והיה לי דימום שהלך וחזר במשך שבועות. אני חושבת שההמטומה שלי הגיעה ל-4 על 5 סנטימיטר - לא בטוחה, אבל זה היה משהו מטורף... ובאמת, לאט לאט, אבל ממש לאט, היא קטנה. צריך להסתכל לפי השטח ולא לפי האורך-רוחב אני חושבת.

ההפרשות החומות היו לי במשך הרבה מאוד זמן - הולכות וחוזרות, וגם כאבים היו לי - אבל דווקא מהן לא דאגתי, כי אמרו לי שאלו הפרשות של דימום ישן שלאט לאט יוצא. לקח זמן רב עד שהיא קטנה. הייתי בשמירה בערך 7-8 שבועות.

במשך כל הזמן הזה, נחתי, שתיתי הרבה מים, וכמובן שאסור לקיים יחסים - אמרו לנו שאסור גם כמה שבועות טובים אחרי שהפסיקו הדימומים. עד שראו באולטרסאונד שההמטומה הופכת לקטנה הרבה יותר וגם המרקם שלה השתנה והיה הרבה פחות שחור - התחילה להיות אפורה כזו.

אני הייתי במעקב של אולטרסאונד כל שבוע, ואחרי זה כל שבועיים. לא רצתי כל פעם שהיה דימום או הפרשה חומה..

וקיבלתי מנה כפולה של זריקה כל יום.. אבל אצלי זה מטיפולים, כך שמראש נתנו לי הרבה יותר זריקות...

בכל מקרה, רוב הרופאים אומרים שאחרי שבוע 13, לזריקות אין הרבה משמעות, כי השליה כבר מתפקדת מספיק טוב. אני המשכתי עד איזה שבוע 17 אני חושבת...

בסוף נולד תינוק חמוד בשבוע 42...

ליבי איתך, הייתי בסרט הזה לפני שנתיים וחצי.

לא רק"כתמים"..

ובמשך תקופה ארוכה.

לי אמרו לא להלחץ מזה, זאת ההפרשה של ההמטומה שלאט לאט יוצאת.

בכל מקרה, אין מה לרוץ כל פעם - כי אין להם מה לעשות חוץ מלהגיד לך לנוח, ותמיכה את כבר מקבלת.

שיהיה הרבה בהצלחה ובשורות טובות.

גיליתי את ההריון (המפתיע ) הזה בשבוע 7 בעקבות דימומים כבדים שלא פסקו. 

לקראת שבוע 10 הדימום פסק לחלוטין והלכתי למקווה.

שבוע 15, לאחר קיום יחסים, דימום כבד מאד מאד. במיון המטומה גדולה מאד ומצב של "הפלה מאיימת".

לאחר כמה שעות שוחררתי הביתה בהמלצה: לשוב למיון כשהדימום בכמות של יותר מכפית דם.

סחבתי שבועות על שבועות עם דימום מועט\ כתמים, לקראת שבוע 24 הדימומים פסקו והלכתי למקווה.

(בשבוע 22 בהתייעצות אצל רופא פרטי, אמר לי שניתן "לסחוב" את ההמטומה גם עד סוף הריון. הוא אמר שאני בסיכון גדול יותר להפלה או ללידה מוקדמת).

ילדתי בחודש שמיני, 3 שבועות בילינו בפגייה.

כיום, שנתיים אחרי, אין שום סימן לפגות.

ילדה מדהימה, יפהפיה, חכמה ומצחיקה. הייתה שווה כל דפיקת- לב...

אין לי מה לומר חוצמזה שזה מכווץ את הרחם וזה בריא מאד.

ומזל טוב!!

אולי יש משהו אחר שמציק לו?

נכון לא הגיוני שהוא יהיה רעב עכשיו אחרי 40 דקות הנקה?

מה יכול להיות הפיתרון לבכי הזה?

שכל הזמן ינק, כשהבאתי מטרנה של בית החולים היו רגועים יותר וישנו יותר. (קודם מניקה, ואז מביאה בקבוק מוכן של בית חולים שישלים כמה שצריך, העיקר שאהייה רגועה.
לאט עם הזמן הייתי מפחיתה בקבוקים בבית...
 

מחר כבר יהיה חלב רגיל אז אולי יפתח פערים.

לבנתיים שמשהו ישגיח עלייך ותניקי בשכיבה איתו וכך תוכלי לישון/לנוח.

אם הוא יסכים לקחת מוצץ זה יכול להיות הפתרון

ולביינתים, הרבה כוחות! לא קל

תניחי על הכתף ותטפחי, אולי זה מה שמציק והוא מבקש לינוק עוד כי זה מרגיע

אצלי גם ככה, מהלילה השני בערך לא יורדים ממני לרגע עד שחוזרים הביתה (וישנים בנסיעה הארוכה חח)

ממש קשוח, אם יש אפשרות למלווה שיעזור אז מצוין, ובכל מקרה-זו מן קפיצת גדילה כזו, זה עובר

אצל האחרון שלי אחכ הקפיצות גדילה הבאות לא הורגשו, אולי כי החלב הגיע יפה בגלל היומיים האלו...

