בהתחלה היא באה לבדוק את התפוחי אדמה. אחר כך היא באה לבדוק את העוף.
אחר כך היא באה לבדוק אותי.
-מה קרה, ****?
-אני לא מרגישה טוב..
-מה, הראש?
-לא, הרגשה כללית כזאת..
-מה קרה?
-לא יודעת. פשוט הרגשה כללית לא טובה.
-זה בגלל אדר. זה היצר.
-מפחיד אותי. קשה לי שאני חייבת לשמוח. שאם לא אז יש לי בעיה.. אני יכולה לשמוח, אבל לא כשאומרים לי..
-מי את מרגישה שמחייב אותך לשמוח? את עצמך?
-גם. וגם הסביבה. אם אני לא שרה ורוקדת אז יש פה בעיה. אני חייבת תמיד לרקוד ולשיר ואם לא אז כנראה שאני בדיכאון של הלייף.
יואו, כמה דמעות בעיניים.
-וואו, זה הרגשה מאוד קשה...
....
אני חושבת שצריך לברר מה זה שמחה..
זה פוגש אותך בהרבה נקודות בחיים?
-כן
התחילה לספר סיפור על הלידה של ******, ואז הוא קרא לה פעם שניה אז היא הלכה, והיא אמרה שהיא תכף חוזרת.
היא הלכה,
ופתאום
נהיה לי חם. הייתי עם פשמיכה, והיה לי חם.
ואז יצאתי החוצה ובכיתי. והדמעות חצו את הסומק באמצע.
פתאום כלכך אהבתי אותה. ואפילו חשבתי לספר לה על הפחד הכי גדול שלי. שסיפרתי רק ל****. אולי אני אפילו יעשה את זה.
ופתאום קלטתי שכמה שהייתי בטוחה שאפשר לבד, שאני מצליחה ומתקדמת ככה-
אי אפשר, בעצם.
אפילו את העבודה שעשיתי לבד על השמחה, עשיתי חלקית ועקום.
מסתבר שחייבים, חייבים מישהו קצת גדול שיעזור.
מדריכה לא רלוונטי,
מחנכת לא רלוונטי.
שונאת את שתיהם.
(טוב, לא בדיוק. אבל לא רוצה לדבר עם שתיהם)
אבא ואמא גם פחות.
אז נשארו אנשים, אבל אני לא יודעת לדבר.
מישהו