שלום לכולם\ן
בפעם הקודמת עצרנו בשלב בו אחשוורוש יוצא לגינת הביתן כדי להרגע קצת מהזעם שתקף אותו על המזימה שרקם המן [מאחורי גבו, כפי שהוסבר בפינות הקודמות]. ומה ראה בגינת הביתן?
חז"ל במדרש ובתרגום יונתן מתארים שמלאכים בדמות בני המן השחיתו את עצי הגן ואמרו לו שעושים כן בפקודת המן.
אך ב'תרגום שני' מופיע הסיפור בצורה הפוכה, שעבדי המלך כרתו לפניו עצים כדי לנסות שכך את חמתו, ללא הצלחה (כמו שאדם לפעמים בכעסו קורע או שובר משהו ונרגע, עיינו שבת קה: - "הקורע בחמתו... האי נמי מתקן הוא, דקעביד נחת רוח ליצרו" הקורע בגד בשבת חייב משום מלאכת קורע אע"פ שאין חייבים מן התורה אלא על תיקון ולא על קלקול, הוא גם כן 'מתקן' כיוון שמיישב את יצר הכעס).
בין כך ובין כך, השחתת העצים המלכותיים לא הוסיפו הרבה נחת ופיוס לאחשוורוש, וכך יצא ש - וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל-בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן - כועס יותר מאיך שיצא.. ואם זה לא מספיק, הוא מופתע לראות -
וְהָמָן נֹפֵל עַל-הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ!!
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת-הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת ?! ?!
ברגע הזה המן מבין כבר שהוא אבוד, ואין טעם לנסות להתווכח, להצטדק, או להתחנן על נפשו, מהמלך או מהמלכה.
יותר מדי דברים הצטברו נגדו בליבו של המלך, והסיטואציה המפלילה שבה המלך תפס אותו על חם לא מותירה מקום לספק בקשר לעתיד הצפוי לו. ולכן: הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ, וּפְנֵי הָמָן חָפוּ.
בפשטות, 'פני המן חפו' הכוונה שטמן את פניו בקרקע מבושה, אך מעניין לציין את פירושו של אבן עזרא שמפרש 'חפו' כפועל יוצא ולא עומד: "חפו המשרתים, והטעם [=הפירוש:] כיסו פניו, כי כן משפט מלכי פרס, שיכסו עבדי המלך פני מי שכעס עליו המלך שלא יראנו עוד המלך, וזה דבר ידוע בספרי פרס".
וכאן מגיע חרבונה ונותן את ה'מכה בפטיש' האחרון:
וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן-הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:
גַּם הִנֵּה-הָעֵץ אֲשֶׁר-עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי, אֲשֶׁר דִּבֶּר-טוֹב עַל-הַמֶּלֶךְ, עֹמֵד בְּבֵית הָמָן, גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה..
נשמע מהתנסחותו של חרבונה שהמן עשה את העץ למרדכי בגלל שהוא דיבר טוב על המלך, מה שכמובן מעלה את חמת המלך יותר.. ומעניין גם פירוש הגר"א על פסוק זה, שהמלך הבין מדברי חרבונה [גם] כך:
"גַּם הִנֵּה-הָעֵץ אֲשֶׁר-עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי, אֲשֶׁר דִּבֶּר [המן]: "טוֹב [העץ] עַל-הַמֶּלֶךְ"...
באחת הפינות הקודמות שאלנו בסוף, על הפסוק עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ, וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ; וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת-הָמָן, אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשְׂתָה אֶסְתֵּר -למה היה חשוב לציין שסריסי המלך הגיעו להביא את המן למשתה ב"עודם מדברים עמו"? כאן אנו מגלים את התשובה, שכן חרבונה היה אחד מן הסריסים כמו שכתוב פה ובפרק א', וכך הוא שמע את דבריהם אודות תכנית המן לתלות את מרדכי על העץ (שאז יועציו אמרו לו לרדת מזה), וידע לומר זאת למלך בעיתוי המתאים. [כך כותבים מפרשי הפשט, הגר"א כאן והמלבי"ם שם, אך חז"ל אמרו שהוא היה מיועצי המן וכך ידע].
אז אחרי שהמן הגדיש את הסאה מבחינת המלך:
שיעץ להרוג את ושתי
ונטל לעצמו את גדולת מרדכי
ורימה את המלך בעניין האיגרות
וחמד בליבו ליטול את המלוכה ממנו
ורצה להשמיד את היהודים עם אסתר
ובגללו הושחתה גינתו המלכותית
ורצה לכבוש את המלכה עימו בבית
ורצה לתלות את מרדכי אוהבו של המלך
(כמו שמוסבר כל הנ"ל בפינות הקודמות)
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, תְּלֻהוּ עָלָיו!
- וַיִּתְלוּ אֶת-הָמָן -
ולמרות הדרמטיות שבשלב חגיגי זה, בעצם הוא לכאורה שולי מאוד בסיפור המגילה העיקרי, שכן בל נשכח כי הגזירה עודנה בתוקפה ועוד מרחפת על ראשו של עם ישראל בדיוק כמו קודם לכן... אם כי היתה לזה משמעות בהתפתחות העניינים להצלת ישראל, (כמו שנראה בהמשך) כמו כל הפרטים במגילה.
ועל כך בע"ה בפינות הבאות
מוזמנים להעלות תגובות שאלות תמיהות ודיונים
.......
(ואולי בהזדמנות חגיגית זו תפרשי את העומד מאחוריה..)
ברור שבכך יש איסור חמור