בבית יהיה הרבה יותר נוח מן הסתם

בהצלחה וגידול קל ונעים!!

אני מבינה שהוא בן יומיים?

זה היום הקשוח שהם בוכים הרבה. מוכר מאוד.

אצלי בשלב הזה השכבתי לשינה על הבטן ועזר.

ואם לא, אז באמת לתת לי לינוק כמה שצריך. זה יתאזן. הוא רק נולד. הוא צריך להרגיש אותך ולהתרגל לעולם.

ולגבי גודש- אני יודעת שהדעה הרווחת היא נגד, אבל אני ראיתי על עצמי יותר מפעם אחת שכן עוזר לי לשאוב בימים של הגודש. לא מרוקנת את השד, אבל כן שואבת להקלה. זה לא גורם לייצור חלב מוגבר בהמשך. ומאוד עוזר לכאבים. 

לק"י

מאתגר.

את לוקחת משככי כאבים? ההתכווצויות בהתחלה זה לפעמים כמו צירים במינון נמוך.

מעיד על שגשוג.

את לא אמורה לטפל בגדולים שלך בשבוע הראשון בכלל.

והכל משתנה כל הזמן עם ניו בורן

ממש קשה לבוא בכזו חוויה.

י שאפשרות להמזין אתם כדי שתתראו בכל זאת?

אני מסתכלת על חמותי בבריאות ע ד 120 נשה

מאד אוהבת לארח

וגם אסור להביא כלום

התעייפה בשנה האחרונה ובלתי נמנע ששינוי יקרה בקרוב

)מחכה שייפול לה האסימון האמת כי עד כה הצעותיי נענו בשלילה(

אני גם כזאת כשמארחת, אסור להביא כלום ואני אוהבת לפנק את המתארחים.
הייתי גם רוצה להרגיש ככה פעם. 
אולי רק בית מלון ...חחח

אני בשלב אחר בחיים אבל עוד זוכרת שבקשו לבוא לסבתא שלי בלי להודיע הרבה מראש.

כי אחרת היא היתה מתכוננת ומתישה את עצמה.

זה מאמץ גדול לנסוע משפחתית לארוח קצר אבל אולי לפחות תצאו בטעם של עוד? כמו התקווה שלך בסוף...

זה באמת המון זמן…

כואב לקרוא אותך, מצד שני זה באמת קשה לארח משפחה גדולה. למה לא להפגש לאורך השנה לכמה שעות במקום שבת שלמה? למשל הדלקת נרות משותפת, ארוחה בסוכה, פיקניק בטבע בחול המועד פסח. גם אם גרים רחוק אפשר לנצל חופשים או להפגש באמצע הדרך.

אפשרות נוספת- להזמין אליכם לשבת.

אם אזמין במקום שבת את עצמנו להדלקת נרות, זה לא יעזור עדיין יש ילדים ובלאגן וצריך לבשל.
ואלינו לא יבואו.
רק בקיץ אם כבר, (אצל אף אח לא מתארחים, אנחנו לא חריגים בזה)

להזמין אותם אליכם זה לא אופציה?

גם סבא וסבתא שלי כבר מבוגרים מכדי לארח את הילדים הנשואים ופחות בקטע להתארח מלבד אצל הבת שגרה לידם ויכולים להגיע לסעודה ולחזור לבית.

מבאס בשביל האחים הצעירים של אמא שלי שפחות הרוויחו שנות אירוח🥲

אבל בתכלס זה מה יש והם קופצים אחת לכמה זמן לביקור אמצ"ש או שקופצים אליהם..

בסוף זה עצוב שלא מתראים כל כך הרבה זמן.

ממש מקווה בשבילכם שהם כן מארחים בשמחה, פשוט מעדיפים תדירות רחוקה 

תחושה ממש לא נעימה להתארח ככה..

אני חושבת שהכי משמעותי זה שני דברים - עזרה ושקט.

את אומרת שהגדולים כבר עוזרים, וזה המון. הייתי עושה להם שיחה קצרה ומשקפת להם שסבא וסבתא מבוגרים, ואת יודעת שהם תמיד עוזרים אז גם חשוב לך להודות ולהגיד שאת רואה ומעריכה, וגם לחזק אותם להתמיד כי באמת זה לא קל לארח.

אני לא חושבת שזה חייב להיות מבאס עבורם, תלוי באיזה טון הדברים נאמרים.

לגבי הקטנים בעיקר לדאוג שלא יעשו הרבה מדי רעש, שמשחקים יאספו וכו. אפשר גם למנות נגיד "משמרות" של שני מבוגרים כל פעם מביניכם ההורים והילדים הגדולים שידאגו למנן את הרעש, לפתור ריבים, לדאוג לבלגן וכו.

