ש"מאבדים את כל העבודה וההישגים"... לפחות לא הבעיה הראשונה.

הבעיה הראשונה היא למה הוא מרגיש לא טוב. מה קרה. משהו מפריע לו - צריך לעזור לו. ה"הישגים" ימתינו קצת...

קודם כל, יחס חם, כמו שהוא. באהבה, בנחת. שירגיש רצוי ללא תנאי.

אח"כ, להתחיל לגלגל שיחות על מה שקורה בביה"ס. ממש בנחת. אפס לחץ.

תלכו אולי קצת "אחורה".. מאז שזה התחיל. נניח, איזור טו בשבט. תנהלו שיחה כאילו "חוויתית".. אתה זוכר מה עוש בטו בשבט?.. תעברו הלאה..  תכרו את האוזן ביחוד בנוגע לצד החברתי. תנסו בעידנות לדובב איך הולך עם החברים, לראות אם קרה משהו. לא מיד ישירות "מישהו פגע בך"?.. אלא לגלגל שיחה. שירגיש בטוח. שירגיש שאתם איתו לגמרי. אולי מזה תעמדו על שרש הענין.

אם לא יספיק - ואולי גם אם כן - דברו עם מי שמחנך את הכיתה. הדגש לנסות להבין מה קרה. מישהו פגע? משהו קרה?

אח"כ, איך מתקדמים בלימודים.

ודי ברור שקרה משהו שגרם לזה. יכול להיות משהו חברתי, יכול להיות מצד איש צוות. יכול להיות מליון ואחד דברים. אי אפשר לדעת. יכול להיות גם שלא קרה כלום והגיע פתאום לשלב כזה שאין כח להתאמץ יותר, משהו כמו "שברו את הכלים ולא משחקים" יכול להיות שמשהו בבית השתנה, שפתאום מתייחסים אליו כאל מובן מאליו וזה מה שגרם לו פתאום להרים ידים. אי אפשר לנחש.

תנסו לחשוב טוב אם משהו השתנה בבית. אנחנו נורא מהר נלחצים ובטוחים שקרה משהו בבי"ס או בחברה או בחוץ ולפעמים דוקא אנחנו אלה שמלחיצים את הילד באיזשהוא אופן אבל כלפי עצמינו אנחנו יותר סלחניים ולא ממהרים לתלות בזה. נסו לבדוק את עצמכם - אולי אתם דורשים ממנו יותר, או שהתחלתם להכנס איתו למאבקים

מציעה כנ"ל לגלגל איתו שיחה. לא לשאול ישירות אלא לנסות לדבר מסביב עד שמשהו יצוף.

כדאי גם לדבר עם המורה ולנסות להבין אם קרה משהו או מה השתנה. לא בטוח שהמורה ידע אבל כדאי לנסות.

במקביל - לתת לו המון חום ואהבה ולא להכנס איתו למאבקים

אם אתם לא מצליחים לבד אפשר לנסות טיפול במח אחד או טיפול בשיטת "המסע" כדי לזהות את השורש ולטפל בו

בהצלחה

נראה לי שהעצה הכי מתאימה זה לתת לו המון חום ואהבה, אפס ביקורת. חיוכים וצחוק. זמן איכות (לא נורא אם זה תוך כדי הנקה.. לתת את היחס לגדול ולא לתינוקת)

להוריד לחץ בקשר ללימודים ולא לדאוג. הוא לא הראשון ולא האחרון שיחוו מיני משבר עם לידת אח/ות נוספים, בעז"ה עם הזמן תחזרו לשגרה והכל על מקומו יבוא בשלום.

בהצלחה והרבה נחת!

ילד שנולדה לו אחות חדשה, קצת מבובל מהשינוי.

סביר להניח שמרגיש שמעמדו התערער. עיקר שימת הלב לבת החדשה. 

מן הסתם גם לא בדיוק מבין לאן אמא נעלמה, וגם כעת הסדר לא בדיוק כמו שהיה.

את לא צריכה "לפתוח איתו שיחה" על הנושא של השינוי בלימודים ואולי זה קשור לתא המשפחתי. זה רק יבלבל אותו עוד יותר. הוא לא פסיכולוג.

צריך להניח לרגע לנושא הלימודי. קודם כל, להקדיש לו זמן לבד כל יום. גם אבא וגם אמא. שירגיש שיש לו את מקומו ללא תלות באחות החדשה. אח"כ, "לקבל ביחד" את האחות החדשה, לא ע"ח הקשר שאינו קשור אליה. לתת לו הרגשה שהוא גם יכול להיות "הילד הקטן", וגם האח הגדול ש"בצד שלכם", מקבל איתכם את התינוקת, נהנה איתכם ממה שהיא עושה. שותף שלכם.

כדאי לעבור ביחד על מה שקרה בשבועות האחרונים. איך אמא נסעה לבית יולדות, חזרה עם התינוקת החדשה. קצת לא היתה בבית, וכעת חוזרים לסדר כמו שהיה מקודם. מתעניינים בו, מדברים, הכל כמו שהיה - וגם יש משהו חדש משמח בבית. לא במקום מה שהיה מקודם. עוד אחות במשפחה.

ואז גם אפשר לתת לו להתבטא. אפשר לשאול אם שמח שהיא נמצאת.. אם הוא חשב שפחות שמים לב אליו (מה פתאום...), אם הוא רוצה לעזור לטפל, או שלא..

אחרי שהעניינים האלה יירגעו - יש מקום לחזור אל שימת הלב לסדר הלימודי, כמו מקודם. לא להזניח לגמרי בינתיים, כי גם זה חלק מהסדר, אבל לא זו נקודת המיקוד הראשונה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....