בס"ד
האמת שלי היא שאני אוהבת אותו. כמו שהוא.
גם כשהוא קצת פחות נזהר מלהתלכלך, כשהאצבע שלו תמיד תתלכלך מהאוכל - לא משנה מה נאכל,
כשהוא יגע בקטנה עם האצבעות המלוכלכות שלו ונהרס לה הבגד,
מתה עליו ככה
שהוא תמיד ישאל יותר מדי כשהוא לא צריך, ופחות מדי כשהוא כן צריך.
ממש כמו שהוא. עם הפתקי האהבה עם הכתב חרטומים,
ובלאגן ולכלוך בכל השיש סתם כי הוא עשה לי הפתעה והכין לי אוכל.
אני שרופה עליו
עם הגרביים המפוזרות מתחת למיטה,
עם הכתמים במכנסיים שלא יורדים בכביסה,
עם הטישו שהוא משאיר בכל בגד,
עם הכוסות שנמצאות בכל פינה בבית,
עם הכלים המלוכלכים שהם אחרי שטיפה,
עם האמירה התמידית של "את צודקת, אני אשתדל יותר" ומבט קצת עצובי בכל פעם שמדברים על נושאי ניקיון.
אני פשוט אוהבת אותו, וכלום לא ישנה.
לא היצר הרע ולא המידות הרעות.
נעמוד בכל הניסיונות עם זכרון של מעמד הר סיני הפרטי שלנו.
באהבה שלנו.
ככה בחרתי בו, וכך אני אוהבת אותו. ותמיד אוהב.
(לא שאני מושלמת, אבל על זה הוא כבר יכתוב...)
עובדת על המידות פשוטו כמשמעו...