דבר שני יכול להיות שבאמת קשה להם לארח והכל, וזה לא אומר שהם לא אוהבים לארח אתכם. זה פשוט גם קשה, אבל לא בהכרח שזה הטעם היחיד שנשאר להם.

ודבר אחרון אם את מרגישה שזה ארוך להם מדי ובסוף השבת הם מחכים שתלכו - לדאוג לעשות ביקורים קצרים, לא שבתות. בחנוכה לדאוג לשריין יום להגיע אליהם, מדי פעם לקבוע ארוחת ערב מיוחדת או ביום שישי ארוך לנסוע במיוחד לבלות בוקר וללכת. וגם אפשר לבוא מדי פעם בהרכב חלקי, זה מקל משמעותית. אנחנו גם משפחה גדולה, לפעמים היינו מתחלקים נגיד - ילד גדול עם ילד קטן נוסעים לבקר, ואחרי כמה ימים עוד ילד גדול עם קטן. לפעמים ההורים עם הקטנים ובזמן אחר הגדולים באים עצמאית, או פעם אחת הורה אחד רק עם הבנים/רק עם הבנות. בגיל מסויים של סבא וסבתא ובגדלי משפחה מסוימים זה כבר באמת נהיה קשה, וביקורים קצרים מאד מקלים גם על האירוח עצמו, גם על ההכנות, וגם לא הופכים למועקה באמצע הענין.

אם חשוב לכם לבוא בהרכב מלא לשבת, אפשר גם למצוא דירה באזור לישון בה ולבוא רק לארוחות, ככה שיש להם גם מרחב פרטי בין לבין

סבא וסבתא זה הכי קרוב שיש אחרי הורים ואחים. אין שום סיבה להפגש רק פעם בשנה.

תרגישי בנוח, אתם לא איזה אורחים שהגיעו מהרחוב, זה סבא וסבתא ונכדים. ועוד הבאת איתך חצי מהשבת.

אם עושים לך פרצופים שאין כח בלאגן, זה עניין שלה עם עצמה. זה הנכדים שלה, זה הילד/ה שלה, זה מי שהיא הביאה לעולם. אל תנסי לרצות יותר מידי, זה מעייף ומביא לתסכול וכעס עליה. תביני שזה הסבתא וזה הנכדים ובחירה שלה בלבד אם להנות מהם או לסבול מהם ואם היא בחרה בסבל זה עניין שלה ובעיה שלה. 

חיבוק על החוויה

יש פה ככ רבות חכמות ממני שיכתבו דברים מהממים, אבל רק אגיד- אל תאשימי את עצמך. לכל תינוק יש את הדרך שלו לרדת לעולם. זה זו הדרך של התינוק שלך, וזה מה שהייתם צריכים לעבור!

אני כולי בהתרגשות אחותי את מהממת!!! מלכה שהבאת חיים לעולם, והשם הציל אותו ברגע האחרון בנס כי ידע איזו אמא מהממת מחכה לו!

ריגשת ממש עם המסע שעברת, ומאחלת לך שההחלמה תהיה חלקה ומהירה, ותדאגי לעצמך עכשיו במקסימום. עברת אירוע מטלטל ואת צריכה את הזמן להתאושש.

אל תכעסי מאמי, את לא אשמה! לא אשמה! לא אשמה! את שומעת? את אמא לביאה שאחרי כזה הריון מאתגר ולידה טראומטית מגיע לה רק טוב בעז"ה💕

ממליצה לך ממש אחרי ההחלמה מהלידה ללכת לעבד את ההריון והלידה שחווית, שזה ילך אתך סגור ושלם ולא ישארו דברים פתוחים.

חיבוק והרבה מזל טוב!

קראתי בנשימה עצורה ודמעות

את גיבורה

את לביאה

את אלופה

אין לי מילים!!! איזה סיפור! איזה נס! איזה מדהימה את!

ממליצה ממש על עיבוד לידה והמשך טיפול נפשי ...

ויהיה טוב בסוף!!!🩷 ובעז"ה תתאוששי ותגדלי מזה 🤍

ממש עלה לי דמעות שקראתי את כל מה שעברת בהריון ובלידה    🫂

אין לי ניסיון עם צלקת קיסרי אבל מה שכן את ממש ממש לא אשמה

ואני אכתוב את זה שוב. את ממש לא אשמה

מקווה שיהיה לכם גידול קל, התאוששות פיסית ונפשית לך והרבה נחת ממנו בע"ה.

בעייני את ההפך מאשמה, בזכות התושיה שלך להגיד לבעלך שצריך להתפנות הגעתם בזמן לבית חולים.

היתה לך סיעתא דשמיא גדולה, ה' איתך.

בעלך תומך ואיתך, כל כך לא מובן מאליו

בע"ה תתאוששי ותתחזקי מזה ותזכו לנחת גדולה מהילד הזה ומכולם.

(אם זה בסדר לשאול, אשמח לדעת אם ראו סיבה למה שקרה).

