשביל המשמעות.

המילים השונות כמו כן המסקנות - מתחלפות כל הזמן.

^מזדהה עם זהתמהון לבב
(משרבט בעטי הרבה ולרוב במבנה שבור. מתוך כאב או בעתות רצון)
כנראה הרוב המוחלט כךצדיק יסוד עלום
יש סוגים שונים של כאב
עד שנפגשנו אני ואת הייתי צריך את הכאב כדי להתקרבצדיק יסוד עלום
אתה אומר לגבי סעיף 1 שאותה גברת מחליפה אדרת יחד איתך במסע בחיים? שהשירים נוגעים באותה הנקודה (כאב) ומתחלפים בחומר הגלם (הנושא, הדימויים)?


מהסיפא אני מבין יותר טוב את הרישא. איזו גישה קודרת!!! אפילו המסקנות לא משנות ומתחלפות באופן קבוע. "אני כואב משמע אני קיים"


תודה

הוי הזמןבין הבור למים

א. לפני שנים, כשהכתיבה הייתה לי מזור אקוטי, הייתי זוכרת כל אות וכל שורה משיר, הייתי משננת אותם כאילו היו תפילה או לחש. לאט שכחתי אותם, כעת לא יכולה לצטט שיר אחד בעל פה או לזכור מהיכן נלקחה שורה. הם עדיין עשויים ללוות אותי.

ב. פעם בעקבות שיתופי פרוזה כאן בפורום החלטתי להתנסות בכתיבת ספר, למעשה כתבתי ארבעה פרקים בלבד, אך הדמויות תפסו אותי כה חזק שחלמתי עליהם תקופה ארוכה. רק בדיעבד של כמה שנים יכולתי לזהות כי את סיפור חיי כתבתי אז אל תוך דמויות אחרות. (מדהים כמה עיוורים אל ההווה אנחנו עשויים להיות)

ג. שיר או טקסט שיש בו חוזק ועמקות יחד הוא כזה שמתנגן ומנגן באותו הניגון של מה שהוא מתאר ומספר. אצל חלק עצם היכולת להלום עד כדי כך זו ההשתאות, למשל גרוסמן או גורי שהמוזיקה של שיריו עקובה מדם. ואצל כותבים כמו צייטלין, אליעזר שטיינמן, בובר ועוד שאיני זוכרת, זו ההארה שהם מצליחים לנבא מתוך ההלימה הזו של התרוממות רוח, שברון לב, השתנקות, השתוקקות, אהבה.


נ.ב. תחושה של עניתי אבל לא על השאלות שנשאלתי עליהן

הנ.ב היה במקום צדיק יסוד עלום

א- יפה. מעניין מה את מרגישה כלפי זה. וגם שאלה - האם את כותבת כיום פחות או יותר מבעבר, כשהיא היוותה "מזור אקוטי"? מפתיע שנשכחו המשפטים! אני זוכר טקסטים מלפני 8 שנים, חלק אפילו כמעט בעל פה.


ב- נפלא! קודם כל בראבו על עצם כתיבת ארבעת הפרקים... זה קשה אימים וגם מההיכרות עם הכתיבה שלך לא נראה לי שקל לך במיוחד להישאר בגבורת הפרוזה הקונקרטית והמדודה ולא לברוח אל הלירי האבסטרקטי המופשט הדו-משמעי.

ולגבי זה שבסופו של דבר כתבת את עצמך - זה נפלא! כי זה אכן מה שקורה, ולמרבה המבוכה זה קורה והכותב לא מודע לזה בזמן אמת. כמה וכמה מהשלדים שבניתי לסיפורים שכתבתי ינקו אחד לאחד מנקודות יסודיות בחיי. "אמת, כי אתה הוא יוצרם"


ג- רק על ג' לא ענית בדיוק כפי השאלה.

מסכים לגמרי... אני קורא עכשיו ספר קצת מעל לרמתי אבל בכל זאת מסתקרן, של המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין, הנקרא "על מהלך הרוח השירית" והוא מנסה לבנות שם מודל פוסט-פילוסופי להגיע ל"אמת" דרך האסתטיקה. הוא מזהה את הכתיבה והשירה כפתח להגיע לשלמות אסתטית...

לכן מסכים שההלימה הזו בין אווירה לתוכן, בין חומר לצורה כל כך קריטית...


אבל בשירים שלך (את וכתיבתך מעניינות במיוחד לשאלה דידן!) את מרגישה שעיקר האפקט שלהם הוא בתוכן, או באווירה? האסתטיקה של העברית הגבוהה ומשחקי המילים האבסטרקטיים היא עניין אחד; האווירה והאפקט הרגשי-חווייתי הן עניין שני; והתוכן, כלומר הפואנטה היא ענין שלישי. מה עבורך הוא העיקר?

אשיב באופן שרירותיבין הבור למיםאחרונה

ג. מרתק! מעניין מה המהלך שהוא עושה שם. זה מתחבר לי לגבורת ההתמדה שכתבת עליה. מה הופך את הספר למעל לרמתך?


עכשיו ספציפית אני לא מרגישה שום אפקט. רק כאוס הדוק כמו המחוך של שלגייה. האווירה המסגרתית היא לדעתי מכורח הסופר אגו, לו ידעתי לגבור עליו. לעיתים רוצה את החיטוט באות ובזריית הנפש (אפשר לומר אסתטיקה). התוכן הוא העיקר, אבל הוא לא נקודת המוצא, הוא תגמול ולתחושתי אינו שלי.


שמא המרירות הכתיבה את דבריי כעת.

באותו האופן שאני החומר והשיר צורה כך השיר הוא חומר ופירושו צורה. וכל אחד בא ועושה בו כבשלו. קריטי אבל האם לא בלתי נמנע? שלמות אסתטית? האמנם?


מה עבורך העיקר?

למות זה כואב?זכרושיצאנולרקוד

"למות זה כואב?!"

דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיניים, הילד שלה.

"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.

היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.

שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.

אך ליבה - לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. אפילו היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.

זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיעה לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.

תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס היא החלה לבצע בו החייאה.

האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות. היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית וצעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.

ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.

היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו: "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."

הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.

כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.

ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל

עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה

"למות זה כואב?"


 

 

 

 

 

וואי זה כאברץ-הולך
אתה כותב כל כך נוגע
פשוט לבכותארץ השוקולד
כתוב כה יפה ונוגע
יפיפה.אני הנני כאינניאחרונה
נאלמתי דומיה.

אולי יעניין אותך