שוב חיבוק גדול, תשמרי על עצמך!

בכל הזעזוע הזה, שהתחיל מטלטלה נפשית קשה שמתרחשת רק בפנים - ובחוץ שקט

גם כשלא יודע מה הוא יכולה לעזור

כמה הוא איתך, כמה הוא שלך, להושיט יד מה שיכול.

רעדתי כשקראתי את הסיפור שלך

תמיד לידה (בטח בלי אפידורל) היא על שער השפיות, שער החיים, שער העולם הבא

אבל אצלך התחושות של הפרידה, של ההבנה המוחלטת שקורה אסון - שזה או את או התינוק, כי ככה זה, כי אי אפשר גם וגם.

איזה זעזוע נורא לנפש

וברור שיש את המציאות שברוך השם את בסדר, והפלא הקטן שלך בסדר

אבל הנפש לא בקלות מתנערת מרושם כזה.

לגבי הדכאון

לא כתבת כמה זמן את אחרי הלידה

אבל אני מניחה שלידה כל כך מטלטלת אחרי הריון עם דיכאון היא מנבא לדיכאון גם אחרי הלידה

אז חס וחלילה שלא תקרסי

תטפלי בעצמך, אם המטפלת ההיא עשתה לך טוב - לכי אליה. לא הבנתי אם דיברתן או שזה רק היה טיפול פיזי כלשהו.

לדעתי חובה ללכת למקום שאת מדברת ומעבדת במילים את מה שחווית.

עברת חוויה לא קלה.

מאחלת לך הרבה מזל טוב! שתרוו ממנו הרבה נחת ושמחה! והתאוששות מהירה🙏

(ילדת בקיסרי בגלל מצוקה של העובר. זה לא משהו שאת אשמה בו.... גם לי זה קרה בהריון הראשון. ב"ה מאז ילדתי בכמה לידות רגילות).

אחותי אל תאשימי את עצמך!!

את לגמרי מלכה ולביאה.

הבאת אתכם לבית חולים בזמן. ידעת לומר לבעלך שמשהו ממש לא תקין.

הפוך - זה שהוא נולד חי זה לגמרי בזכותך!!💗

איזה סיפור עוצמתי. את אישה גיבורה ומיוחדת. מאוד התרשמתי מהחיבור שלך לעצמך, ידעת מה את מרגישה ואמרת את זה גם כשזה לא היה רגש נעים שרגילים לומר. אני לקחתי מהסיפור שלך את האמון בתחושות ובגוף, כמה חשוב להאמין למה שאנחנו מרגישות ולצפות גם מהסביבה לא לבטל את זה. מדהים שמהציר החזק הראשון ידעת שמשהו פה לא רגיל ולא תקין וביקשת להזמין אמבולנס. זה מזכיר לי שהדולה שלי אמרה לי בפגישה שלפני הלידה שממש חשוב לסמוך על אינסטינקטים של יולדת, שאנחנו נאמין לעצמנו ונקשיב למה שיש לנו לומר גם אם אין לזה הסבר הגיוני, כי הרבה פעמים בלידה מדובר על תחושה שונה בגוף, או למשל על ריח שמעורר אצלנו חשד שמשהו בעייתי ואנחנו לא יודעות בהכרח להצביע על ההסבר הרציונלי לבעיה או על הסימפטומים שהתעוררו, אבל הגוף יודע מתי הוא במצוקה וגם להיפך, כשיש לנו וודאות שהכל בסדר, וצריך לקבל את זה ולהקשיב לו בכל מצב.

מאוד התחזקתי מזה ואני מאחלת לך שתאפשרי לעצמך להחלים ולהתאושש בקצב שלך, שתעבדי את החוויה הקשה שעברת בזמן שנכון לך ותהיי בחמלה כלפי עצמך. העניין עם החיבור לגוף שלך כרגע נראה לי מאוד סימלי, הוא חלק מתהליך הקבלה שזה מה שעברת וזו התוצאה שנרשמה בגוף. לא קל לקבל ולהפנים דבר כזה.

והכי חשוב, תזכירי לעצמך שברגע האמת עשית הכל בשביל התינוק ובשביל עצמך, את ממש הצלת את חייו כשנענית למה שהגוף שלך אמר לך והתעקשת על זה.

והלוואי שעכשיו יהיו לך הרבה חוויות של שמחה והנאה מהגוף שלך ומעצמך, מהתינוק ומכל המשפחה, בעז"ה. 

איזו גיבורה את

כמה עברת

בטח שלוקח זמן להתאושש מכזו דרמה

גם בלי סיפור הלידה היה לך להתאושש מתקופת הריון קשה.

חיבוק גדול יקרה

מציעה לך בהמשך ללכת לעיבוד לידה, שזה קצת יותר יתיישב לך על הלב

ורק שתדעי

שאת אמא לביאה

הצלת את הילד שלך באינסטינקטים שלך

ובזכותך הוא חי

עולם שלם הקמת

מאחלת לך, לכם

רק בריאות, אהבה ושמחה

נשמע שיש לך בעל תומך ומבין

ואני בטוחה שמכאן רק תתחזקו ותעלו

קחי את הזמן להתאושש

להחלים

להפנים

ולהרפות

מזל טוב יקרה

קראתי פעמיים. רק מהקריאה הרגשתי שצריך להתאושש, אז מה את עברת...

איזו מדהימה. אין לי מילים. להתמודד עם כל כך הרבה, ובסוף עם ראיה אופטימית שרואה תינוק מתפתח ומחייך ב"ה.

מזל טוב יקרה. שיהיו לך המון שמחות ונחת בע"ה❤️

היה לי קצת דיכאון בהריון והרבה אחרי לידה... 

אז כמו שהציעו כאן - ללכת לטיפול, "רשת ביטחון".

ואם אפשר- כידוע אני לוקחת תרופות לזה

אני קוראת לזה "המשקפיים שלי" - נותנות לי לראות את המציאות נכון,

בלי החרדה והדיכאון. 

יש לי 2 ילדים ב"ה,

אחרי הלידה של הגדולה

היה לי קשה לתפקד

ברמה שהשכנים שמעו אותה בוכה ולא היה לי כח לקום...

מעודדת שאפשר לצאת מזה

תחזקי את עצמך

תפנקי את עצמך

בלי רגשות אשמה! 

את מהממת 

לביאה

תראי מה שרדת

ואת חיה

והתינוק חי!!! 

אסור לי להניק בגלל התרופות

אבל כמו שמישהי חכמה אמרה לי - "לפני החלב, צריך אם"!

וזה נותן גם הקלה כשאחרים יכולים לטפל פה והוא לא צמוד רק אלייך. 

מזל טוב יקרה. 

גם ההיריון, גם הלידה, נשמעים קשים כל כך כל כך.

את לא אשמה. לא אשמה בכלל. יש מקרים שיש האטות וניתוח חירום גם בלי דיכאון. וגם אם נאמר שזה קשור לדיכאון, וזה שלא היה לך כוח ללדת- הדיכאון גם לא אשמתך!!!! בכלל בכלל!!!!!

על מי את כועסת?  על ה'? שעברת דברים כל כך קשים? הגיוני לכעוס, מותר לכעוס. תני לכעס מקום. הכעס מגיע ממקום של כאב. והגיוני שאת כואבת, עברת דברים כואבים כל כך!!!!

אולי יעזור לך לדבר עם ה', מתוך המקום של הכעס והכאב. לפעמים זה עוזר לנקות את הלב.

לא בטוח שכל הקודי הזה יעבוא לבד, נשמע לי שכדאי לעבד את החוויות הקשות שעברת, אולי עם המטפלת שעזרה לך עד עכשיו.

והפחד מהצלקת- אני ממש יכול להבין את זה. אם זה לא מפריע לך אז אולי בינתיים זה בסדר שזה המצב. אם זה מפריע, אולי יעזור לך לפגוש אותו בהדרגה, אולי קודם לגעת, ואז להרים קצת את החולצה ולהסתכל רק על הקצה, וככה כל פעם קצת יותר, עד שתראי הכל ולאט לאט תתרגלי.

ושוב. כל כך חשוב לי לומר לך, את ממש בסדר!! את מתמודדת עם דברים קשים כל כך כמיטב יכולתך!!! ושוב דבר מזה לא אשמתך!!

ב"ה שאת התינוק בסדר !

מרגש לשמוע שיש לך בעל ככ תומך שהולך איתל יד ביד ❤️

תהי קשובה לעצמך הריון עם דיכאון + לידה מאתגרת יכול לגרום אחכ לכל מיני דכדוכים...תיהי קשובה אם את צריכה עזרה/עיבוד לידה בהמשך/טיפול

נשמע קשה כל כך.

כתבו לך יפה, גם אני רק מוסיפה לחזק, העובדה שהתינוק היה צריך החייאה היא לא אשמתך!! בכלל בכלל בכלל.

להפך, עשית כל מה שהיה אפשר ותפקדת מעולה ובזכותך הוא חי.

תינוקות נולדים גם כשאמא שלהם לא מעוניינת בהם ובלידה, בכלל בכלל בכלל. הם פשוט נולדים והגוף של האמא לא שואל אותה האם היא רוצה תינוק או לידה.

מקווה שתתאוששי בקרוב, קחי לך את הזמן לנוח הרבה ולהתפנק ולהתחזק. ואם יהיה צורך תרופות נגד דכאון זו לא מילה גסה וזה עוזר להמון אנשים.

מזל טוב והרבה בריאות

מנהלת שלא מספיק חכמה לשמר את המורים שלה עד סוף שנה- את לא חייבת לה כלום

יש חוק

ועם הודעה מוקדמת- את יכולה להתפטר

אם זה חכם? לא יודעת להגיד

בטוח שלא אם אין לך אלטרנטיבה ביד

לגבי הכיתה הבעיתית

מה את מצפה שיעשו? יש מורות שכן מצליחות להחזיק את הכיתה הזאת?

בכנות?

בהינתן זה שהכיתה הזאת היא עובדה קיימת

אני מבינה את המנהלת שמחפשת מורה שכן מצליחה להתמודד איתן

וכן מורה שיש לה כימיה עם המחנכת

זה לא סותר את העובדה שכנראה ישדם תהליך עומק שצריך לעבור

ובשבילך הייתי מנסה לתפוס מורה שכן מצליחה ולשאוב ממנה טיפים

והיא מתחמקת ממני..

ובאמת שניסיתי להבין אם הכל בסדר, אם יש מה לשפר,

שהרגשתי שמשהו השתנה..

ופתאום הפצצה הזאת..

תמיד ב3 שנים הראשונות אין קהיעות ומודיעים באופן רשמי שאין שעות.

מעבר לזה- ממש לא יפה שלה!

אבל עכשיו יש לך עבודה פנימית מול עצמך ומול הקב"ה.

תדמייני כמה הוא מחמיא לך, מפרגן לך, רואה את השקעתך

בד"כ מנהלים עדיין לא יודעים מה יהיו השיבוצים בשנה הבאה, והיא צודקת שיש לה מחוייבות (חוקית וטכנית) למורות עם הקביעות,

לי נשמע שהיא רצתה להכין את הקרקע שלא תצפי. אולי הבינה מהשאלה שלך שלשם את חותרת, אז היא מיהרה לומר שאין לה מחויבות אליך.

לדעתי בשלב הנוכחי של השנה היא אפילו לא שאלה את המורים הקבועים מה הם מתכננים לשנה הבאה. רק אחרי שהיא תתחיל שיבוצים היא תראה אם נשארו לה תקנים פנויים בשבילך. הרבה פעמים מורים מבוגרים רוצים להוריד קצת שעות, ואז השעות האלו מתפנות למורים חדשים.

אפשר לסיים שיחה בטוב..

יש אנשים שפחות יש להם את זה ביחסי אנוש ובפרגון.

יכול גם להיות שהיא נלחצה מהשאלה ומהכיוון שאליו השיחה זרמה.

זה לא אומר שלא יהיו שעות להביא לך, אבל לא הייתי נשארת במקום שזה היחס של המנהלת

(למרות שאני כן נשארתי במקום כזה, אבל ירדתי מחינוך וידעתי שברגע שעוברת להיות מקצועית אני לא מעניינת את המנהל הכללי אלא רק את מנהלות החטיבה והתיכון אז זה היה לי בסדר)

ואם כן הייתי באה לה בטוב היא היתה מוצאת את הדרך להשאיר אותי

ןהיא מצפה שתסתדרי עם ט' י'.

ואז מה?

בעולם העבודה יש אנשים שלא תבואי להם בטוב, והם לא כ''כ יטרחו להסתיר את זה.

בד''כ אומר על מידות לא מתוקנות שלהם. ולא על משהו שאת עשית.

אפשר לעזוב או לזכור שהיא חלק אחד מ פאזל ויש דברים/ אנשים אחרים טובים

אולי הדרך שזה נאמר לא הייתה נעימה אבל נשמע שתפסת אותה לא מוכנה באיזה שיחת מסדרון.

בהצלחה עכשיו ובהמשך

ממש עצוב שזו החוויה של מורה חדשה

אחר כך מתפלאים שאין מורים

ממליצה לך לחפש מקום אחר שבו באמת זקוקים למורים ובאים לקראתם כדי לשמר אותם. אני עברתי לעבוד בפריפריה וההבדל ביחס הוא שמים וארץ

חיבוקים

אם את מלמדת בבית ספר דתי ובאזור שיש בו יחסית הרבה מורים (למרות שגם במקומות כאלו כבר מתחיל להיות חוסר..) אז כן יכול להיות שאין מספיק שעות באמת לשנה הבאה. כמו שכתבו לך היא מחויבת קודם למורות הותיקות והיא לא תרצה להתחייב עד שהיא באמת ממלאת את מכסת השעות שלהן .. זה נשמע שזה מבאס אותך וזה הגיוני מאוד כי כבר נכנסת למקום וזה מבאס להתחיל מחדש

אבל אני הייתי ממליצה לך ללכת למקום שמעריך ולא נותן לך הרגשה שעושים לך טובה .. אני מצאתי את זה בבית ספר לא דתי אחרי חוויות שליליות בבתי ספר לא דתיים ואני מרוצה. 

בהתחלה גם מקבלים מכתב פיטורים בסוף השנה. שלא תופתעי פשוט.

וחיבוק על התחושה הלא נעימה!

היא לא התכוונה שאין מצב שתמשיכי כי היא בעצמה עדין לא יודעת

היא התכוונה להזכיא לך שבגלח שאין קביעות היא לא חייבת לך כלופ ושלא תבני על זה.

בעז"ה את תצליחי והיא תשאיר אותך. וחיבוק עח החוויה הלא נעימב

הביאו לך כיתה רשה, אני חושבת שזה אתגר די מצוי בהוראה

במיוחד שיש מורות אחרות כן מסתדרות.

אם לא מדובר באתגר קיצוני יותא דופן,

אפשר להסתכל על הסיטואציה כניסוי מעבדה.

את יכולה להחליט שאת נענית לאתגר בשתי ידיים ולוקחת אחריות מלאה לנסות ליצור שינוי עד סוף שנה.

את יכולה לחפש מורה מנטורית מוכשרת מאוד למפגשים שבועיים בתשלום (כמו שיעור פרטי לכל דבר)

ואולי גם לשלב התייעצות עם בינה מלאכותית (כמובן תוך שמישהו מנוסה עושה ריביו על התשובה)

אולי אפשר להכניס את המנטורית לצפות בך בשיעור.

אני חושבת שאת ה"לא" כמעט יש לך, אבל יש לך גם הזדמנות של יותר מחצי שנה לקחת את האתגר הזה בשתי ידיים ולנסות לפצח אותו.

אם תצליחי זה ישפיע בשני מישורים:

1. בדימוי העצמי שלך, את תהיי בטוחה ביכולת שלך לפצח אתגרים ולהתמודד עם סוגיות מורכבות

2. זה ישפיע על מה שחושבים עלייך המנהלת והמורות האחרות. דווקא בגלל שאת כרגע במצב של אנדרדוג, יש לך הזדמנות לתת בראש ולהפתיע את כולם בסיבוב.

זה ימצב אותך גם בעיני אחרים כמו מישהי שהצליחה לפרוץ קדימה ויעזור לך להתקדם בעתיד.

אם תנסי ולא תצליחי זה גם יעזור לך בשני מישורים:

1. מול עצמך לחשוב מה האופק התעסוקתי שמתאים לך

2. מול האחרים שיבינו שאת לא פראיירית וגם כשהכל נראה אבוד את לא מתייאשת, ולכן גם במצב של תוצאת נכשל, זה עדיין מעיד על האופי וגידה כלפי אתגרים. אז אולי מול אתגרים שיותר מתאימים לך, ימליצו עלייך בכל זאת.

אני לא יודעת אם הכלים שציינתי רלוונטים כי אני לא באה מתחום ההוראה. אבל פחות משנה מה הכלים הפרקטיים שתבחרי לשים עליהם את הזיטונים שלך, יותר חשוב מה הגישה שאת באה איתה אחרי חנוכה בע"ה.

ועוד מילה, מקווה שמותר לי למרות שאני לא מהתחום, לדעתי כלים של תקשורת מקרבת יכולים לסייע לך לחשוב איך לרתום את הבנות ואיך ליצור שיתוף פעולה.

מחנכת וטלפונים להורים אני לא חושבת שזה מה שיגרום לבנות לשנות את ההתנהגות שלהם.

בטח לא כשיש כאן מרכיב חזק של לחץ חברתי.

צריך להבין את המניע שלהם ולהתאים את התגובה למה שיעורר בהם מוטיבציה.

את דרך החשיבה הזו לומדים בתקשורת מקרבת, לומדים לדייק את תהליך התקשורת וככה לומדים לדייק את התגובות, מה שמביא לשיתוף פעולה.

(לומדים את זה גם במשא ומתן, בעצם בכל דינמיקת תקשורת אם רוצים להשפיע על הצד השני, תקשורת מקרבת ממש יעילה לזה)

אם תרצי אני יכולה לנסות לנתח את הסיטואציה שכתבת בכלים של תקשורת מקרבת עם צאט gpt

כדי להדגים מעט את הגישה.

אני גם לא בתחום ההוראה, אבל לבעלי יש התמודדות קצת דומה.

מלמד בישיבה תיכונית בשעות אחהצ, מקצוע בלי בגרות. התלמידים לא נכנסים אליו לשיעור. מה הסיבה? לכאורה כי אין אכיפה וענישה, לא ישפיע עליהם לעתיד, יש מגרש כדורסל בחוץ וסמארטפון מוחבא בחדר, ושעות אחהצ קשות ללמידה.

את חושבת שתקשורת מקרבת יכולה איכשהו לעזור פה? ממש לא הצלחנו לחשוב על שיטה שיכולה לגרום להם להגיע. (ברמה שיש חבר'ה שהוא לא מכיר, זה לא שבדקו וראו שמשעמם או משהו).

הוא קיבל שמינית אז הם עושים מה שבא להם.

בכל שכבה אין נוכחות מלאה

יתכן שבאמת בסוף לא יהיו לה שעות, אבל בתחילת שנה זה ממש רחוק כדי לדעת מי ימשיך איתה שנה הבאה.

יש הבדל בין מנהלת שביוני אומרת 'אין לי שעות בשבילך לשנה הבאה' לבין להגיד את זה במחצית הראשונה... מה היא יודעת בכלל על שנה הבאה.

(אלא אם כן שאלת אותה על זה ישירות ואז זה סיפור שונה)

ולכן אני אומרת שזה גועל נפש, כי זה כנראה הגיע באמת כדי 'להעמיד במקום' ולהגיד 'את לא טובה מספיק'...

תבדקי מה החוק אומר ואם את מעוניינת להישאר שם. מורים (ממלאי מקום) מחפשים בכל מקום כמעט בארץ, ועדיף להיות במקום שחווים בו חוויות של הצלחה והערכה של הצוות וההנהלה.

לא בטוח שצריך לילה שלם, נראה לי שמספיקות כמה שעות.

בכל מקרה לא צריך לשים כמות כזאת גדולה כך שזה נוזל,  אני שמתי, שפשפתי טוב טוב לעור ואז רק השיער קצת שמנוני אז כשאת מניקה אפשר אולי מגבת עליך 

לק"י

את יכולה לבדוק מחירים באינטרנט.

לבית הספר, מעל חולצה ארוכה.

הילדים שלי בדרך כלל מעדיפים רק חולצה ופוטר קפוצ'ון כזה עם רוכסן מעל, אבל יש גם פוטרים רגילים שהרבה ילדים לובשים תלוי כמה קר.

אם זה מה שאת מחפשת ממש בכל מקום יש, אני אוהבת את של פוקס בעיקר. 

אז אני לא יודעת מה בדיוק אני מחפשת,

כי בכל מקום יש פוטר ופחות חולצות אחרות.

נראה לי יותר סריגים/ משהו חורפי אחר.

@יעל מהדרום בטח גם את התכוונת לפוטר. לא כתבתי ברור שאני מחפשת משהו אחר..

בכל אופן אחפש במקומות שהציעו, תודה רבה!

אצלי הגדולים לובשים קפוצ'ון עם רוכסן מעל חולצת מעבר.

2. להשתמש באקווזום. זה על בסיס מים, ולא משאיר כתמי שמן.

גם חמאת שיאה יכול להיות אחלה. לא זוכרת אם זה משאיר כתמים או לא.

(גם שמן תינוקות, אבל הוא לא בריא)

וכמו שענו, לשים פחות שמן.

2. המלצתי הקבועה- לחפוף בשמן ליפיקאר באום של לה רוש פוזה, למרוח את הקרם לחות שלהם יום יום לאחר האמבטיה

מעלים את הכל ללא צורך בסירוק

ופעם שמתי שמן לילה שלם וזה לא עזר מספיק. אז לשים פחות שמן נראה לי עוד יותר לא יעזור.

לחות. זה הקסם...

את הקרקפת עם הקרם.

על הפנים בודאי

וכמובן על כל הגוף

שוטפת, שמה במים חומר כביסה, מרכך ומלבין, מערבבת ומשפשפת (סוג של לשה חח) את הציציות, משרה לכמה זמן ואז לשה אותן שוב, שוטפת ותולה.

וקושרת את הגרב

טובלת כל קצה של פתיל בדבק מגע לפני השימוש הראשון.

זה שומר לתקופה דיי ארוכה 

לק"י

את הפתילות.

אולי "ביו"?

ביו באבקת כביסה

לא יודעת לגבי הציציות. 

לא בדקתי אם יש באבקת כביסה שלנו, ואני מכבסת לתינוק באבקה רגילה.

רק לבדוק שאין ביו.

פשוט לפי מה שאני יודעת זה לא טוב לעור העדין שלהם. יכול לגרום לגירוי. 

שקית רשת איכותית ועבה

לגלגל כל ציצית לגליל שהחוטים מוגנים בפנים ולהכניס לשקית

למדתי כאן בפורום,

בתוך שקית רשת עבה כזו,

מקפלת כל ציצית כך שכל הפתילות יחד, ומגלגלת לגליל כזה כשהפתילות בפנים, ומניחה מסודר אחת ליד השניה בתוך השקית רשת. מכבסת על תכנית של צמר, וכשתולה גם מיישרת את הפתילות כי לבן שלי זה חשוב

בתוכנית רגילה של 40 מעלות

זה יוצא טוב

הרבה שנים הרבה ציציות 

ברגע שהפסקתי מייבש אז הן התחילו להחזיק יותר

את עם מייבש?

ואני מכבסת בין 20-40 מעלות

פעם בחודש בערך יוצאת לי ציצית מהמחזור הכללי (3 ילדים(

וסוגרת עם גומייה.

אמא שלי עושה את זה כבר שנים והציציות מחזיקות לה מעולה.

בעלי שם גם לק על הפתילות, אז זה נשמר עוד יותר.

(מסייגת שלפעמים פתיל תכלת טיפה נפתח בלמעלה דווקא)

עם סחיטה נמוכה -400 סלד

לא צריך בתוך שקית רשת

יוצא מעולה